פילה הלג שונאת אנשים

מילה על האולימפיאדה | 19/08/2008

כהרגלינו מתחילים ברדיו. כי האייפוד שלי לא היה בטעינה בלילה, והרדיו שלי איבד את הכיוונים שלו לפני שבועיים ומאז לא הצלחתי לגרום לו לעצור על גלגל"צ, אז גלי צה"ל בבוקר.

בתכנית שלפני רזי ברקאי (בירור קצר מעלה: "נכון להבוקר" ) ריאיינו שני החבר'ה (מאותו בירור: עמית סגל ונדב פרי) את אחד מראשי המשלחת האולימפית לסין. למה לא. והתחילו לתחקר אותו על למה עוד אין מדליה ישראלית. למה לא? למה? למה?

אז האיש, שהתכוונתי לזכור את שמו ופשוט לא הצלחתי, ועכשיו אני לא מצליחה למצוא אותו בשום מקום, ענה לשאלות המטופשות לחלוטין של הצמד, כמו "למה אין לישראל אצנים בגמר 100 מטר", "למה המדליות שלנו תמיד בכאלה ענפי ספורט איזוטריים שאפילו לא משדרים בטלויזיה?" (ג'ודו?) או "למה לארמניה מגיעה מדליה ולנו לא?"

האיש עשה את המיטב לענות להם, וכמובן שהם קטעו אותו באמצע כל תשובה שלא מצאה חן. כי כמו שכבר טרחתי לומר פה פעם, אם אתה מביא מדליה או נצחון או הצלחה, אתה חייב לחלוק אותה. אם אתה הולך להיכשל, כדאי לך לדעת שאתה תישא באשמה לבד. זאת אומרת, הם אשכרה העיזו לדחוף לו לפה את המשפט, "נתנו לאתלטים הישראלים את כל מה שהם היו צריכים והם נכשלו ברגע האמת." כמובן שהוא ניסה לומר משהו בתגובה והם השתיקו אותו מייד.

גם כשהוא ניסה לומר משהו על זה שגם התקשורת (כן, כן, ערוץ שתיים) נזכרים יחד עם כל המדינה רק פעם בארבע שנים שיש ספורט, ואז ישר איפה המדליה? ועדת חקירה! וגם את זה הם השתיקו די מהר. כי תקשורת של עם תוצאות-אינסטנט לא צריכה לספוג כאלה דברים. האיש ציטט הרבה מדבריו של אחד מזוכי פרס הנובל שלנו, תשובות הגיוניות לשאלות המטופשות. למשל על זה שאין סיבה להידחף לאן שלא תהיה לך תרומה. צריך למצוא מקום שבו יש חלל למלא. ועל כך שאף אחד מהאתלטים הישראלים לא נבהל והתבלבל ברגע האמת, אלא זו הרמה הישראלית והיא עוד לא טובה מספיק. דברים כאלה. אז כמובן שהצמד בחרו לסיים את האיון הכל כך מטופש באמירה הגועלית, "טוב, עדיף פרס נובל ממדליה אולימפית בכל יום."

אז אני אגיד את זה, למרות שזו לא דיעה פופולארית למדי: מגיע לנו. מגיע לנו לקחת אפס מדליות באולימפיאדה הזו, מגיע לנו להיכשל בצורה מזוויעה בכל ענף ספורט. כי אחרת לא נלמד. לא נלמד שגם ספורט, כמו חינוך ותרבות זה לא משהו שקורה מעצמו. צריך להשקיע בו, והרבה, ובתכנון מראש.

פעם, באיזו מיני-סדרה תחקירית של ערוץ 10, "בעקבות הגביע האבוד," על מה קרה מאז הימים שגם עלינו למונדיאל וגם הכנסנו גול אחד, נכנסו למשרד החינוך התרבות והספורט וחיפשו את האגף בו שעוסק בספורט. הם מצאו דלת אחת.

בכל מדינה שאינה ישראל זה היה מובן מאליו לחלוטין. אם לא נשקיע כסף וזמן ואהדה בספורטאים שלנו כשהם עוד צעירים, כשהם עוד מתפתחים, כשאלה שיש להם כשרון עוד לא הלכו לחוג כוכב נולד במקום להתעמלות קרקע, כי בשיעור ספורט בבית ספר לא היה תרגיל חמור כי אין כסף למכשיר, או שיש אחד משנות החמישים, אבל לא שלחו את המורה להתעמלות להשתלמות הזו, אז הוא מעדיף לעשות את הדבר החכם ולא לתת לילדים לשחק על מכשיר פוטנציאלית מסוכן שהוא לא יודע ללמד את השימוש בו בצורה טובה בעידן שבו אם ילד יפצע, אבא שלו יעיף למורה סטירה במקרה הטוב. יש קשר אדוק בין חינוך וספורט, זו הסיבה שהם נמצאים באותו משרד ממשלתי. פעם זו היתה חשיבה טובה. אבל כשהתקציב של משרד החינוך הוא שנקל וחצי, והברירה היא בין אגף החינוך, שזה שעות מורים, ואגף הספורט, שיתחיל במה שכבר יש לנו, שזה או שחר פאר או גל יקותיאל, ולא ישקיע את זה בטיפוח הצעירים, וכשכל אם יהודיה רוצה בן מהנדס, אז נותנים את השנקל לחצי של החינוך, כדי לנסות להציל את מה שנשאר מהחינוך היהודי, או לפחות ללמד אותם איך לעבור את הבגרות במתמטיקה. ובגלל שנכשלים, אפילו לא נשאר עודף לספורט.

בכל מדינה שאינה ישראל, מישהו היה מבין שעל כל שחר פאר אחת, יש לפחות מאה טניסאיות שקיבלו הכשרה אבל אין להן את היכולת הפיסית או הכשרון. ואם היו משקיעים במאתיים כאלה, אולי היו שתיים כאלה. אם היו משקיעים באלף ילדים ישראלים בשיעורי ספורט בבית ספר אולי היה יוצא אצן אחד שלא היה כזה לפני שהוא עלה לארץ. אבל כל הספורטאים שיש היום או קיבלו את ההכשרה הטובה שלהם במדינות המוצא שלהם או קיבלו מימון נרחב מהמשפחה שלהם. כשרון זה דבר משני בספורט שמתנהל ככה. תארו לעצמכם שיש ילדה מוכשרת פי ארבע משחר פאר, מבחינת מבנה גוף, תפיסת מרחב, קשר עין-יד, כל מה שצריך. רק שהמשפחה שלה גרה בעיירת פיתוח בנגב במקום במכבים-רעות. עזבו שטניסאית היא לא תהיה. היא כנראה לא תהיה שום סוג של ספורטאית.

אבל, אני שומעת אתכם, מה עם כדורגל? כדורגל זה משחק שמשחקים ברחוב! ויש לנו קבוצות מצליחות מעיירות מצוקה! בני סכנין, למשל… אז, נכון, כדורגל זה כדורגל. אבל זו גם הסיבה שהכדורגל בארץ הוא ברמה של כדורגל רחוב ולא ברמה של הכדורגל האירופאי, זה שמשקיע בבתי ספר לנוער לכל מועדון. לישראל יש בקושי את נס טובורג של בית"ר, ואני בטוחה שגם הוא עולה כסף להורים ולא עובד על מלגות כמו מקבילותיו. כי אין כסף.

אהוד ברק מספר לנו שאסור להסתכל על תקציב המדינה כמלחמה בין הבטחון לרווחה. חינוך אפילו לא נכנס למשוואה כאן, וכמובן שאסור להסתכל עליו כמלחמה כי בטחון יותר חשוב. אנחנו נמות כולנו חמושים עד השיניים אבל עניים מדי להתקיים וטפשים מדי כדי להבין מה קורה לנו.

אז אני מקווה שצוברי לא יקח מדליה. שמשהו יראה למדינה שלנו שהכמה מדליות-פוקס באולימפיאדות הקודמות היו תוצאה של כמה אנשים בודדים שלא קיבלו גב מהמדינה לא לפני ולא אחרי. זה לא אישי נגדו בכלל.

מודעות פרסומת

11 תגובות »

  1. Why do we want a medal?

    How does a medal in the Olympics (with its rampant corruption and drug abuse) further any Israeli interest?

    תגובה של Moshe Zadka — 19/08/2008 @ 2:43 PM

  2. משה: אנחנו רוצים מדליה מאותה סיבה שאנחנו רוצים פרס נובל או שמכבי יזכו בפיינל פור או ששחקן ישראלי ישחק בסרט הוליוודי. כדי להסתובב כמו מפגרים ולצעוק, "הוא משלנו, הוא משלנו!"

    זה לא משנה אם זה האולימפיאדה או תחרות רובינשטיין. המה-שמו הלאומי לא יעמוד מעצמו, אתה יודע. אז כרגע זה האולימפיאדה. מחר זה יהיה משהו אחר.

    תגובה של פילה הלג — 19/08/2008 @ 4:41 PM

  3. אוי, אני פשוט מת על הכתיבה שלך. אם הייתי יודע מי את, הייתי מציע לך נישואין 🙂

    תגובה של דודי קינג — 19/08/2008 @ 9:08 PM

  4. אני לא בטוחה שזה מה שמשה התכוון אליו, אבל הדברים שלו מעלים שאלה שאני תוהה לגביה:

    למה חשוב בעצם להשקיע בספורט? כלומר, אני מבינה למשל שצריך להשקיע בתרבות, ותחומים כמו מדעי הרוח – גם אם התרומה שלהם למדינה זעומה למדי בחישוב כלכלי, יש להם סוגים אחרים של תרומה שאנחנו לא רוצים לוותר עליהם. קניתי. לא שהיה קשה למכור, אבל קניתי.

    אבל מה לגבי ספורט? למה מגיע לו נתח מהעוגה? אני שואלת לא כפרובוקציה, אלא כי התשובה באמת לא מובנת מאליה עבורי. למה אנחנו צריכים מאה טניסאיות שיתאמנו ברמה אולימפית? מה החברה שלנו מרוויחה מזה?

    (העמדה שלי, כמובן, מאוד רחוקה מאובייקטיבית – אני וספורט רחוקים זה מזה כמו שני דברים שמאוד רחוקים זה מזה. אבל אני סקרנית לשמוע את הטיעון)

    תגובה של איילת — 19/08/2008 @ 10:41 PM

  5. לאיילת,

    צריך ספורט מאותה הסיבה שצריך תרבות. זהו ערך שאי אפשר למדוד כמותית, גם אם לא כולם אוהבים אותו או מסכימים על נחיצותו. אנו צריכים ספורט באותה המידה שאנו צריכים תיאטרון, כי ספורט ותיאטרון איכותיים הם ערך בפני עצמם. ערך בידורי, במובן השטחי, אבל גם ערך תרבותי, במובן העמוק והחשוב יותר. חשוב לנו כחברה (או לפחות כך אני מקווה), שתהיה כאן לא רק תרבות הרוח אלא גם תרבות הגוף, על מנת לשמש לנו מקור הנאה, עיסוק פנאי ודוגמא-ומופת.

    במובן הרחב יותר, חברה בלא שחיינים, מחזאים, אצנים, ציירים, שחקני כדורגל, שחקני שחמט, יוצרים, ספורטאים ואמנים "בלתי יצרניים" אחרים היא חברה דלה מאוד. זה נכון לאמנות כמו לספורט, וגם אם לא כל האוכלוסיה מחבבת את הענף עליו אנו דנים, ואפילו אם רובה לא. תארי לך את אתונה העתיקה בלא תרבות הספורט שלה, ורק עם תרבות התיאטרון שלה – זה וגם זה, אגב, הם טקסים שמומנו במידה דומה של חשיבות על ידי המדינה האתונאית. קשה לדמיין את החברה האתונאית עשירה ומרשימה באותה המידה ללא תרבות הגוף והספורט המפותחת בה, בדיוק כמו שקשה לתאר אותה עשירה באותה המידה ללא התיאטרון, הפילוסופיה, הפיסול, הארכיטקטורה וכל שאר המאפיינים שעשו אותה למה שהיא.

    תגובה של דודי קינג — 20/08/2008 @ 1:58 AM

  6. Dudi: Are you actually giving the decadent Athenian society as a goal to aspire to? For the historical record, I'd just like to comment that the ancient Athenian olympics was more akin to modern gay porn films than to modern sports in most ways (and the Greek view of sexuality is an interesting story in itself — much closer to Catholicism than to modern liberal view.)

    Hila: I'm not sure I'd like the government spending my hard-earned tax money on training girls in tennis just so ignorant israelis could yell "they are one of us". The Nobel prize, corrupt as it is, at least rewards something I find useful in its own right (Science research) and if that makes more people wanting to go into science than it's at least a useful way to spend money. I don't find encouraging people to be sport *professionals* moral, much less desirable — these people destroy their body and life in order to compete in a meaningless competition.

    תגובה של Moshe Zadka — 21/08/2008 @ 12:12 PM

  7. משה, איילת: גם בלי ההשוואה לאתונה, עדיין אי אפשר להתכחש לעובדה שספורט הוא חלק מתרבות. וזה לא שאני אומרת שצריך עכשיו לקחת את שחר פאר וציפי מה-שמה ולממן אותן עד גיל פרישה. להפך, טניסאיות הן דוגמה גרועה לגמרי, כי ברגע שהן מגיעות לרמה מסויימת הן מתחילות לממן את עצמן. לפי ויקיפדיה, למשל, שחר זכתה כבר ביותר משני מיליון דולר בפרסים.

    אבל יש איזושהי השכלת ספורט שהיא בסיסית. והיא חשובה לא רק בגלל שהיא מפתחת ספורטאים מקצועיים, שקשה להתווכח על כמה הם כן או לא חשובים. היא גם גורמת לילדים להיות פחות שמנים ולאנשים לצאת לפעמים מהבית או לזוז מהטלויזיה.

    חוצמזה, יש קישור בלתי נפרד בין ספורט לתרבות. דברים כמו מחול, תרבות ספורטיבית, או שחמט, ספורט תרבותי. אף אחד לא יגיד שזה לא כבוד להגיע מקום N-קטן-מעשר באליפות עולם בשחמט. או שלא צריך לעודד אנשים לעסוק בזה. אז למה שחייה לא?

    תגובה של פילה הלג — 21/08/2008 @ 2:19 PM

  8. למשה,

    כן, אני חושב שבמובנים מסוימים החברה האתונאית היא דוגמא שאנו צריכים לשאוף אליה. אני מדגיש – במובנים מסוימים. אין לי כאן מקום רב לפרט, אבל מדובר בחברה בת כמה עשרות-אלפי אנשים בלבד, שבמהלך כמה עשרות שנים פיתחה רעיונות שמשפיעים על האנושות כולה (מערבית ומזרחית כאחד) עד ימינו אנו. בראש ובראשונה, הם העמידו את האדם העצמאי במרכז החשיבה שלהם (ולא את האל או את המלך, למשל). הרעיון הזה אומץ מחדש בחברה המערבית במהלך הרנסאס וההשכלה, תוך מתן קרדיט נרחב לאתונאים, ומהווה נדבך מרכזי בנאורות עד ימינו.

    למשחקים האולימפיים ביוון, אגב, לא היתה שום קונוטציה מינית. אם כבר מדקדקים ומבדילים בין אז להיום, למשחקים האולימפיים ביוון (שלא היו אתונאים, אלא כלל-יווניים) היתה משמעות דתית-פולחנית, והם נערכו לכבודם של האלים. מעניין לציין שלכן הם גם בוטלו בסופו של דבר, לאחר יותר מ-1000 שנים רצופות (!) שבהן נערכו כל ארבע שנים. קיסר רומאי-נוצרי ביטל אותם במאה ה-4 לספירה בשל המשמעות האלילית שלהם.

    תגובה של דודי קינג — 21/08/2008 @ 10:35 PM

  9. תקציב משרד החינוך עומד על הרבה יותר משנקל וחצי. למעשה, הוא הפלח השלישי בגודלו בעוגת התקציב הישראלית (אחרי החזר חובות וביטחון).
    הבעיה נעוצה בשורשים הרבה יותר עמוקים מאשר תקציב החינוך ואופן חלוקתו; משרד הספורט, בניגוד למשרד החינוך, אינו יעד נכסף ויוקרתי לשרים בכירים ולכן הוא נדד בשנים האחרונות בין משרד החינוך למשרד התרבות למשרד המדע(?!). כיום, אם אני לא טועה, האחראי הוא שר המדע, התרבות והספורט, ראלב מג'דלה. משרדו של מג'דלה, בניגוד למשרד החינוך, נמצא הרחק מאחור ברשימת העדיפויות התקציביות. לדעתי הוא מתחרה רק במשרד להגנת הסביבה בדלות תקציבו, כך שהיכולת של משרד הספורט להעניק תמיכה כלשהי לספורטאים בארץ היא זעומה עד לא קיימת.

    אבל גם בבתי הספר עצמם, שהם עדיין בממלכתו של משרד החינוך שופע ההשפעה, החינוך הגופני הוא חובבני ביותר. החינוך הגופני לא באמת מעניק לתלמידים כלים להכרות עם גופם ויכולותיו ולא מזכיר במשפט אחד את חשיבותה הגדולה של פעילות גופנית לבריאות הפיזית והנפשית. במקום זה עסוקים במדידת יכולות פיזיות באופן אבסולוטי (דבר מגוחך לחלוטין), או אם למורה אין מצברוח בשיעור חופשי עם משחקי כדור.

    בשורה התחתונה אני מסכים איתך. לא מגיע לנו לקבל מדליה. ואם כבר קיבלנו אחת, הקרדיט מגיע כולו לספורטאי שזכה. זו צביעות לראות בכך זכיה של המדינה כולה.
    יחד עם זאת, הבעיה התקציבית היא רק סימפטום שמייצג את חוסר החשיבות שהחברה הישראלית על אזרחיה ומנהיגיה רואה בתרבות הספורט. סוגי תרבות אחרים כמו תאטרון או מוזיקה גם סובלים מקשיים בארץ, אבל אותם יכולים האזרחים לממן מכיסם (וגם עושים את זה). כמה אנשים באמת יש שירכשו כרטיסים כדי לצפות בתחרויות אתלטיקה? לספורט אין סיכוי בלי סבסוד של המדינה.

    תגובה של בצלאל — 23/08/2008 @ 3:06 AM

  10. ובהמשך לדבריו של בצלאל, גם בחינוך הבעיה אינה תקציבית, אלא איכותית. אם ניקח את גודל הכיתות כדוגמא. ברור כי אפשר ללמוד מצויין בכיתות גדולות (עושים את זה במזרח אסיה). ומצד שני, בהינתן מורה גרוע – גם הכיתה הקטנה ביותר לא תועיל משמעותית ללימוד.

    תגובה של אסף — 24/08/2008 @ 6:36 PM

  11. אסף: להגיד "אפשר ללמוד מצויין בכיתות גדולות (עושים את זה במזרח אסיה)." זו הוצאה מחפירה מההקשר. זה שקול בערך ללומר, "אפשר ללמוד מצויין בכיתות של 100 איש, עושים את זה באוניברסיטה."

    כי צורת הלמידה במזרח אסיה היא לא בדיוק שקולה לזו של פה, גם לא הענישה על הפרת משמעת, וגם לא הלחץ מצד ההורים להצטיין בלימודים. והייתי עם מורים גרועים בכיתה של 20 ועם מורים מצויינים בכיתה של 40. יש לזה השפעה אדירה. בעיקר כי בכיתה של 20, אחרי שמעיפים החוצה את כל מי שמפריע (הידעת: אסור לעשות את זה יותר) היו נשארים 12 איש שבאמת רצו ללמוד, ואז גם המורה הכי גרוע היה מסוגל באמת לדבר על תחומו ולא סתם להקריא חומר.

    תגובה של פילה הלג — 24/08/2008 @ 6:50 PM


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: