פילה הלג שונאת אנשים

כמה מעלות טובות לפמיניזם שבשטח

09/11/2011
3 תגובות

לאחרונה, לאור התסכול הגובר, פוסטים נכתבים ונמחקים פה כמו מים. אבל הנה משהו שעבר את סף העצבים: אחד שבדרך כלל נעים להתדיין איתו ניסה להסביר לי שאם אני אשמור על צניעותי ולא אפריע לאחרים לשמור על צניעותם (בעיקר זה, למעשה) אז אולי אני לא אוכל לנהוג באוטו או להיבחר או להתגייס לצבא (למעשה, זה לא היה הפסד כזה גדול אם לא כל כך הרבה מקומות עבודה היו דורשים "אחרי צבא" כקריטריון) או לשבת במקדימה של האוטובוס או ללכת ברחוב או לעלות לבמה בטקסים ממלכתיים, אבל לפחות אף אחד לא יטריד אותי מינית. כי רק הבורקה היא-היא שתציל ממוות, והמטרה שלה היא לא, חלילה, להעלים אותי אלא להגן עלי מכל אותם אלה שאין להם מספיק שליטה עצמית כדי לא לחפון אותי כשאני עוברת לידם ברחוב. שזה, מסתבר, כולם. גם הגברים החילונים, אלה שכל היום חופנים אותי ברחוב, כי אני לא חייה באידיליה הומניסטית. אה, ובכלל, המצב שלי בחברה החילונית לא פחות גרוע, אז מה אני מנסה להרוס לאחרות שבאות מתרבות אחרת?

אתם יודעים מה? אני אפילו לא אכנס לזה. כי הרבה אחרות, הרבה מהן חכמות ממני (וחלק מהן בעצם גברים) כתבו על זה הרבה. ויותר מזה, הן מתכננות לעשות משהו בנדון.

כתבתי פה בעבר על זה שיש משהו מאוד מגביל בחיפוש אחר הנוסחה למהי נציגות נשית מספקת. מצד שני, אני האדם האחרון שלא יתחיל את החיפוש ב"יותר מכלום", הכלום שיש במקומות כמו בני ברק או ירושלים. אז אולי שלטי פרסומת הם לא בדיוק פאר התרבות להשתלט עליה, אבל יש משהו ממש אלגנטי באופן שבו קמפיין לא מצונזרת מתמקד ביצוג נשי שלא מוכר כלום, רק את עצמו, דרך לוחות המודעות. כמה פשוט.

גם הפוסטר האלטרנטיבי לכרטיס אדי, והנסיון לצעוד באיזור עם המדרכות המופרדות. אותן אלה שנהגתי לייחס להן הרבה פקה-פקה על תיאוריה אבסטרקטית כובשות את הרחוב בסערה. ככה צריך.

אם מישהי (או מישהו) עוד לא ידעה, ביום שישי יתקיימו "ככה לא נראית ערווה", אירועי נשים שרות ברחבי הארץ, תביעה של מקומן הראוי של נשים במרחב הציבורי. אני לא אשיר בהם פשוט כי הזיופים שלי מסוגלים להקים מתים מתחייתם לבדיוק מספיק זמן כדי לעקור לי את מיתרי הקול. אבל אני אהיה שם, אמנם חכמה גדולה, בתל אביב, אבל אהיה. כי אני לא יכולה לצפות ממישהי אחרת לבוא ולתבוע את מקומי בשבילי, כמו שאני לא מצפה לכך גם ביום-ביום. (וגם על הצורך של כל אחת לכבוש את מקומה בעולם בעצמה, בדרכה שלה, כתבתי קצת. ולכן אין לי שום טינה למי שהאירוע הזה דווקא לא מתאים לה, אידאולוגית או סתם לו"זית. אני רק יכולה לומר שהוא מרגיש לי כמו סוג של sit at the table שאיילת עוז מדברת עליו.)

אז נכון, פמיניסטיות, אנחנו לא תמיד מסתדרות. לכן יש בעיות איתי לפעמים, וגם לי איתכן. אבל כשמגיע, מגיע. שאפו.


פילה הלג חושבת שמשרד הקליטה הם חבורת מטומטמים

21/09/2011
2 תגובות

את הבלוג הזה פתחתי, לפני הרבה שנים, מתוך עצבים על קמפיין פרסומי אחר שהביא אותי למצב שבו אני רוצה לעמוד על הגג ולצרוח. בחודשים האחרונים, הזעם לא עבר את התסכול בשום שלב – עד אתמול. ממקום מרבצי בסלון, בזווית העין, ראיתי פרסומת. ובניגוד לגל הפרסומות ההוא, מאז, לא ידעתי שהיא מגיעה, היא פשוט נפלה עלי בהפתעה מוחלטת.

אחר כך, בניסיון להסביר לחברים ברשת מה זה הדבר הנורא הזה שראיתי כרגע, מצאתי שיש גרסה ארוכה יותר, עם "סיפור". עוד לא החלטתי איזה מהשתיים יותר דוחה.

בואו נתחיל מהעובדה שהפרסומת הזו לא מכוונת לאותם ישראלים בחו"ל, שכן או לא טוב להם שם, שכן או לא מבינים אותם, ושהם כן או לא נטמעים בחברה שסביבם עם הזמן. הם מיועדים לאמא הפולניה המבוגרת של דפנה הזאתי, או של האבא מהפרסומת השניה, ועדיין לא היה לי את האומץ לראות את השלישית, אם כי הבנתי שהיא באמת כוללת את ההורים-של שהם מטרת הפרסומת, כדי שיראו ויראו, והכי טוב, יפעילו את הריגשי. בדיוק בזמן לסבב שיחות החג שמח, משרד הקליטה דאגו לכמה ישראלים בחו"ל למפולת של "איפה יבינו אותך כמו שאת אם את לא פה?" עם מנה בריאה של, "לכי תדעי עוד כמה זמן יש לי לחיות, ואת בחו"ל, אולי כשאני אגסוס תטרחי לחזור לגור ליד אמא שלך" ואולי עוד כמה שנים, כמו מים מטפטפים, זה יחדור.

ומה אומרת הפרסומת הזו לאנשים שכן גרים בחו"ל? כמובן, שלאף אחד לא אכפת אם טוב להם או רע להם, או למה הם שם (ובכלל, מה עם אלה ששם בשליחות המדינה? נו, כאילו שהם לא יורדים אוכלי חינם גם כן.) אבל הם "מתוייגים" ישראלים. ומה אם הם לא רוצים להיות יותר ישראלים? לא! תמיד יהיו!

וכישראלים (לנצח נצחים) זה תפקידם לבוא לארץ ולסבול עם כולנו. גם אם טוב להם שם. או אם שם יש עבודה במקצוע שלהם. או אם הם נסעו לשם אחרי בחיר\ת ליבם.

אה, כן, בואו נדבר רגע על דפנה, הזו מהפרסומת, שתנסה לקחת את בעלה (הלא ישראלי) ולחזור לארץ. מה לדעתכם יקרה לו? איזה מן יחס הוא יקבל ממוסדות המדינה היהודית, ודרך כמה בירוקרטיה הוא יצטרך לקפוץ כדי בכלל להגיע, שלא לדבר על להיכנס ולצאת מהארץ?

אהה, אבל דפנה שלנו ישראלית אמיתית (לעולם ועד) וככזאת, היא בחיים לא תתחתן עם גוי. הוא סתם חבר. יזיז, אפילו. סתם אחד שבא מתרבות כל כך פרימיטיבית שאין בה כבוד לחיילים, או ימי זיכרון, או פטריוטיות, אז היא צריכה לזרוק אותו במהרה, למצוא ישראלי, לעשות איתו עליה-מחודשת (אם הם באים כזוג נשוי, הם חוסכים למשרד הקליטה כסף בהטבות תושב חוזר. מצד שני, אם היא תמצא יהודי אמריקאי ותעלה איתו, היא חסכה לסוכנות עבודה. וידוע שבהגעתך לישראל, המוצא שלך נמחק כליל וערגתך לארץ מוצאך הולכת קיבינימט.) ולהוליד בשר תותחים שישמש להחזיר את הדור הבא של היורדים.

חלילה לנו, הישראלים, להשתלב בעולם הגדול, לחיות טוב, לפתח רעיונות רדיקלים כמו סובלנות כלפי האחר או מחשבות כפירה כמו זה שאולי אנחנו ישראלים בבסיסנו (אם כי קל מאוד לאבד את הגדרת הישראלי בחו"ל ופשוט להחליף אותה ביהודי – לתשומת לב הפרסומת מתוך השלוש שמניחה שאין בעולם יהודים, רק נוצרים וישראלים מתבוללים) אבל זה בסדר לגור במקומות אחרים בעולם, כי זה עשוי לרמז שאנחנו קודם כל בני אדם. לא, עלינו לשוב לארץ הקודש, וכדברי איזושהי להקה, לעשות מילואים, לשלם מיסים, ולנסות לא להיות פראיירים.

לפני כמה שבועות, באיזו ארוחת צהריים בשבת בפורום מצומצם של תושבים חוזרים, דיברו דווקא על הישראליות היתרה של הילדים. כי שולחים אותם לגן ישראלי (כדי שידעו עברית, וילמדו קצת על ישראל ועל יהדות אבל לא מהגן היהודי שעוד ילמד אותם שצריך לשים כיפה ואין אבולוציה) והם חברים של הישראלים האחרים, והם הולכים ל-Israeli Scouts. ההורים דיברו עם החברים שלהם על כמה אני, בעצם, הייתי הילדה החריגה במקרה הזה. ואחוז גבוה למדי מבני דורי (קרי: הילדים של החברים הישראלים של ההורים) כבר חזרו לארץ כדי להתגייס, לפעמים כל כך הרבה ילדים למשפחה אחת שגם ההורים, למרות תכניותיהם, ארזו מזוודות וחזרו לישראל. לא, אלה שמעוניינים שהילדים שלהם ישארו ישראלים מצליחים לא רע, ואלה שלא מעוניינים… טוב, ההורים שלהם תיכף יפתחו בקמפיין ניג'ס, אל חשש.

כמו שמסתמכים עלינו, אלה שכבר תורמים את כספם, זמנם, דמם, לתרום למאמץ ה-HASBARA, עכשיו מסתבר גם בונים עלינו להביא עליה ולעצור את בריחת המוחות במו ידינו. כי להם אין ממש כוח, או יכולת, או קרדיביליות כדי לעשות את זה בעצמם. ואם הייתי מאותם מהגרים ששוקלים חזרה לארץ, הייתי מבטלת תכניות מתוך עצבים.

ולראשונה בבערך נצח, התגובות לסרטון דווקא מעודדות אותי. לפחות אלה שהיו שם קודם.

ולסיום, א' מציע גרסה אלטרנטיבית:

לונג-שוט: עץ אשוח, משפחה יישובה סביב שולחן עמוס מאכלים ובקבוקי משקה, בליל של שיחות ערות. פתאום קלוז-אפ לילדה בצד השולחן שנראית עצובה.
מעבר לאמא מודאגת: "מה קרה, נסטינקה?".
הילדה: "הגננת אמרה לנו שעץ אשוח זה של גויים! … אמא, אנחנו גויים?"

הם רוסים אמיתיים. הילדים שלהם כבר ז'ידים. עיזרו להם לחזור הביתה, ספסיבה.


פילה הלג שונאת קבעונות של מתכנתים

11/06/2011
5 תגובות

אם יורשה לי רגע של מרמור על המקצוע בו אני עוסקת.

מתכנתים הם אנשים תזזיתיים. אנשי סיסטם עשויים להיות רגועים כשאין אסון גדול, שלווה יכולה לשרור במחלקות QA. "מומחים טכנולוגיים" יכולים לשבת בשיכול רגליים על פוף עם קטורת מיטמרת. אבל תראו לי קוד ואראה לכם אנשים שמתרוצצים סביבו. והסיבה שהם מתרוצצים סביבו היא שכמעט לכל אחד יש את הסטיות שלו שמפריעות לו ולאחרים לעבוד בשקט. לאחרונה יצא לי לתהות הרבה על תהליך הכשרתם והתפתחותם של מפתחים. זאת אומרת, עסקתי בשלבים שונים של הכשרה בשלבים שונים של חיי – הדרכתי חיילים, לימדתי בחטיבה, חפפתי אנשים בעבודה, ואחרי כל אלה גם הייתי ערה מאוד למה קורה סביבי באוניברסיטה. אנשים לומדים לתכנת מאנשים אחרים, בעיקר, ופחות מספרים או קורסים. בדיוק כמו שלומדים להיות בן אדם. זאת אומרת, יש אולי כמה מוגלי-ים שהצליחו ללמוד לבד, אבל רוב הדור הנוכחי שכבר היה לו IRC לשאול בו שאלות כבר למד לתכנת ממישהו.

ואם ללמוד לתכנת זה קצת כמו התפתחות של בנאדם, אז אין לנו מישהו טוב יותר כדי לומר כמה מילים בנושא מאשר הדוקטור זיגמונד פרויד. זאת אומרת, למתכנת אמור להיות גם מודל התפתחות. אז באמצעות מ. וג. (וכמה בירות) מצאנו אותו. הוא דומה במפתיע למודל ההתפתחות הפסיכואנליטי, אבל זה בעצם הגיוני למדי, כי למרות מה שהטלויזיה ניסתה ללמד אותנו לאורך השנים, חנונים, וביניהם גיקים של מחשבים, הם עדיין בני אדם…

אז בקצרה בשביל מי שלא עבר דרך תיאוריות התנהגותיות בחוג לפסיכולוגיה או בערך כל דבר במדעי הרוח, המודל הפסיכוסקסואלי על רגל אחת אומר שיש שלבים בהתפתחות של ילד שעוברים דרך איזורים שונים בגוף שם מתרכזת המיניות של הילד (כן, הזקן האשמאי חושב שלילדים בני חצי שנה יש מיניות). אם לא עברת כמו שצריך שלב, הוא ישאר כקבעון שישפיע עליך בחייך הבוגרים. והאיזורים? שמחה ששאלתם. הפה (אוראלי), הטוסיק (אנאלי), הבולבול (פאלי), אח"כ תסביך אדיפוס (תמות, אבא, תמות), חביון (מין? מה?), ולבסוף תראו-אותי-איזה-גבר-מיני-אני (גניטלי). ובשלב הזה אתה, בתקווה, מבוגר מתפקד.

אז, כאמור, אחרי כמה בירות באמצע ינואר בחיפה הרחוקה, הצלחנו לנסח את הדבר הבא:

מודל התבגרות המתכנת

מתכנת נולד. נולד, משמע לומד שפת תכנות ראשונה. קורא ספר, עושה כמה קורסים ראשונים באוניברסיטה, אולי אפילו לומד קורס הסבה. אבל התבגרותו לא מתחילה עד שהוא מתחיל לעבוד על פרוייקט רציני ראשון עם אנשים, לא סתם תרגילים בעצמו. לתכנת לומדים מאנשים כבר אמרנו?

1. השלב האוראלי

אצל פרויד: זהו השלב בו מקור העונג העיקרי הוא הפה – האוכל והעובדה שמכניסים לתוכו ציצי. יצירת פיקסציה בשלב האוראלי אצל אנשים רגילים מתבטאת בחיפוש אחר הגירוי האוראלי (מסטיקים, סוכריות, סיגריות).

בהתבגרות המתכנת, השלב האוראלי גם הוא בראשית הדרך, כשאף אחד לא יתן לפישר הזה לכתוב קוד. הוא מתבטא בסיפוק והתקדמות בעיקר על ידי תשובות לשאלה "איך אתה היית עושה את זה אם היינו מרשים לך?" יצירת קיבעון בשלב זה תגרום למתכנת להמשיך "לדבר על זה" לשארית הקריירה. צריך לכתוב פיצ'ר? איך נעשה את זה? יש דרישות? בואו נדבר עליהן ונראה שמבינים אותן כמו שצריך. מתכנתים בעלי קיבעון אוראלי יתקדמו בסבירות גבוהה להיות ראשי צוותים או מנהלי מוצר מהסוג שמזמן הרבה פגישות מיותרות ומבלה את רוב זמנן בלדבר בעצמו.

2. השלב האנאלי

אצל פרויד: זהו השלב בו עיקר העונג מתבטא בשליטה בסוגרים, ובמחמאות מההורים על ההצלחה בכך. יש גם תת-שלב שבו הילד מחליט כי היציאות שלו הן דבר יקר ערך (הן, אחרי הכל, שלו) ורוצה לשמור אותן ולגונן אותן. ולשחק בהן. יצירת פיקסציה בשלב הזה… נו, מכאן הביטוי anal retentive.

בהתבגרות המתכנת, זה השלב שבו המתכנת מקבל את המשימות הגרועות והמשעממות, בדרך כלל משיקולי עלות-תועלת של הפרוייקט, אבל למרות שהוא מבין שהן משימות מחורבנות, הוא גם שואב את הסיפוק מסיומן. (בשלב זה של ההתפתחות המתכנת הצעיר בד"כ לא למד עדיין להבחין בין הנאה לסיפוק.) מתכנת בעל קיבעון אנאלי יהיה בדרך כלל "מומחה האופטימיזציות" או "זה שעובד על הברזלים" בפרוייקט, הוא יעשה אופטימיזציות זיכרון שיהפכו את זמן העליה של התהליך למהיר יותר ב-4%, אבל תכל'ס, רוב האנשים בצוות חושבים שהוא משחק בקקי.

3. השלב הפאלי

אצל פרויד: זהו השלב שבו הילד מגלה שלגעת בעצמו זה נעים. ואז חוטף מכות כי אסור. קבעונות כאן נוטים להתבטא באגרסיביות ושאפתנות-יתר.

המתכנת, לעומת זאת, לומד בשלב זה כיצד בונים מגדלים של קוביות, so to speak, ומגיע לראשונה למצב של "וואו, קודם הייתה פה בעייה ממש קשה, ועכשיו יש פה הרבה קוביות קטנות, שאני מבין כל אחת מהן, וביחד הן פותרות את הבעייה!" זוהי מידת סיפוק שבדרך כלל נקטעת על ידי המבוגר האחראי – כלומר ראש הצוות – שיעביר את המתכנת לעבודה משותפת עם אחרים, שם הוא עדיין יבין את הקוביות הקטנות אבל לא ירגיש את הדגדוג הנעים של אני מבין איך כל החלקים עובדים, והמגדל הגדול שעובד הוא קסם!

יצירת פיקסציה בשלב זה תגרום למתכנת להתחמק מעבודת צוות בכל הנוגע לקוד שהוא מכיר, ולשאוף לעשות הכול בעצמו כמה שאפשר, כי הוא רוצה לראות את זה עובד בעצמו. ברגע שפיסת קוד לא מוכרת אחת תופיע, יזרוק המפתח את הכול ורמת העניין שלו תרד לאפס. תגובת המתכנת עם פיקסציה פאלית להצלחה היא קיצונית – הוא יוסיף עוד ועוד חלקים לתכנה בפרץ כמעט מאני, וימשיך להתלהב מכל אחד חדש שעובד כאילו הוא חלק מן הפתרון הבסיסי. אם תרצו: הוא בונה לעצמו מגדל גדול יותר כדי להמשיך ללטף.

4. התסביך האדיפלי

אצל פרויד: הילד, שבדיוק גילה שהבולבול שלו טוב כדי לעשות לו נעים, מגלה שהוא נמשך לאמא, אז הוא שונא את אבא ורוצה להוציא אותו מהתמונה. בשלב כלשהו הפחד מאבא מנצח, והוא זונח את אהבתו לאמא ומאמץ את אבא כמודל חיקוי. (נשמע כמו משפחה אוהבת, לא?) בעיות בפתרון התסביך יכולות להיגרם על ידי דמות אב חלשה מדי או אב חסר, מה שיקשה עליו לפתח קשרים רומנטיים בריאים, או על ידי דמות אב מאיימת מדי, מה שיגרום לו לנוירוזות ולמוסריות לקויה.

המתכנת, בערך בשלב זה של התפתחותו, מתחיל לחשוב שאם הוא הצליח לפתור בעיות מורכבות, אז הוא כל יכול. ולא רק שהוא כל יכול, הוא יודע הכי טוב. יותר מאחרים בצוות, ובעיקר טוב יותר מראש הצוות שלו. ובכלל, האיש לא מנהל אותו כמו שצריך, הוא היה יכול לעשות גם את זה כל כך הרבה יותר טוב. וכאן נוצרת השאיפה להדיח את ראש הצוות הנוכחי ולהפוך לראש צוות בעצמו. במידה ובשלב זה המתכנת עובד אצל ראש צוות בעל כישורים, הלה יעמיד אותו במקומו במהרה.

ייתכן, כמובן, שראש הצוות שעומד מולו הוא חלש. במקרה זה, ייתקדם המתכנת למשרת ניהול מכוח האמונה שלו בעצמו והמתקפה שהוא מנהל על ראש הצוות. למעט יחידי סגולה שיצליחו לשרוד את המעבר הזה, רוב המתקדמים-מוקדם-מדי הללו יפלו על הפרצוף וימצאו חצי שנה או שנה אחר כך כשהם מחפשים עבודה חדשה כמתכנתים – אך כמובן שהם גם מסומנים חברתית ככאלה שניהלו וגם ייתקשו להיות מנוהלים על ידי אחרים גם בעתיד. לעומת זאת, יכול להיות שמול המתכנת עומד ראש צוות אגרסיבי מדי. במקרה זה יקבל הפרחח smackdown שלא נראה כמוהו מאז הפעם האחרונה שמישהו חשב שהוא הולך לעשות פוטש בצוות, ובעוד חצי שנה תמצאו אותו לומד קונדיטוריה או ריפוי בעיסוק.

כן, כמו בחיים, זהו השלב המכריע. ומי שעבר אותו בהצלחה יעבור אל

5. שלב החביון

אצל פרויד: מכיוון שערכי האב הוטמעו עד כה בצורה סבירה, הילד מתייחס למין כדבר מלוכלך ומדחיק את האספקטים המיניים שלו עד שגיל ההתבגרות ישחרר אותו מכך.

המתכנת שעבר בהצלחה את השלב הקודם יגיע כעת למעיין שגרת עבודה סבירה. אולי הוא יחליף מקום עבודה או שניים בשנים הקרובות מסיבות של עניין או פרנסה, אבל בשלב זה הוא כבר הספיק להפנים שתכנות הוא רק כלי, והעולם לא יקום או יפול על בחירת שפת תכנות או טכנולוגיה לפרוייקט. הוא ייתמקצע מעט, אולי אפילו יסומן כבן-טיפוחין להנהלה זוטרה.

אלא, כמובן, אם הוא דפוק לגמרי מכל השלבים הקודמים. כי כמובן שבשלב זה, כל מני daddy issues, פיקסציות אוראליות, וכו' יצוצו אצל מי שעד לפני חצי שנה חשבתם שהוא דווקא סבבה לגמרי…

6. השלב הגניטלי

אצל פרויד: זהו שלב הבגרות המינית שמתחיל בגיל ההתבגרות, בו הדחפים המיניים (וסיפוקם ע"י איברי המין) נהיים מודעים אצל הנער. מי שהגיע לכאן בהצלחה יחווה, כך מספרים, בגרות נורמטיבית.

המתכנת שהגיע עד הלום בלי להתקע בשום מקום הצליח לצבור שתיים או שלוש שורות רזומה מכובדות שבאות עם המלצות טובות. כאן הוא מגיע לצומת בחייו המקצועיים, אך בניגוד לאלה שראינו קודם, צומת זו היא אישית וכל האפשרויות בה נכונות. האם ילך המתכנת לניהול, כעת כשהוא בשל לכך? האם יהפוך להיות מתכנת בכיר בצוות גדול? יקים סטרטאפ עם חברים? כל אלה, הרי, דורשים את הבשלות שהמסע נתן לו.

ומי שהגיע לנקודה הזו דפוק? טוב, הוא ישגע את עמיתיו לעבודה. אבל, אם זה מנחם באיזושהי צורה, שוק העבודה הישראלי מעודד אותנו להידפק בצעירותנו ואז זורק אותנו בבגרותנו. (למעשה, הוא בעיקר מעודד אותנו לא לעבור בהצלחה את התסביך האדיפלי. אבל זו כבר טרוניה אחרת לגמרי.) אז הנה לחיי המשחקים בקקי שממררים את חיי על בסיס יום-יומי. אני בטוחה שאתם יודעים מי אתם.


פורסם בנאצה

הארה מדכאת

05/06/2011
6 תגובות

בויכוח בין בעלי דעות מנוגדות, הפלורליסט יפסיד תמיד. כי הוא יחטא לעצמו לטעון שרק החלק שמנוגד לדעתו של השני תקף, וברגע שהוא אומר, "גם דעתך תקפה," אף אחד כבר לא שומע את "כל עוד אתה לא כופה אותה על אחרים."

לעתים אני חושבת שההורים עשו לי עוול שגידלו אותי לפלורליזם, זו עמדת נחיתות מתמדת.


פורסם בנאצה, תרבות

רגע של עברית וטכנולוגיה

30/01/2011
7 תגובות

לפני כמה ימים יצא לי לשמוע את אלכס אנסקי מדבר. תמיד החשבתי אותו כמישהו עם עברית, נו, מעל הממוצע. אך באותו יום, הזדמן לו לומר כי כתב גלי צהל ראיין אדם זה או אחר "בָּסקייפ". אני כבר מורגלת למדי לשמע סוג ספציפי זה של עילגות, והוא מציק לי בלי סוף, אבל לא ציפיתי לו ממישהו כמו אלכס אנסקי, שטורח כל כך על הטעמים ועל אותיות השימוש.

אבל בחינה קצרה של האנשים שאומרים "חיפשתי בָּגוגל" או "הפייסבוק הזכיר לי" (או "הוא דיבר בָּסקייפ") הראתה לי שלא העילגות הלשונית נמצאת כאן על הפרק. גם אנשים שיודעים שלא מיידעים שם פרטי (והרי שם חברה או אתר הוא שם פרטי) שוגים בכך, למרות שהם לא שוגים בשמותיהם של מותגים או חנויות. למעשה, גם אנשים שהעברית חשובה להם עושים זאת. אז מי הם אותם אנשים? תהיתי.

אין לי אלא להסיק שהעילגות היא עילגות טכנולוגית, בעצם. וש"הגוגל", "הפייסבוק" ו"הסקייפ" שהופכים ל"חיפשתי בָּגוגל" הם לא אחרת אלא קיצור של ביטוי ארוך, תקין לשונית, שהשתרש. כמו שדרישת שלום חמה הפכה לד"ש חם כשהקיצור השתרש. וכאן יש לנו את סימני השתרשותו של הקיצור של "נו, הפייסבוק הזה שהילדים שלי מדברים עליו."

ורק כדי שלא ישתמע מכך שאני סולחת: אם הילדים שלכם לא בני עשרים לפחות (או היו יכולים להיות, לו היו לכם ילדים) אין לכם שום זכות לדבר ככה. וגם אם כן, עדיין מומלץ שלא.


פילה הלג שונאת פמיניסטיות בעזרתם הנדיבה של תסריטאי מד מן

15/01/2011
12 תגובות

הסברתי פה לא פעם ולא פעמיים למה וכמה הקליקה הפמיניסטית, ומה שאת אומרת על עצמך אם קיבלת פמיניזם כהגדרה עצמית, מוציאים אותי מדעתי. כבר שנים, אפילו לפני המפגש המצער שלי עם גרסתו האקדמית של הפמיניזם, שאני מסרבת להגדיר את עצמי ככזו. אני אישה מודרנית, ללא ספק, ואני מאמינה בשיוויון שלי מול החוק, כמו גם שוויון יכולת. למעשה, אני חושבת שרק לפני חודש בערך אמרו לי בפעם הראשונה בחיי שיש מישהו שאני לא יכולה לעשות כי אני אישה. All that said, אני עדיין לא מוכנה לקבל את ההגדרה, או שמשהו שאני עושה יהיה משוייך אליה.

היו לי כמה ויכוחים לאחרונה שהגיעו לטונים גבוהים שרק המחישו לי שפשוט אין עם מי לדבר. אבל תמיד תהיתי איך הגעתי תמיד לויכוחים האלה, מאיפה הסלידה? האמת, כבר נמאס לי. נמאס לי להתעצבן עליהן, נמאס לי לדוש בלמה הן מפרות את שלוותי כל כך. לא מזמן מצאתי את הדוגמה שהסבירה את זה לי, ועכשיו אני יכולה להסביר, אחת ולתמיד, והנושא ואני נעזוב זה את זו לנפשנו.

מי שעוד לא ראה את עונה 4 של מד מן ואכפת לו מספויילרים, שישמור ויחזור אח"כ.

מד מן היא סידרה אינטיליגנטית בצורה קיצונית, לא רק בצורה שבה היא דואגת להאיר את העבר בצורה הכי רלוונטית להווה, אלא בצורה שהיא בנויה כדי לפנות לקהל הרחב. לדמוגרפיה הנשית ניתנים שלושה מודלים להזדהות, כל כך רחוקים זה מזה שכל אחת בטוח תמצא מישהי: פגי, שעושה את דרכה לפסגה עם המרפקים הצידה ובהתקפה מתפרצת ("כל פעם שאני מסתובב אני מוצא את היד שלך בכיס שלי"); ג'ואן, שמצד אחד עובדת קשה כאילו אין מחר, אבל נאמנה לערכי העולם הישן – היא מתחתנת עם רופא, עוזבת כדי להיות עקרת בית, ומעמדה ב-SCDP (בעונה הרביעית, כפי שטום ולורנזו הרבו לציין, היא נוטה תמיד לעמוד בצד השותפים ומול שאר העובדים. סימנים ויזואלים זה ה-דבר.) הוא יותר תוצר של נסיבות מכל דבר אחר; ובטי, שמסורה ללהיות עקרת בית מושלמת, בלי להבין לא את הבית ולא את העולם שבחוץ. (ורק למקרה שמישהי התפספסה, עם הזמן קיבלנו גם את טרודי, שחיה לפי אותו מודל כמו בטי אבל ההפך הגמור ממנה, ובעונה הרביעית גם את פיי, אקדמאית ואשת קריירה חזקה שפגי מעריצה, סאלי מקבלת תפקיד יותר גדול, כנראה בשביל כל אלה שפגי כבר זקנה מרוטה מכדי לספק, ואפילו token lesbian יש בנמצא.)

בתור אשת קריירה של שנות האלפיים, ההזדהות שלי ברורה. אני מעודדת את פגי, אני מזלזלת בג'ואן, אני שונאת את בטי. No brainer. אבל למעט רגעים מאוחרים של חמלה כלפי ג'ואן או קירוב בין ג'ואן ופגי, למשל בפרק סוף העונה של עונה 4, הסדרה סיפקה לי רגע אחד של הזדהות מלאה עם ג'ואן ושנאה יוקדת לפגי. הוא הולך ככה:

הפרק הוא The Summer Man, פרק 8 של עונה 4. ג'ואי, מאייר עצמאי שעושה פרוייקטים בשביל משרד הפרסום מלגלג על ההסתודדויות של ג'ואן עם ליין (מנהל החשבונות) במשרד שאיש לא יודע מה קורה בהן. אני יודע, הוא אומר, שולף טושים ומצייר את מה שלדעתו מתרחש במשרד:

טאלי הו!

ג'ואן, שמגלה את התמונה מודבקת לחלון המשרד שלה בזמן שפגי נמצאת בו, מטפלת בעניין בדרכה שלה: מאחלת לכל הגברים המעורבים בעניין למות בויאטנם. פגי רצה לדרייפר, ששולח אותה לתבוע את הכבוד שהיא רוצה בעצמה, לא להיות זאת שמלשינה לאבא. היא הרי רק רצתה שדון יצעק על ג'ואי קצת. רק שכשהעניינים בידיים שלה, פגי מפטרת את ג'ואי במקום רק לצעוק עליו קצת, ומה יש לג'ואן לומר על זה?

Well, no matter how powerful we get around here, they can still just draw a cartoon. So all you’ve done is prove to them that I’m a meaningless secretary and you’re another humorless bitch.

ובמשפט אחד, ברגע אחד, ג'ואני מסכמת את כל הבעייה שלי עם ה"פמיניסטיות", אלה שבוחרות במילה בתור הגדרתן העצמית העיקרית וכל הזמן צועקות על זה שמנסים להציג אותן כנשים היסטריות. לא קל להיות אישה בעולם גברי, במקצוע גברי. לא משנה מה הבחירות יהיו, הן שגויות, וזה לא שמישהו יחסוך ממך את דעתו בעניין. התנהגות בלתי-הולמת תהיה קיימת, על כל רבדיה. אבל החוצפה של מישהי לפסול את דרך ההתמודדות שלי כל עוד לא ביקשתי ממנה – היא המרתיחה באמת.

הרי פגי – נחזור לפרק לרגע – תהייה צבועה לגמרי לומר שבדרכה למעמד הנוכחי שלה היא לא הייתה צריכה לספוג את אותן התנהגויות. כאילו היא לא שמעה מכולם שהיא פריג'ידית ומתחסדת מצד אחד ובטח הגיעה לאן שהגיעה כי היא שכבה עם דרייפר מצד שני. כמו שני פרקים קודם לכן (Waldorf Stories) כשהיא ניטרלה את השטויות של סטן על לעבוד בעירום, וכמו שלושה פרקים אחר כך (Chinese Wall) כשהוא מנסה למזמז אותה. רוצים להתערב שאלה גם לא היו הפעמים הראשונות? אפילו לא צריך לחזור אחורה עד לעונה הראשונה, כשהיא עדיין מזכירה, כדי לראות את זה. אבל את סטן היא לא מפטרת, לא לפני ולא אחרי, וגם לא רצה לדון להתלונן עליו. היא מתמודדת עם הבעיות שלה בעצמה. זו פשוט תחושת האני-פורשת-את-חסותי-על-ג'ואן שגורמת לה להתנהג ככה. צביעות. אם ג'ואן הייתה מבקשת ממנה עזרה או עצה, היה על מה לדבר, אבל ככה? ג'ואן אפילו דואגת לשחרר "Don't worry" קטן לכיוונה של פגי בסוף הנאום שלה. אז מי נתן לה את הזכות?

וזו בדיוק ההרגשה שלי בכל פעם שמישהי שכותבת עבודת מאסטר על היחסים המגדריים אצל דיקנס, או מעבירה סמינר על איך בצילומי החלוצים הרוקדים עם באר ברקע, הבאר המסמלת את הנקבה מודרת מהריקודים שלהם כפי שהאישה מודרת מן החלל הציבורי, מסבירה לי שאני לא בסדר באופן שבו אני משתפת פעולה עם הדיכוי הגברי במקום העבודה שלי, או שזה לא בסדר להשתמש בהומור אנטי-נשי כדי לנסות להשתלב, או שמטרתי היחידה כרגע צריכה להיות לשלב עוד נשים במרחב הציבורי. אני אפילו לא אשאל איזה מנגנוני התמודדות אישיים הן היו צריכות לפתח כדי להגיע למקום גבוה באקדמיה, ועד כמה האופן שהן מתנהגות סותר את הייעוץ שהן דוחפות לי בגרון. אני רק אשאל מי נתן להן את הזכות לשלול אופן התמודדות שמסתבר שעובד, כי הנה אני פה, לא מיבבת בפינה על הרצפה, לא ממש נותנת שידרכו עלי. ההחלטות שלי הן החלטות מושכלות, ומבוססות בעיקר על האמונה הבסיסית שלי ש"קידום מעמד האישה בחברה" הוא משהו שעושים, לא מדברים עליו. (נכון, לא הייתי פה בלי הגלים המוקדמים של הפמיניזם. אבל הגלים המאוחרים מתבקשים לרדת לי מהגב, וללכת לטפל בנושאים ובאנשים שבאמת דורשים את התערבותן – נפגעות אונס והטרדה מינית שנצלבות בזמן המשפט, הצורך בחקיקה טובה יותר לגבי שכר וחופשות לידה, והסיעה הלהטב"קית שנעזרת, ובצדק, בידע ובניסיון של המאבק הפמיניסטי.)

מדי פעם צצה לה מישהי כמו מ. שמגדירה את עצמה כפמיניסטית, אבל דווקא מסכימה עם זה שמחוץ לאקדמיה, בואו נקרא לזה האסכולה הפרקטית, צריך למצוא דרכי התמודדות כי העולם לא מושלם. והיא מסוגלת לנהל שיחה אינטיליגנטית, גם כשהיא להוטה לגבי הנושא, בלי להישמע כאילו היא טיקר טייפ של סיסמאות. והיא גורמת לי לתת רק עוד צ'אנס אחד לפמיניזם. לשמוע איזו הרצאה, לקנות איזה ספר. לשים לב שיש חלקים מהמחקר הפמיניסטי, בעיקר ההיסטוריים שבהם, שמעניינים אותי ברמה האינטלקטואלית. ואז קמה מישהי ומסננת משהו על העט שהוא הפין, או זורקת בתגובה למשהו בכלל לא קשור שמה זה משנה, כי 100% מהנשים חוות הטרדה מינית, ואני שוב דופקת את הראש בשולחן עד זוב דם.

זו הרי הבעייה, בסופו של דבר. מתוך חינוך מהבית, מתוך אופן הפעולה שלי עד היום, היה הגיוני שאהיה פמיניסטית. אבל מאז שפגשתי בפמיניזם האקדמי הוא היה עסוק או בלהכות בי או בלאכזב אותי. פלא שאני לא רוצה שום קשר איתו יותר?

ועוד מילה אחרונה על פגי: אפשר לומר, אם מסתכלים ככה על הפרק, שפגי לא מתפרצת פה באיזו אחוות נשים מגוננת על ג'ואן. היא סך הכל מפטרת את ג'ואי כי המרה את פיה. היא הרי שוב ושוב חוזרת על "I told you not to do that", גם כשהיא מפטרת אותו. זה עושה את זה יותר נסלח? לא יודעת. מניעים לחוד ומעשים לחוד.


פילה הלג בעצם די שונאת תיקים.

30/10/2010
להגיב

בהתחלה עצבנו אותי שורות הסטטוס הלא קשורות בפייסבוק. אחר כך עצבן אותי הרעיון. ואחרי שהרבה כתבו את שכתבו על כך, עצבנה אותי האמירה שהקופירייטר המטומטם באמת השיג את מטרתו – הוא גרם לריאקציה שבה בלוגריות אינספור כתבו על סרטן השד ממש, על החשיבות של בדיקה, התקשורת סיימה כל כתבה על הקמפיין המפגר ב"לכו להיבדק" ובמקום לצאת סוטה ומגעיל, האיש יצא גאון. אבל מורן פסקה שלא, המידע שעובר בפוסטים האלה, שבבסיסם הרבה רצון טוב, אל תטעו, הוא שגוי ומטעה, ומודעות לא יצאה מזה. קראתי בשקיקה דיון פייסבוק ארוך בין מורן לקרן (רופאות שתיהן) שבפני עצמו היה יותר אינפורמטיבי מכל דבר שקראתי בכמה ימים האחרונים, ובעזרתן אני מעבדת את כמות האינפורמציה האדירה והחשובה שעברה שם למשהו שהוא אולי לא הכי מרנין אבל הוא אינפורמטיבי, ובכך אעשה את שלי בלי קשר לתיק שלי.

השורה התחתונה, רק בשביל אלה שאין להן כוח לכל השאר, הולכת ככה: נשים מבוגרות צריכות ללכת לעשות ממוגרפיה. לנשים צעירות (שזה לפני גיל 50. אפילו האמריקאים שהיו ממליצים על 45 התיישרו לאחרונה ל-50.) יש ביש-מזל, כי אין בדיקה לגילוי מוקדם שאפקטיבית לנשים צעירות. אני עוד אכנס לזה בהמשך, למה ממוגרפיה לא, ולמה בדיקת כירורג לא. למי שיש היסטוריה משפחתית או שעשתה את הבדיקה הגנטית, יש בדיקות אחרות כמו MRI או אולטרסאונד שאפשר לבצע לשם מעקב, אבל בשביל זה צריך הפניה של רופא ומקרה מיוחד שמצדיק את זה. החדשות הטובות לשאר הבנות? שבגיל צעיר, סרטן השד נדיר בלי היסטוריה משפחתית או מוטציה גנטית.

התקשורת לסוגיה מפציצה את בנות ישראל בימינו בהמלצות לקבוע לעצמן תור לכירורג, אבל זו לא המלצה מעשית במיוחד. זאת אומרת, למעט העובדה שרופא שהוא לפעמים חתיך הולך למזמז לך את הציצי פעם בשנה בזמן שאת עושה לו עיניים. בשביל להבין למה צריך לעצור רגע ולהבין את ההבדל בין בדיקת אבחון לבדיקת סקר. בדיקת אבחון היא הבדיקה שהרופא שולח אליה כשמתלוננים על סמפטום כלשהו, למשל משטח גרון כשכואב הגרון. לעומת זאת, בדיקת סקר היא בדיקה שנעשית לכלל האוכלוסיה הבריאה לשם גילוי מוקדם, בלי תלות בסמפטומים או היסטוריה. "כלל האוכלוסיה הבריאה" בדרך כלל נחתך כאן לפי קבוצת הסיכון – מין, גיל, וכו'.

ממוגרפיה, שהיא בדיקת הסקר היעילה היחידה במקרה הזה, מקבלת חתך נוסף: היא פשוט לא יעילה לפני גיל 50. הסיבה לכך היא שבסביבות הגיל הזה המבנה של השד מתחיל להשתנות. ברגע שהשחלות שלנו יוצאות לפנסיה, רקמת השד הצפופה והבלוטית מצטקמת והשד מתמלא בשומן. ממוגרפיה משתמשת בקרינת רנטגן, והיא חודרת שומן מעולה, אבל לא כל כך חודרת רקמה בלוטית וזה מפריע לראות את הגידולים, שיש בהם הרבה פעמים משקעי סידן שרואים ברנטגן. אז כשהתנאים הסביבתיים (פחות רקמה בלוטית) מתאימים, אפשר לראות גידולים כשהם עוד קטנים, להוציא את האם-אמא שלהם, ולהציל את הנשים! אבל כשהם לא, אז זו לא ממש בדיקה ששווה למשהו.

בדיקת מעקב היא מעין ביניים כזה. היא נערכת עם סיבה מוגדרת – סיפור משפחתי, גנטיקה חשודה, או אישה שבעבר היה לה סרטן, אבל היא נערכת באופן תדיר כמו בדיקת סקר. כאן ישלחו, למשל, ל-MRI, שהוא אינפורמטיבי עד מאוד. הסיבות שהוא לא משמש כבדיקת סקר, אלא רק כמעקב לקבוצת אוכלוסיה מצומצמת כל כך, הן בעיקר כי הוא יקר, הוא לוקח המון זמן, והציוד שלו לא זמין במיוחד. אבל מסתבר שבמקרים של היסטוריה משפחתית משמעותית או בדיקה גנטית חיובית יש השתתפות של המדינה. רק שתדעו.

ולגבי בדיקות אבחון, הבדיקה עצמה יכולה להיות אותה בדיקה: למשל אישה מעל גיל 50 (או קצת פחות, לפי שיקול דעת הרופא) שבעלה מצא אצלה גוש חשוד (כי הרבה פעמים אלה בני הזוג ששמים לב) תישלח לממוגרפיה כדי לתת לו אינפורמציה נוספת, יחד עם הביופסיה, שגם היא בדיקת אבחון מאוד נקודתית. מישהי צעירה יותר: לאולטראסאונד ולדיקור אבחנתי.

לגבי בדיקת כירורג, אליה שולחים אותנו בהמונינו בימים האחרונים, היא נתקלת בבעיה: כל בדיקה גופנית מגלה את הגידול כשהוא נימוש. מה שאומר – גדול וסביר להניח שכבר שלח גרורות. לעומת זאת, היא גם תגלה כל מני גידולים שפירים שהם דבר שקורה כל הזמן, ועל כל אחד מהם יריצו את הבחורה לביופסיה. בדיקת סקר צריכה להיות יעילה בקנה מדיה גדול, ועם סטטיסטיקות כאלה היא לא. היום פשוט אין אינפורמציה על יעילותה בתור בדיקת סקר, ולא יודעים שהיא מורידה את התמותה. או כמו שמסבירה קרן:

תראי, בואי ניקח אשה בת 30 לדוגמא. היא קראה על הקמפיין המטופש של "אוהבת את זה בשקל תשעים על המזרון המטונף של אחיך", התעצבנה, אבל החליטה שזה נושא ממש חשוב ובאמת רצוי שהיא תלך להבדק.
היא אמנם בריאה לגמרי, אין לה היסטוריה משפחתית חוץ מסבא שחי עד גיל 98 עם סרטן הערמונית. היא אפילו לא מעשנת.

הקיצר, הבחורה הנחמדה הזו מחליטה ללכת לכירורג. הוא גם חתיך, אז בכלל מגניב.
שנה-שנתיים-שלוש עוברות, בסוף גדל לה גידול שפיר בשד, שמאד נפוץ בנשים צעירות. אבל אי אפשר לפטור את זה בתור "זה כלום", מה גם שאי אפשר לעשות לה ממוגרפיה, ולכן הכירורג שלנו ישר מפנה אותה לאולטראסאונד ולדיקור.
הדיקור עובר בלי בעיה, הגידול אכן שפיר, והבחורה ההיפותטית שלנו חוזרת הביתה שמחה וטובת לב. אולי אחרי כמה שנים היא אפילו מתחתנת עם הכירורג.

עד כאן הכל בסדר. אבל תכפילי את זה בעשרות אלפי נשים בגיל שלושים, שבערך ל 20% מהן יש גידולים שפירים בשד בשלב כלשהו בחיים, שכולן תעבורנה דיקורי שד, חלקן תסתבכנה (עד כדי כריתת שד) ולאף אחת מהן לא יתגלה סרטן שד בשלב שעדיין אפשר לעשות עם זה משהו.

ולגבי מניעה? הריונות מרובים, מגיל צעיר, הנקה ארוכת טווח. ויטמין D, כנראה, גם עוזר למניעה, אם כי אין המלצה קונקרטית לגביו. וספורט. (אני חושבת שאני יודעת באיזה מאלה אני אבחר באופן אישי. למעשה, הספורט שלי מתבצע בחלקו בחוץ, אז זה גם מטפל בויטמין D, על הדרך.)

ולמתעניינות: המקור המוסמך, עמוד 6 מציע עוד לינקים.

ואם יש חשש או שבן הזוג (או את) הרגיש משהו? אז פונים לרופא, וכמה שיותר מהר. אבל כאן מורן מציינת: גינקולוגים לא מתעסקים עם שדיים. מי שכן זה כירורגים (כלליים, אבל יש כירורגים כלליים שספציפית מומחים לשד וכאלה שמתעסקים עם דברים אחרים). לכן אין טעם לצפות מגינקולוג לבדוק שד, או לפנות אליו אם יש חשש.

מורן מסכמת: מודעות כן חשובה גם בגיל צעיר יותר, ואם משהו נראה לא בסדר זו בהחלט סיבה מצויינת להיבדק בכל גיל. התעלמות מביאה לסיפורים עצובים מאוד. (למשל הסיפור קורע הלב שמסתובב בימינו בפייסבוק של הבחורה שמיששה גוש, התעלמה הרבה זמן, התאשפזה ומתה תוך שבוע.) בדיקות הסקר, לעומת זאת, אכן רלוונטיות רק למבוגרות יותר. ועוד המלצה אחת חשובה: אם יש לכם רופא שאתם לא סומכים עליו, לכו לרופא אחר.

אז לכו להיבדק אם אתן מעל גיל 50, ואם לא אבל יש לכן היסטוריה משפחתית, לכו לרופא המשפחה כדי לקבל הפנייה למעקב. שאר הזמן פשוט תהיו מודעות, ואל תשכחו כן ללכת בגיל 50. גם אם זה נראה רחוק עכשיו.

ותודה למורן ולקרן על שערכו את הדיון מלכתחילה, ועל שעזרו לי לקמפל את כל האינפורמציה שנמצאת לעיל.


פורסם בהמלצות, נאצה

פילה הלג שונאת את מבחן בכדל

17/09/2010
17 תגובות

לפני כמה ימים א. שלחה לי את הלינק הזה. כל הרעיון מבוסס על סטריפ הקומיקס הזה משנת '85, שמציג את "הכלל" (ונותן קרדיט לליז וואלס, שהיא כפי הנראה חברה של אליסון בכדל, על המצאתו). הכלל הוא ככה: את אמורה לא לרצות לראות סרט אם הוא לא עומד בשלושת התנאים הבאים:
1. יש בו לפחות שתי נשים שיש להן שם,
2. הן מדברות זו עם זו,
3. והן מדברות על משהו חוץ מגברים.

הסטריפ המקורי חותם בבדיחה שאמורה כנראה להוציא קצת את הרוח מהנפיחה האובר-פמיניסטית הזאת ולתת לה נופך קומי: "הסרט האחרון שיכולתי ללכת לראות הוא 'הנוסע השמיני'" (1979) וכקומיקס משעשע, אני אפילו חושבת שזה חביב. בבת אחת קיבלנו ביקורת חברתית וביקורת על מציבת הביקורת. בלי ההתנשאות, רק התוכן.

עכשיו תעבירו קדימה עשרים וחמש שנים וצפו בוידאו שבלינק הראשון. שתי דקות שמתמצתות את כל מה שרע בפמיניזם האקדמי הזועם. קודם כל הניסיון לתת ולידיות למה ש"הכלל" בודק: "זהו לא סימן שמדובר בסרט פמיניסטי או בסרט טוב, רק שזה סרט עם נוכחות נשית ושהנשים בו עוסקות ביותר מאשר גברים." אה-הה. נניח רגע לעובדה שזה אפילו לא לחלוטין נכון, ונעסוק בשני הדברים המידיים: א. אממ, כן, והחוק הראשון של מועדון הטאוטולוגיה הוא החוק הראשון של מועדון הטאוטולוגיה, ב. ועדיין לא הסברתן לי מה בכלל התוקף של התרגיל הקטנטן הזה, ולמה הוא עדיף על שלושת החוקים של מבחן הלג:
1. האם יש בסרט גבר בלי חולצה?
2. האם הוא מדבר על הרגשות שלו עם גבר אחר?
3. האם יש לו מטרות ארוכות טווח בחיים שאין להן קשר לנשק גרעיני?

ואז מגיע החלק המעליב באמת, שבו במשך בערך דקה מקרינים פוסטרים של סרטים שלא עוברים את המבחן. ברשימה: האביר האפל, טרמינייטור, ווצ'מן, שרק, רובוטריקים, שניים מסרטי בורן, ברונו, מכסחי השדים, לבובסקי, וואלי, מוכרים בלבד, שודדי הקריביים, אוסטין פאוורס, גברים בשחור, מועדון קרב, הנסיכה הקסומה, שר הטבעות… יש שם גם סרטי טרנטינו מראשית דרכו, סרט ג'יימס בונד ממש ישן… ושוב, מה הפואנטה? אם המטרה היא להראות שזו מגמה בזמן האחרון, למה יש שם סרטים משנות השבעים? אם המטרה היא להראות שזו מגמה באופן כללי, למה ברור מאוד שהמדגם הוא של סרטי אקשן עם מעט תיבול? מישהו באמת חשב, רק לרגע, שטרמינייטור וגברים בשחור מציגים נוכחות נשית? או מועדון קרב? והעובדה שברונו ואוסטין פאוארס ברשימה רק הורגת את הסיכוי שמישהו ייקח אתכן ברצינות. צריך לברור באיזושהי זהירות מה אתן תוקפות בכזאת אגרסיביות. באמת? לסרט שמבוסס על ספר מלחמה משנות ה-40 יש הטיות מגדריות? אני בשוק! זה בדיוק כמו חוקרות הספרות ששופכות עמודים על גבי עמודים של זעם פמיניסטי על ספרים מהמאה השמונה עשרה.

יש סרטים שנמצאים ברשימה הזאת למרות הדמויות הנשיות שיש בהן, למשל Hackers או האלמנט החמישי, פשוט כי אין אינטראקציה בין הנשים שנמצאות בו. גם קזבלנקה לא יעבור את המבחן כי שלוש הנשים העיקריות שבו (אילזה, איבון והבולגרייה שאולי בעצם אין לה שם) נמצאות כל אחת בקו עלילה נפרד ולא מתקשרות אחת עם השנייה. זה אומר שלא צריך לראות אותו, יצירת מופת כתובה ומשוחקת היטב שכמותו? ואם כבר אפרופו קזבלנקה, יש לנו את כשהארי פגש את סאלי. נכון, רוב השיחות של סאלי עם קלייר ואליס הן על מערכות יחסים כי זה (הפתעה!) סרט על מערכות יחסים. לא משנה שהדמות של סאלי כתובה היטב ואמינה, והשיחות שלה עם הארי כלליות ומקיפות את כל הנושאים בעולם (כולל הסוף של קזבלנקה, פעמיים).

נשוב רגע לבעיה המקורית שלי בניסוח של "נציגות נשית בסרט". כי הרי אין כאן שום בדיקה לנציגות הנשית, רק לאם יש פה חונטה של נשים. סאלי אלברייט היא דמות מופת, כמו גם אילזה לנד, ג'ני מפורסט גאמפ ואיווי מונדטה. הן סוחבות על הגב סרט, שפשוט אי אפשר להגיד עליו שאין בו נציגות נשית. אבל זה בסדר, הוא נכשל במבחן אז נשים אותו על פוסטר שמתרברב באיזה ייצוג נשי גרוע יש פה. ומי עובר את המבחן העוגמתי הזה? צ'יק פליקס? אולי. אתם צודקים, אני אלך לראות רק חלק מהצ'יק פליקס כי אני הולכת לפי החוק. זה יעשה את העולם מקום טוב יותר. ואני חושבת שגם קטעי ההקדמה של רוב סרטי הפורנו מקיימים את התנאים. צ'יק פליקס ופורנו. תודה, פמיניסטיות!

ואם כבר, אז מה אומר הכלל הזה על דמות נשית שמחזיקה בסביבה גברית, מה? Hackers נמצא ברשימה שהם מראים שם, וקייט ליבי היא אולי אשת ההיי-טק האידיאלית: היא נשית מצד אחד אבל תותחית מצד שני, והיא לא חוששת אפילו לרגע לשים את הבחורים במקום. לילו מהאלמנט החמישי מכסחת את כולם, ואפילו לא ממצמצת כשהיא מסבירה לקורבן דאלאס ש-"Me fifth element, supreme being. Me protect you." אבל לא, הן לא נחשבות, כי אין סביבן אישה אחרת. (נו, תקרת הזכוכית היא לולאה שמזינה את עצמה, לא?)

אוי, והלינקים שמתחת לוידאו. אלוהים אדירים. "למה יש קונספירציה אדירה להדיר נשים מסרטים" ("Why Film Schools Teach Screenwriters Not to Pass the Bechdel Test" by Jennifer Kesler) וכאלה. הן מצאו קריטריון רעוע שמטה את הסקלה לצד אחד ובנו עליו חומה, מגדל ומגפון שצועק הדרה-הדרה, אפליה-אפליה. פיחסה. פשוט פיחסה. (למעשה: פיחסה-פיחסה.)

אז א. שלחה לי את זה והתעצבנתי ממש. ממש-ממש. ואמרתי לה שזה בסדר, לא היא הכעיסה אותי, הפמיניסטיות הכעיסו אותי. "אבל אני פמיניסטית", היא ענתה. אבל א. ואני לא כאלה. אנחנו לא רושמות ניצחון על זה ששינו את המענה הקולי של 144 שלא יגיד יותר "אנא המתן ותיענה בהקדם" ואנחנו לא נוזפות במישהו שמספר בדיחה גסה. בחורות כמוהן מוציאות לבחורות כמונו שם רע. אנחנו פרגמטיות, אנחנו חיות בעולם המדעים המדויקים שבו אנחנו לפעמים צריכות להזכיר למישהו שאנחנו לא בחורה שאפשר לנפנף. לפי הסיפורים שלה, א. התחנכה בעיקר על ידי אבא שלה שהוא מדען. אני על ידי אמא שבילתה תקופה ארוכה כאישה כמעט-יחידה בהיי-טק של פעם. שתינו למדנו איך צריך להסתדר.

סנדרה גילברט וסוזן גובאר הן שתי חוקרות פמיניסטיות שהצליחו להוציא את אולי המאמר האקדמי הפמיניסטי היחיד אי פעם שלא שלח אותי לדפוק את הראש בשולחן בזעם. והן מדברות הרבה על נשים יוצרות מהתקופה שבה לא היה כל כך טריוויאלי להפוך לאחת כזאת, וכל החשובות מביניהן היו כאלה שהיה להן אבא שטרח לחנך אותן כמו את הבנים שלו ולא כמו בחורה חסרת חשיבות. ג'יין אוסטין, האחיות ברונטה… וגם דבורה בארון, אם אנחנו כבר בנושא. אלה שהצליחו (וללא ספק ההצלחה שלהן הייתה חשובה להמשך) הצליחו בזכות העובדה שהן היו מסוגלות לקבל על עצמן גבר בתור המודל לחיקוי, ולהתגבר על הפחד שנובע מזה שהוא גבר והן לא. זה לא קרה מעצמו, זה לא ניצוץ אלוהי שהתפרץ בתוכן. זו תוצאה של חינוך, של רוחב אופקים.

אם יהיו לי ילדים, אני חושבת שהדבר העיקרי שאני אטרח להעביר אליהם הוא שמותר לבחור מודל הזדהות שאינו שתי טיפות מים כמוך. אני לא יודעת איפה הייתי היום אם לא הייתי מזדהה עם הדמות של ואל קילמר ב-"Real Genius" ולוקחת אותו כמודל לחיקוי (עוד סרט שלא עובר את המבחן המטופש, אפרופו), או את הילד ב"הסיפור שלא נגמר", או מרטי מקפליי. בסוף יתחילו להתלונן על זה שאין מספיק סרטים על לסביות שחורות עם מוגבלויות פיזיות, שהן גם לא מכורות לסמים ומושחתות מוסרית ולכן אין לילדים שלנו מודלים ראויים לחיקוי. וזה פשוט יפריע, כי אני רוצה איזה סרט מטופש וחביב שיסיח את דעתי מהפמיניסטיות המעצבנות.


פילה הלג שונאת את האנשים על מטוסים

25/08/2010
להגיב

פעם, מזמן-מזמן, בעונה הראשונה של So You Think You Can Dance, כשמרי מרפי עוד לא הייתה מעצבנת ועדיין הייתה כוראוגרפית, פרק האודישנים האחרון עסק ב"שבוע ווגאס", או, "מחנה האימונים" בכוכב-נולדית מצוייה. המתמודדים התחלקו לחמש קבוצות והופקדו אצל חמישה כוראוגרפים שונים במקצועות שונים. אחרי דקה-שתיים של צילומים של החימום בכיתת ההיפ-הופ, עברו למרי מרפי וכיתת הריקודים הסלוניים שלה. אצלה כולם יושבים על הרצפה והיא יושבת על כיסא, ואומרת להם את הדבר הבא: "בוקר טוב. לפני שבכלל נתחיל, אם מישהו לא צחצח שיניים הבוקר, לא התרחץ, לא שם דיאודורנט – כולכם מתבקשים ללכת ולעשות זאת עכשיו. כי היום אתם הולכים לגעת במישהו אחר." קצת נימוס בסיסי.

מישהו צריך לעמוד ולהגיד את זה בכניסה למטוסים. למעשה, מישהו צריך לאכוף את זה בכניסה למטוסים. אין כמו לטוס 12 שעות ליד מישהו שהסריח עוד לפני שהמטוס המריא. חמש טיסות היו בטיול האחרון, ובכל אחת מהן היו שלל אנשים שרק רציתי להרוג. לא, לא להרוג. זה יהיה די מגעיל להיות על מטוס עם גופה לשאר הטיסה. פשוט להעיף מהחלון.

היה את הזקן שהנכדות שלו עשו את הדבר החכם (מבחינתן) ולא ישבו איתו, אלא העמיסו אותו עלינו. אחד בלי רגל, משחק עם הפרוטזה שלו, בקושי מתפקד בעצמו וחסר כל מודעות מרחבית. הוא הצליח למרפק אותי באף בניסיון לפתוח שקית עוגיות ואפילו לא שם לב. ונשען עלי כל הנסיעה. והסריח, אוי אלוהים, הוא הסריח עוד לפני שהטיסה התחילה. שתים עשרה שעות בבית השחי שלו. Literally.

הייתה את השיכורה המטורפת בטיסה מווגאס לסאן דיאגו שהתלוננה (בקול רם למדי, כמה שורות קדימה ממני) לזאת שלידה שלא הרשו לה להעלות פחית בירה פתוחה לטיסה (שממריאה בעשר וחצי בבוקר), אז היא הייתה צריכה לשתות את כולה לפני שעלתה, בעוד שלבחור שלפניה בתור הרשו להעלות קפה. אבל אל תדאגו למסכנה, חמש דקות אחרי ההמראה היא הוציאה עוד שתי פחיות בירה מהתיק והספיקה לשתות את שתיהן בטיסה של שעה. ולצעוק לחברה שלה על איזה כיף היה בוגאס וכמה כסף היא הפסידה. ציינתי כבר שהיא חבשה מצחייה שקופה ירוקה, כזאת של שחקני פוקר מסרטים של שנות ה-70?

והבחור הסיני שפתח חפ"ק, עוד לפני שהטיסה המריאה הוא הוציא את כל מה שיש בכיס שבגב המושב וזרק לאנשהו, והכניס: מאק-בוק, אייפד, אייפון 4, בלאקברי(?), משענת צוואר, כיסוי עיניים. אחר כך הוא תפס את שתי משענות הידיים ועוד טיפה, שלף את האייפד, וסינוור אותי במשך שאר הטיסה. (בשלב מאוחר יותר, כשהוא הלך לישון, בדקתי אם במקרה יש לוגו של אפל על כיסוי העיניים. לא, לא היה.) כמעט ולא כאב לי הלב על כך שעיכבו אותו בבטחון בכניסה לארץ.

וכמה צל"שים: הבחורה שעלתה על טיסה מניו יורק ללאס וגאס עם שני ספרים עבי כרס, ואפילו לא שמה את היד על משענת היד המשותפת שלנו; האישה בטיסת הלילה מסאן דיאגו לניו יורק שעוד לפני ההמראה שמה את התינוק עליה במנשא בד כזה, פתחה את החולצה בתוך המנשא, ושניהם הלכו לישון.


פורסם בטיולים, נאצה

TLV זאת לא העיר שלי

25/06/2010
להגיב

בזמן האחרון, באופניים בדרך הביתה, השלטים על תחנות אוטובוס מכריזים על ה"להיט" החדש שהוט מתכננים. "ביום היא מגישה קפה, בלילה היא רוצה להגיש חדשות." "אבא שלו עובד במפעל, והוא רוצה להיכנס לתעשייה."

הטלויזיה הישראלית הצליחה, עד עצם היום הזה, להחריב כל פורמט ריאליטי שניסתה ליבא. טראש קליל כמו ANTM הפך לזבל איום ונורא לצפיה כמו הדוגמניות, סדרות איכותיות כמו פרוייקט מסלול הפכו לנוראיות. (כשהם עלו שנה שעברה ניסיתי לשדל את איילת שתכתוב פה משהו על זה כי לא היה לי את הכוח לעשות את זה בעצמי וזה באמת היה ראוי לדיון) אפילו הצלחות מסחררות, גם אם אינן בדיוק הטעם שלי, כמו איידול הפכו למעין פסטיבל חגיגת הבינוניות.

המתכון הרי פשוט: קחו את הפורמט כפי שניתן לכם מן היוצרים המקוריים שלו, החליטו שהוא לא מספיק מעניין כי הוא לא מכיל מספיק משימות, אז תכניסו אתגר בונוס חדש שהורס את כל דינאמיקת המשחק המקורית (השרדות, אני מסתכלת עליכם, אתם התחלתם וכולם הלכו בעקבותיכם), שנו את החוקים אקראית, ודאו שהשופטים הרבה יותר חשובים מהמתחרים, תנו למנחה מעמד שיפוטי ויכולת להטיל וטו על השופטים למרות שאין לו שום ידע בתחום (צביקה הדר, אני מסתכלת עליך), הוסיפו הצבעת אס-אמ-אס כי תכנית לא יכולה להיות מעניינת בלי אס-אם-אסים (היפה והחנון, הדוגמניות, השרדות, כבר הזהרתי אתכם קודם)… והכי, הכי חשוב: האריכו כל פרק לפחות פי שתיים אבל הקדישו לפחות חצי מהזמן לטוקינג-הדס שחוזרים על בדיוק מה שנאמר לפני רגע, אם אפשר אז כמה שיותר באמצע האקשן במקום להראות לנו את האקשן. (רק אני שמתי לב שבכלל לא ראו את הבגדים שאנשים בפרוייקט מסלול הישראלי עיצבו?)

עכשיו, אולי בגלל שמחוברות (פורמט ישראלי מקורי) הצליח, רצים עכשיו בהוט אחרי ז'אנר ה"ריאליטי דרמה", ומיבאים את הנמוך שבנמוכים: The Hills. בניגוד לשני סוגי הריאליטי העוטפים את הפורמט הזה כמו סנדוויץ': מעליה נמצאים פורמטים של מעקב יום-יומי של ריאליטי אחרי אנשים מפורסמים ומעניינים, כמו "משפחת אוזבורן", "השפנפנות של יו", "המאסטרו" הישראלית ואפילו Keeping Up With The Kardashians כי מאיזושהי סיבה האחיות קרדשיאן היו מפורסמות עוד לפני למרות שאף אחד לא יודע למה. מתחתיה נמצאות סדרות שעוקבות אחרי אנשים רגילים בחייהם, כמו שהיה The Real World, הריאליטי המקורי, או John and Kate Plus 8 או Sixteen and Pregnant או מחוברות. ושם, באמצע הסנדוויץ, יחד עם The Jersey Shore, נמצאות להן The Hills ואחותה The City, סדרות שכל מטרתן ליצר אינסטנט-סלבס כדי שיהיה לחדשות הבידור על מה לדווח, תופעה שהחמירה כל כך שהצופים של ערוץ E! דרשו מחדשות הבידור להפסיק לדווח על הכוכבים של הסדרה.

בישראל, שחמש עשרה הדקות נמשכות בה משהו כמו שנתיים וחצי, והמטרה הרשמית של ילדים היא כבר מזמן "להיות מפורסם", זה הולך להיות אפילו יותר גרוע. ארבעה אנשים ששואפים להשתלב בעולם הבידור עוברים לתל אביב ומקבלים עבודות בפרוטקציה ככה שכל מי שהם עובדים איתו ישנא אותם והולכים לראיין סלבס-ריאליטי אחרים שבעצמם מראיינים סלבס-ריאליטי בתכניות הבוקר שהם קיבלו בניסיון של הערוץ ליצור הייפ לעונות החדשות של התכנית. הסיכוי שהסדרה הזאת תהיה סבירה, אפילו קרובה לסבירה, כל כך נמוך שאני נדהמת מעצם היומרה של הניסיון הזה. או שאולי פשוט חדשות הבידור של ערוץ 3 כל כך התדרדרו מאז שגיא פינס עזב לערוץ 10 שאם הם לא ייצרו להם מהר כמה כוכבני ריאליטי משל עצמם, שמבטיחים ראיונות אקסקלוסיביים רק להם, לא תהיה לתכנית עתיד.

ואם כבר: TLV? זה הדבר הכי טוב שהצלחתם לחשוב עליו? בטח גם הייתה ישיבת קריאייטיב ארוכה ממש כדי לעלות על זה. לא יכולתם פשוט לקרוא לזה "העיר" ברפרנס ל-The City ולגמור עניין?

עד עכשיו הייתי מרוצה יחסית מהמקומות אליהם הכסף של ערוץ 3 להפקות מקור הולך. עכשיו פחות.


העמוד הבא »
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.