פילה הלג שנאה את אמסטרדם

אמנם עבר כבר שבוע וקצת מאז שחזרתי, אבל אני עדיין זועמת. למרות שאני מודה שהייתי צריכה לשים לב שהתשובה של רוב האנשים ל"מה יש לעשות באמסטרדם חוץ מסמים?" נעה בין "אה?" ל"זונות."

אשמתי, אני משערת.

אני לא נגד תיירות סמים לכשעצמה. זאת אומרת, אם זאת היתה עיר מדהימה עם המון מה לעשות וגם את היכולת לחשש ברחובות, אז בכיף. זאת אומרת, אין לי התנגדות למסטולים ברחובות. אבל עיר שזו תכולת התיירות שלה? אויש. זה פשוט שהכל, הכל סובב סמים.

יש כמובן את הפרסומים של "בואו לראות את ארבע מאות שבעים ושישה המוזאונים שלנו!" בולשיט. כל איש עם מלחיה בצורה משונה פתח מוזאון כדי להוציא כסף מתיירים שחיפשו על מה להסתכל כשהם על פטריות. עשרה יורו (יורו!) לאדם על המוזיאון ה"גדול" עם כל השתי קומות ושישה חדרים שלו. אוי ווי. עם כל הכבוד ל"משמר הלילה", ולהרבה ציורים של ציפורים עם ראשים כרותים. (בציניות.) אבל עם כל הכבוד למוזיאון ואן גוך. (לא בציניות.)

כמובן שגם בשלב שבו החלטתי להפסיק להתנהג כמו תיירת מצוייה – גם ככה אני שונאת להתנהג כמו תיירת – והתחלתי לשוטט בלי הרבה מטרה (שם קוד לשופינג) גיליתי שאין עם מי לדבר. העיר טורחת לקום בבוקר אי שם ב-10 וחנויות נפתחות אי שם באחת עשרה. הן גם סוגרות בשש. לא נדיר לראות גם מקומות עם שעות פתיחה של 12-17. ממש זנות, אני אומרת לכם. מהסוג השני. טוב שהם לא סוגרים גם לסייסטה קצרה באמצע. וזה לא שבדיוק קמתי מוקדם. גם אם לא טרחתי לצאת מהמיטה לפני אחת עשרה, עדיין היה קשה למצוא בית קפה (לא קופי שופ, אחד שמוכר קפאין) פתוח, ועדיין עברתי ליד חנויות סגורות.

סוף שבוע? יותר גרוע.

סוף שבוע ארוך של חג? אין עם מי לדבר.

אז מתחילים ללכת ברגל. לראות את העיר. רחוב הולנדי, תעלה. רחוב הולנדי, תעלה. צבעונים. תעלה. צבעונים גדלים על גדת התעלה. מכוניות חונות על גדת התעלה. הידעתם שמשהו כמו מאה מכוניות טובעות בתעלות של הולנד מדי שנה? או שקר כלשהו שכזה? ושלג. שלג בסוף מרץ. אפס מעלות. מינוס שלוש. עם רוח, מרגיש כמו מינוס חמש.

אז כשנמאס עולים על טראם. טראמים זה חמוד למדי, למרות העובדה שצריך לחכות להם ברחוב כשיורד עליך שלג, במקום מתחת לאדמה, איפה שסתם קר. ואז יש תור לכרטיסן. ואז פתאום מפספסים את התחנה, כי, "מה, כל כך קרוב? זה בקושי דקה נסיעה!" אם היה צריך המחשה של כמה העיר הזו פיצית, זה היה זה. הכי רחוק שמצאתי את עצמי נוסעת בטראם היה ארבע תחנות שלמות. לקח לי אחר כך פחות מחצי שעה ללכת את הדרך חזרה ברגל. וכל זה עולה משהו כמו יורו-שניים. לנסיעה. אם היא קצרה מספיק.

אני כן חייבת לומר כמה דברים חיוביים על תרבות הסמים המשגשגת של העיר.

קודם כל, יש להם אחת. זה אפילו די משעשע. לקופי שופס שמוכרות חומר יש תפריט שממנו אפשר לקנות. הסוג הזה זכה בפרס הזה, הסוג הזה מומלץ אם בא לך לאכול סרטים. כמו השכרת וידאו, רק גראס. מה רע. חוץ מזה, יש את השעשוע הלא נורמלי של ללכת ברחוב, לרחרח ריח סמיך ומתוק ואז לגלות ממי הוא מגיע. נכון, חמש מתוך שש פעמים הוא יבוא מאיזה בחור עם רסטות שהולך ברחוב ומצחקק. אבל שאר הזמן… לפעמים הוא יבוא מילדה קטנה. אולי בת שש-עשרה. או מאישה אמריקאית בת שישים-פלוס. או מאיש מסודר בחליפת עסקים. האנשים הכי לא צפויים עושים סמים באמסטרדם.

גם האנשים הכי לא צפויים פותחים מסעדות. כתוצאה מכך, האוכל מזעזע. פשוט לא טעים. נראה טוב, אבל פשוט לא טעים. וכל מסעדה שלישית היא "סטקייה ארגנטינאית". רק בכיכר של המלון שלנו היו חמש. ובאף אחת הסטייק לא טוב. ההולנדים עשו ל"סטקייה ארגנטינאית" את מה שהישראלים עשו למסעדה סינית. כל אחד שרוצה לפתוח מסעדה, לא משנה איזה, ולעשות קצת כסף, פותח אחת כזו, מייבא קצת עובדים, עושה שמות באוכל וזהו. אף אחד לא ישים לב, כי אף אחד לא מבין גם ככה. ובכל מקום יש ספיריבס בלי הגבלה, גם במקומות שהם לא מסעדות סטייקים. וכולם מגעילים.

והקפה? יותר גרוע. זוכרים את המכונות קפה של הצבא\האוניברסיטה? אלה שמכניסים אליהן בין שקל לשניים וחצי ולוחצים על "קפוצ'ינו" והן שופכות מים חמים על אבקת קפה ואבקת חלב, ויוצא הקפה הכי מגעיל בעולם? אז כאלה ממש מיצרות את רוב הקפה באמסטרדם. לפעמים הוא עם מה שחשדתי שעשוי להיות חלב אמיתי. לפעמים החלב גם היה מוקצף. אבל הבסיס תמיד היה מכונה עם לחצנים שהוציאה קפה דוחה. וכל התענוג עלה תמיד שלושה או ארבעה יורו. (יורו!) בסוף מצאנו שם בית קפה אחד שעשו בו אספרסו. ממש טחנו אותו מול העיניים שלנו. ובמחיר הגיוני, כמעט (אבל רק כמעט, הוא היה ביורו.) ובשעות הגיוניות כמעט (8-17)… ובשביל לקבל שם קפה היה צריך לסבול את הבעלים הפסיכי לגמרי שלא הפסיק לדבר אליך מהרגע שנכנסת בדלת. ובכל זאת זה היה מוצדק, כי בשום מקום אחר בעיר הזו, גם בבתי קפה הכי "מוצלחים" או "ידועים" או יקרים, אף אחד לא שמע על איך אמור להיות קפה.

עוד משהו שלא שמעו עליו באמסטרדם: מרכך כביסה. לא, אני לא צוחקת. המפיות במסעדות, המגבות במלון. הכל. קשיח כמו דיקט. מילא המפית במסעדה, אבל המגבת. כואב להתנגב איתה. והסדינים במיטה. אוי ווי.

ורק כדי לוודא שהחוויה תישאר מזעזעת בצורה יותר מוחשית, גם דאגו לה לסאונדטראק מזעזע.

נכון, ברחובות שקט להפליא. זה אפילו נחמד. בכל השבוע שהיינו שם, שמעתי מכונית צופרת בדיוק פעמיים. רק הרעש של הטראמים מלווה אותך ממקום למקום. אבל המוזיקה. מוזיקת הרקע הכי גרועה ששמעתי בחיי.

חנות בגדים אקראית: אופרה איטלקית מדכאת. כאילו שלשמוע את טורנדוט (טוב, לא יודעת אם זה באמת היה טורנדוט) זה מה שיגרום לי להוציא כסף.

שאר הזמן זה כאילו שכל תחנות הרדיו וכל הפלייליסטים תקועים אי שם בשנות השמונים, במקום שבו החלל והזמן התקפלו על עצמם, והמוזיקה רק הלכה ונעשתה גרועה יותר. ביצוע של Heart of Glass לאט ובדביקות. גבר שר את Material Girl. כל השירים של A-Ha שהם לא Take On Me או The Sun Always Shines on TV. כל פעם שחשבתם שזה הכי גרוע שיכול להיות, הם רק מתאמצים להוכיח אחרת.

הזונות? צעקו עלי כי צילמתי אותן.

הסמים? לא עשו לי את זה.

סך הכל? אל תסעו לאמסטרדם. לא כיף שם.

סליחה. הייתי צריכה להוציא את זה איפשהו.

---

פורסם בטיולים, נאצה