פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג שונאת את הטלויזיה הישראלית | 10/02/2008

Snoopy on TV

בעודי כותבת את הפוסט הזה, ה-WGA עשוי להצביע על הסכם שיסיים את שביתת הכותבים בארה"ב. הם עדיין לא יקבלו את מה שמגיע להם, אבל הם יקבלו יותר מהכמעט כלום שהם היו מקבלים קודם, וגם זה משהו.

במשך שלושה חודשים של שביתה, קהל צופי הטלויזיה (על סרטים זה לא השפיע. אולי זה לא ישפיע בכלל, ואולי רק בעוד חצי שנה יהיה פתאום מחסור בסרטים חדשים… ) ישב וחיכה בדריכות לראות מה יקרה לטלויזיה המסכנה שלו. הקהל האמריקאי, ומשתמשי הביטורנט בישראל, מצאו את עצמם כוססים צפורניים. כמה פרקים כבר הפיקו מהסדרות שאני אוהב? מה יהא על העונה שעוד לא התחילו לשדר? מתי ישובו הדברים לסדרם? הרי החשש הכי גדול של כל צופה הוא שיגמרו כל הפרקים שצולמו מכל הסדרות החדשות, וכל מה שישאר בלוח השידורים זה שידורים חוזרים של חברים, שעשועונים ותכניות ריאליטי.

אתם יודעים מה? אם הם רוצים לראות איך נראה הגיהנום הזה, הם צריכים רק להציץ לשידורי ערוץ 2 וערוץ 10. אתם יודעים מה? בואו נציץ לחור הזה, שכל תכולת הפקות המקור שלו נועדה לשרת את דור הפרעת הקשב שהוא עצמו יצר.

אילו הפקות מקור כבר יש לנו?

נולד לרקוד. עזבו, אני אפילו לא נכנסת לזה עוד פעם.

עבודה ערבית, שהחזיקה אותי בדיוק שני פרקים, בעיקר בגלל שאני לא סובלת קומדיות מדאחקה-לדאחקה. לי אישית יש סבלנות לחכות כדי שיבנו בדיחה יותר מתוחכמת במשך יותר משלושים שניות. זו דוגמה קלאסית של טלויזיה עם הפרעת קשב. אם לא יהיה פאנצ'ליין כל שלושה פריימים אולי הצופים יעבירו לערוץ אחר, שם הסיפוק מיידי יותר!

מונית הכסף, השעשועון קצר הקשב מכל השעשועונים. אנשים עולים, עונים על חמש או עשר או אחת עשרה שאלות, יורדים. אפילו סמול טוק בקושי יש שם. זה כל הטוב שיש בשעשועון, מתומצת עבור סובל ה-ADD. אנשים באים, אנשים טועים בדברים טפשיים, אנשים נלעגים על ידי המנחה, לוקחים את הכסף ובא מישהו אחר במקומם. אין אפילו את הנסיון ליצור מתח לפני הכרזת תשובה כנכונה או לא. סיפוק מיידי.

המראה עם אורנה דץ. איכס.

שלום אנד גוד איבנינג. ממלך ה-ADD לכל ילדי ה-ADD. אם יצפאן הוא לא נער הפוסטרים של הפרעות קשב בטלויזיה, אני לא יודעת מי כן.

הישרדות. האינטרנט כבר נחנק מרוב מה שנאמר על השרדות. מה שכן יאמר לזכותם (אם זה בכלל לזכותם) זה שהעורכים של התכנית החליטו למתוח ולמתוח את החומר שיש להם על שניים-שלושה פרקים לשבוע במקום להכניס אותו בפרק אחד. הם ספגו המון ביקורת על זה שהם "מזיינים את השכל הרבה". אז אולי ריאליטי גרוע, אבל לפחות אחד פחות במחנה של הפרעות הקשב. נכון, זה לא עושה את הסדרה פחות ריקנית או גרועה, אבל היא לפחות מניחה שהצופה מסוגל לבהות באותו הכיוון במשך יותר משתי דקות רצופות.

תוצאות האמת. האמת? עוד לא ראיתי. זה נראה מספיק גרוע גם בלי שאני אתרום לזה נקודות רייטינג.

הדוגמניות 3. עירום! עירום! עירום! מה?

גריז. ריאליטי מלוקק, ולא מלוקק טוב. (יש בכלל מלוקק טוב?) אולי אם שוק הריאליטי הישראלי היה נאיבי יותר, זה היה יכול לעבוד. יותר כמו העונה הראשונה של נולד לרקוד או כוכב נולד. (בניגוד להשרדות, סדרה שלא היתה יכולה לעבוד אם אנשים לא היו מבינים שריאליטי זה מקום להיות מלוקקים וחארות אחד לשני.)

אחד נגד 100. זה יהיה לא יפה לוותר לאחד נגד מאה כי יש לי חולשה לאברי. או כי הם הביאו את קוטנר לעשות צחוקים כי הם מפסידים להשרדות. אבל בניגוד לשאר התכנים של ערוץ 2, הם לפחות מפסידים להישרדות בכבוד. אפילו אם הפורמט השעשועוני מבדר יותר או פחות, הם לא יותר או פחות גרועים מכל שעשועון מצליח. שתי שאלות, פאוזת מתח לפרסומות, עוד שתי שאלות, סמול טוק מנחה. עשוי יחסית אולד-סקול. טוב, נו, הנה. ויתרתי להם כי אני אוהבת את אברי.

כפיות\לא לפני הילדים. ממשיכים את המסורת של "קצרים" שאומרת שאם אפשר לקצר בזמן מערכון, אז מעולה. הרי לצופה יש בערך חמש דקות ריכוז, אז חייבים שלוש דקות מקסימום בין דאחקות. שלושים שניות כשאפשר.
דרמות המקור הנורא דרמטיות. אם לא פספסתי אף אחת, יש לנו את "מתי נתנשק" (45 דקות, כולל פרסומות), "המקום" (45 דקות, כולל פרסומות) ו"אבידות ומציאות" (60 דקות, שזה 45 דקות לא כולל פרסומות.) סך הכל שעתיים וחצי, מתוכן רק מתי נתנשק נוגעת בטבלת הרייטינג. גם זה במקום 18.
טלויזיה חוקרת – עובדה, שומר מסך, וכו' (שימו לב שלא הזכרתי את כלבוטק. אין לי מיליון שקל.) הם מנסים. הם גם עושים טלויזיה טובה רוב הזמן, אבל מישהו שם לב שהכתבות נהיות יותר ויותר קצרות, הרבה יותר פופוליסטיות בנושאים שלהן, וגם הרבה יותר מלאות בקריאות ביניים של קריין ובמוסיקה מותחת? ואפילו אילנה דיין, כשהיא התראיינה אצל ארז טל ב"איפה צדקנו," הודתה כי כדי שנקשיב לתחקיר נוגע הלב על הבחורות שנמכרו לזנות ומחביאים אותן בקירות של ה"מכון עיסוי" צריך להזכיר לנו כל חמש דקות ש"מייד ראיון עם נינט על הקרחת החדשה והיחסים עם יהודה". או משהו.

* * *
נו, טוב. זה לא באמת מפתיע אותי, בסופו של דבר. זה הרי מעגל שמזין את עצמו.

הטלויזיה מנסה לקלוע לטעמו של הקהל שלה. הקהל שלה קצר סבלנות. אז עושים תכניות קצרות, אגרסיביות ודביליות. אז הקהל מתרגל, ובסבב הבא צריך לשרת קהל עוד יותר קצר סבלנות. כותרות זה מספיק כחדשות. "קצרים" מספיק כקומדיה. שעשועונים, יש. ריאליטי יש. את השאר אפשר למלא בשידורים חוזרים של חברים.

אז אני עושה את מה שאני יכולה, וניזונה בעיקר מהדוד ב. טורנט מאמריקה ומתפללת שתיגמר השביתה. ובינתיים לפחות יש קצת בטיפול.

בטיפול הוא האנטי לכל מה שיש לי להגיד על טלויזיה. שני אנשים יושבים בחדר ומדברים חצי שעה, כמעט בלי לזוז. ועדיין סדרה מרתקת. רק כקונספט, מדהים. זה שזה תפס, ועוד בארץ? וואו. רק חבל שבעונה החדשה, אסי דיין נשמע כמו מסומם מחוק, אז קשה מאד להתעלם מזה ולשקוע בפרק.

רק כדי להבהיר שאני לא סתם קטנונית, קרדיט על נסיון (ולעיתים הצלחה) ינתן על הדברים הבאים:

  • ארץ נהדרת, למרות שהם גרועים כבר איזה שלוש שנים ברציפות. אני עדיין זוכרת להם את מרכבה פלדמן באהבה.
  • הלילה עם ליאור שליין. כי הוא מעתיק מלטרמן בצורה כל כך מודעת ומוצהרת שזה אפילו הולך לו לא רע.
  • משמורת. חוכמה גדולה להחמיא לסדרות של עירית לינור, הא?
מודעות פרסומת

פורסם בטלויזיה, נאצה

11 תגובות »

  1. יש, טלויזיה! הנושא האהוב עליי! כמה דברים, מהותיים יותר ופחות:

    – אני לא בטוחה עד כמה זה הוגן לבכות על רמת הרצפה של הטלויזיה הישראלית לעומת האמריקאית, כאשר חוץ מעבודה ערבית, בערך כל הסדרות האלה נקנו מפורמטים זרים. ככה שלא באמת המצאנו כלום. הדבר היחיד שהוא ייחודי לנו הוא מיעוט הדרמות והאלטרנטיבות לטראש, אבל את כל הטראש יש גם בארה"ב של לפני השביתה.

    – אני מחבבת את עבודה ערבית, בעיקר כי היא די השתפרה אחרי שני פרקים, ואם מקבלים את ההומור הקצת בורקסי שלה כנתון ולא מחכים שהוא יהפוך למשהו אחר, היא מאוד חמודה – יש לה עקביות בדמויות וסימפתיה אליהן (אני מתה על סדרות בהן רואים שדמויות באמת מחבבות אחת את השניה, ולא רק חברויות סיטקום מלאות באי הבנות ושקרים), ומדי פעם גם תובנות טובות וחריפות. אבל נגמרה העונה, אז זה לא שיש לי באמת מה לשכנע.

    – לא בדיוק הבנתי את הטיעון לגבי השעשועונים – האם שעשועונים עם פחות שאלות ויותר מתח לפני הכרזת התשובה הם טובים יותר בעינייך? כי לדעתי ההיפך הוא הנכון – הרבה פעמים המתח הוא סתם מתיחת זמן, ואין בו שום תוכן או תועלת. הוא לא מוסיף ניואנסים, הוא מוסיף כסף למפרסמים. גם הסטורית, נדמה לי שהוא תופעה חדשית בהתפתחות השעשועון – בג'פרדי הוותיק תשובות ושאלות מתעופפות באויר מאוד מאוד מהר (נראה לי שמשעשועוני הדור החדש, רק החוליה החלשה נותן לו פייט מכובד).

    – באותו הקשר: איטיות אינה עומק. ממש לא. אם הישרדות מעבירה פרק שלם כפרומו לפרק הבא, אין כאן שום תובענות כלפי הצופה, או דחיית סיפוקים בעלת משמעות – היא סתם בודקת עד כמה הוא רעב לתוכן וכמה הוא מוכן לחכות בשבילו. היא לא מבלה את הזמן בלהפוך את הדמויות למורכבות יותר, היא סתם מורחת אותו.

    – נראה לי שייחודו של אחד נגד מאה בנוף הטלויזיוני הוא יותר מהותי ממה שאת מציגה אותו. אני כן מסכימה שזה הכל בזכות אברי, כי בידיים אחרות הפורמט באמת היה מניב שעשועון די עבש. אבל אברי מתעניין באמת באנשים שאיתם הוא מדבר ובמה שהם עושים, ויש לו כבוד אליהם ואל הקהל, והוא לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית, והוא יודע להרכיב משפט שלם בלי לגרום לצופים בבית להתפתל בכיסא (כן, צביקה הדר, אני מסתכלת עליך. וגם אתה קושניר, כן, אל תחשוב שלא שמתי לב), וכל הדברים האלה הופכים אותו לנוכחות אינטליגנטית וחריגה בנוף הדליל.

    תגובה של איילת — 10/02/2008 @ 8:18 PM

  2. איילת:

    – קודם כל, כן, אני מבכה על האלטרנטיבות לטראש. חוץ מזה, נדמה שאפילו הפורמטים הקנויים מצליחים להפוך מטראש קליל למשהו שהוא פשוט לא בר צפיה. קחי למשל את ANTM. הוא לא סתם בר צפיה, הוא *ממש משעשע*. בעוד שהדוגמניות? פיחס. ואני לא חושבת שזה סתם בגלל שהאלטרנטיבה הישראלית ל-White Trash המצחיקות זה פרחות. זה קשור גם בהפקה, בעריכה ובהצגה שהכל מקבל בסופו של דבר. אבל, כן. בארה"ב של לפני השביתה לוח השידורים לא היה 88% ריאליטי. בישראל הוא אוטומטית כזה. יותר אם מוסיפים את האחוזים המזעזעים של חדשות ביחס לבידור שהטלויזיה הישראלית כופה עלייך לצרוך.

    – זה נכון ששעשועוני העבר לא היו עושים את פוזת המתח (אני חושבת שמיליונר התחילו עם זה. אני טועה?) אבל מצד שני שעשועוני העבר האמיתיים היו מבוססים על משהו אחר לגמרי. ג'פורדי, מקבילית המוחות ושלל אחרים היו מבוססים על להראות לקהל בבית שיש אנשים ממש, אבל ממש חכמים. או לפחות עם ידע ממש נרחב. השעשועונים של היום מתבססים הרבה יותר על מבוכת המשתתף. הדוגמה הקלאסית היא "האם אתה יותר חכם מתלמיד כיתה ו'" (העלו את הקהל שנה בארץ) שהמבוכה בו היא עילאית. זה לא סתם "אפילו אני ידעתי את זה!" אלא, "אפילו ילד קטן יודע את זה!" ובעידן הזה, הפאוזה (ולא זו שיוצאים בה לפרסומות. תחשבי על הפאוזה הדרמטית של אברי\ארז\קיציס. היא, אגב, נגרמת מזה שהם לא באמת יודעים מה התשובה, ומגלים אותה יחד עם המשתתף.) נהיתה כלי חשוב. הוא צודק? הוא טועה? אתם *בטוחים* במה שאתם חושבים? יש לכם זמן לגגל את זה עד שהמנחה יגיד?

    משם, הרצף של שאלות רדודות, ירידות רדודות, חוסר סמול טוק, ואפילו היעדר הרגע הזה לחשוב בעצמי על מה שאני לא בטוח יודעת… המטרה נשארה המבוכה נטו. כבר עדיף דברים כמו "בהפרעה", שם לשאלות אין כל חשיבות, ואף אחד לא מתיימר להפיק את זה משום סיבה חוץ מלהראות אנשים מביכים את עצמם.

    – ולא, אני לא טוענת שלהישרדות יש עומק. אבל לפחות יש להם את היכולת להראות ריב באורך עשר דקות בין דן למושיק לא ערוך ולהניח שהצופים לא יעברו לערוץ 2 באמצע. זה לא תוכן, אבל זו לפחות הכרה בזה שלצופים נשאר קצת מוח שהם עוד לא המיסו.

    – נו, כן. אברי. איזה מותק.

    תגובה של פילה הלג — 10/02/2008 @ 8:40 PM

  3. כן, כן, כן. אני לא טוענת שהנוף הטלויזיוני הוא לא דל – אני רק אומרת שהמוקד נמצא קצת הצידה מאיפה ששמת אותו בפוסט: כלומר, לא הטראש כשלעצמו, אלא העובדה שכל מה שאנחנו רואים זה טראש.

    מסכימה שהפוקוס בשעשועונים זז מ"תראו איזה אנשים ידענים" ושזה מרדד אותם. עדיין לא הבנתי את הטענה לגבי הופעת הפאוזה, אני חוששת – היא מאפיינת בעינייך את דור השאלות ה"טיפשות" או ה"חכמות"?

    אחוזי חדשות מול בידור – מסכימה לחלוטין, אומייגאד. הטלויזיה שלנו בדירה מראה רק ערוץ שתיים ולפעמים אחת, וזה פשוט איום ונורא. יש רצף של חדשות מחמש ועד תשע, כשכל פעם בסך הכל נותנים לו שם אחר. זה גם לא שכל הזמן הזה מנוצל לביקורתיות או העמקה – זו לא שאלה של מעורבות מול אסקפיזם, אלא של גיוון ואיזון בלוח השידורים.

    לא ראיתי הדוגמניות (אין ערוץ עשר, כבר אמרתי?). ANTM עם פולחן האישיות של טיירה היא סדרה שמאוד נהניתי ממנה במשך עונה וחצי, ואז היא נמאסה עליי, אבל אין לי משהו באמת משמעותי להגיד עליה. אבל אם אנחנו כבר כאן, מילה טובה ליקירתי פרוייקט מסלול, שמראה שריאליטי=/=טראש.

    עוד משהו שדיברנו עליו אתמול בדירה, ובאופן כללי אוהבים לקטר עליו מפעם לפעם: היעדרן של דרמות ישראליות שלא גורמות לצופה לרצות לחתוך את הוורידים. שוב, השאלה כאן היא של גיוון – יש מקום וחשיבות לסדרות כמו בטיפול או אבידות ומציאות, ולפחות את בטיפול אני אפילו אוהבת. אבל הייתי רוצה שהטלויזיה הישראלית תיתן לי עוד כמה אופציות: איזו דרמה קומית, משהו? סיטקום ששובר את כללי הסיטקום הקלאסי? אוקיי, "מסודרים", וגם ששת הפרקים של "אהבה זה כואב". אפשר בבקשה עוד משהו? העם כל כך רעב, שהוא רואה דני הוליווד (סדרה שהיתה יכולה להיות ממש חמודה אם היה לה פרק בשבוע ולא חמישה, עוד הוכחה שאורך אינו עומק).

    תגובה של איילת — 10/02/2008 @ 9:05 PM

  4. הפאוזה לדעתי היא אילוץ טכני, ומאפיינת את דור השעשועון האיטי יותר שבו פחדו שאם המנחה ידע את התשובה הוא בטעות יוביל את המשתתף. התשובה כבר לא בכרטיסיות, היא באוזניה, ואנחנו מחכים שיגלו לו. המפיקים ראו שזה עושה פאוזה מותחת יפה. בפני עצמו, זה הזמן של הצופה לבחון את עצמו שזו בעצם מטרת השעשועון, לא? זאת אומרת, אני מצפה או שהמשתתף יהיה יותר חכם ממני, או שלפחות יצא לי להפגין שגם אני יודעת.

    היתה לי פעם את הפנטזיה שאני אלך ללמוד קולנוע ואז אני אלך לכתוב סדרות טובות לטלויזיה הישראלית. אבל הרי ברור היה לי מאז ועד היום שאין לזה באמת סיכוי. בעיקר כי יש לי את התחושה שם בפנים שגם אם מישהו יממן סדרות טובות, אף אחד לא יראה אותן. לא כולם יכולים להיות הבורגנים. צריך את אסף ציפור בשביל זה. איזה כיף שהוא כותב לבטיפול. מסתבר שגם לשיר שלנו. הא.

    בכל אופן, אם תסתכלי על כל הסדרות שאת מונה (למעט הבורגנים, שבעצם אני מניתי) סדרה בארץ חייבת ליפול לאחת משתי קטגוריות. דרמה בהפקה יומית (שרוב הזמן זה שם קוד טלנובלה, אבל לא תמיד. ראה: בטיפול.) או סדרה קצרה, 8-13 פרקים. הטלויזיה הישראלית פשוט לא מסוגלת לקום ולהפיק עונה שלמה של משהו.

    אה, ו… הו! פרוייקט מסלול, יקירתי!

    אההמ.

    תגובה של פילה הלג — 10/02/2008 @ 10:49 PM

  5. בנוגע לתסריטאים האמריקאים… לכתוב שכיום הם מרוויחים "כמעט כלום" זה בערך כמו לכתוב שהזכיניות הישראליות עושות "מעט כסף". הכל עניין יחסי. אם תסריטאי אמריקאי חבר בגילדה, סביר להניח שהוא מרוויח סכומים שאנחנו כאן נראה כמכובדים ביותר. זה שהוא רוצה עוד כסף יחסית לאולפנים ממש לא אומר שהוא עני ומרוד.

    קצת מצחיקה אותי כל ההתגייסות הלוהטת הזו למאבקי שכר בין עשירים יותר לעשירים עוד-יותר. גם אם מגיע לתסריטאים האמריקאים יותר תמלוגים על העבודה שלהם (ואני חושב שמגיע), עדיין צריך קצת פרופורציות. מדובר בסכסוך עבודה שהמשמעות הכספית שלו היא בסדר גודל שרלוונטי בערך לאלפיון העליון של האנושות המערבית (לגבי האנושות בכלל, אני אפילו לא יודע איך לקרוא לזה. מאה-אלף-יון? מיליוניון?). הם אמנם כותבים את הסדרות שלנו, אבל בין אם זה יגמר לטובתם או לטובת האולפנים לא צריך להטריד אותנו יותר מדי – אף אחד שם לא ימות מרעב.

    מאבקי שכר ועבודה בעלי יותר משמעות, כאלו ש"רעב" הוא מושג שממש רלוונטי לגביהם, הם משהו שקורה במקומות הרבה פחות סקסיים מהוליווד. מקומות עם הרבה פחות רייטינג, וגם הרבה פחות התגייסות של בלוגרים… לדעתי זה דווקא משהו שצריך להטריד.

    תגובה של דודי קינג — 10/02/2008 @ 11:57 PM

  6. דודי: הבעייה היא שזה לא נכון. כי התסריטאי הממוצע מבלה שנה וחצי, שנתיים מכל חמש מובטל, ומרוויח לאורך החמש שנים האלה, אם התמזל מזלו להיות בצוות כתיבה ולא סתם לשבת בבית יותר משנתיים, משהו כמו $60,000 בשנה בממוצע. זה שקול לבערך להיות במדרגת מס השניה בארץ (מלמטה, כן? מעמד סוציו-אקונומי בינוני עד בינוני-נמוך.). זה אנשים שהדבר היחיד שעשוי להבטיח להם את הפנסיה זה שהם יעבדו בטעות על פרק אחד (אחד!) של חברים ואז יקבלו עליו תמלוגים לנצח נצחים. רק מה? כשהמציאו את הדיוידי, לא עדכנו את התמלוגים שהם מקבלים, ועכשיו גם את העבודה שקשורה באינטרנט מנסים לדחוף לשכר רעב.

    נכון, יש כותבים שזה לא יזיז להם כי הם מייקל מור. ויש את אלה שעבדו על שני פרקים של חברים שזה יבטיח להם את הפנסיה איפה שאתמול היה כלום. סך הכל רובם אנשים טובים שעובדים בצוותים על סדרות שלא יצליחו וגם זה במשכורת לא כל כך טובה.

    אוף, עצבנת אותי. תראה באיזה שעה אני יושבת לענות במקום להתארגן.

    תגובה של פילה הלג — 11/02/2008 @ 6:49 AM

  7. שתי הערות:

    קודם כל, לא לגמרי הבנתי מה הבעיה שלך הם "הדוגמניות 3". 🙂

    מעבר לזה, סדרה שרצה מבדיחה לבדיחה ונראית (מבחינת הקצב שלה) כאילו היא נכתבה על-ידי חבורה של למורים עם הפרעת קשב זה לא בהכרח דבר רע. לצורך העניין, "קצרים" נעשה במיטב המסורת של הקומדיה הבריטית. תסתכלי על מיסטר בין, או על (להבדיל) הקרקס המעופף. אם אפשר לעשות מערכון או בדיחה מוצלחים שנמשכים 20 שניות, אז למה לא? ועובדה שאם מתאמצים מספיק, אז ועוד איך אפשר.

    תגובה של קופר — 11/02/2008 @ 2:39 PM

  8. הילה: אני מכיר את הנושא לא רע, מאחר ואני מכיר כמה תסריטאים שעובדים בהוליווד. גם עשיתי את הטעות ולמדתי קולנוע, ובאורח נס אני גם עובד בזה. תסריטאי אמריקאי ממוצע עובד לא רע, ומרוויח לא רע. גם אין צורך לשכנע אותי בצדקת מאבקם: כפי שכבר כתבתי, אני מסכים אתם. בין המרוויחים-יותר למרוויחים-עוד-יותר, אני בעד הראשונים.

    אני רק די מופתע מכמות האנרגיה שמושקעת בנושא כ"כ זניח לגבינו בבלוגיה הישראלית. אף אחד בהוליווד לא הולך למות מרעב בקרוב, ואפילו אם מדובר על מאבק בין להרוויח 60,000$ בממוצע או 120,000$ לשנה בממוצע – זה באמת מה שצריך לעורר אצלנו זעם, או בכלל רגש כלשהו? רגשות כאלו הם הרי חסר פרופורציה לחלוטין לרלוונטיות של הנושא לחיים שלנו. יש מאבקי עבודה קשים וכואבים שהם כאן ועכשיו, ולאף אחד לא ממש איכפת מהם.

    נ.ב. – אני מצטער שעצבנתי אותך… בלי כוונה. אם זה מנחם אותך, גם אני מכלה זמן יקר לריק 🙂

    תגובה של דודי קינג — 11/02/2008 @ 2:50 PM

  9. קופר: דעתי האישית היא שקצרים נופלת קצת ממונטי פייתון. לבין מעולם לא התחברתי. אבל גם במונטי פייטון, זה שחלק מהקטעים מגיעים מהר לפאנצ' לא אומר שכולם כאלה. שלא לדבר על זה שקטע לא חייב להסתיים אם הוא כבר מצחיק כי הם לא פועלים על ההגבלה (המוצהרת בקצרים, קצת פחות אצל החדשים) של מקסימום דקה למערכון. משהו יכול כבר להיות מצחיק ולהמשיך. או לחלופין להיות רציני הרבה זמן ולהיות מצחיק רק בסוף. החמישיה היו הרבה יותר מוצלחים בזה.

    דודי: התשובה ללמה זה מעסיק את הבלוגיה הישראלית קלה מאד. אנחנו רוצים את הטלויזיה שלנו חזרה. המקור הבודד הזה לאסקפיזם הוא מה שנשאר לנו.

    תגובה של פילה הלג — 11/02/2008 @ 3:23 PM

  10. מונטי פייתון קורעים אותי. קצרים מקסימום מעוררים אצלי פיהוקים שקורעים את הלחיים.

    ובעניין קטעים של מונטי פייתון שהם גם קצרצרים וגם מוצלחים (לטעמי, כמובן):

    תגובה של דודי קינג — 11/02/2008 @ 9:16 PM

  11. תגובותיי:
    תוצאות האמת– דווקא תוכנית לא ראה בכלל יחסית לכל השעשועונים. גורי מצויין באופן מפתיע במשבצת של מגיש שעשועון והקונספט של שעשועון שלא עוסק בידע אלא באינטואיציה הוא נחמד ומעניין. שווה לך לתת צ'אנס לזה.

    ליאור שליין– ממש מפתיע אותי שיש לך משהו להגיד על החיקוי הזול הזה ללייט נייט. הבנאדם היה מעולה ב"משחק מכור" (שהייתה תוכנית נפלאה, אגב) אבל בתור מנחה הוא גרוע. בתור מראיין הוא מעצבן. ואפילו בתור מקריא מונולוג הוא לא משהו. אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על גרייניק שהוא הסיידקיק הכי גרוע בהיסטוריה בערך.

    חוצמזה, אין ספק שאין מה לראות בטלויזיה הישראלית. וחבל.

    תגובה של לב — 18/02/2008 @ 3:28 PM


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: