פילה הלג בולעת את ניו יורק

היתה לי כל כוונה למצוא דרך מקורית לספר על מעללי בעיר הגדולה. הרי, יש אנשים שנוסעים לניו יורק כתיירים, ויש אנשים שנוסעים לניו יורק כדי לאכול. יש אפילו אנשים שיתרמו לכם מהידע המופלא שלהם על איך למצוא שירותים ציבוריים בכל מקום אפשרי.

אני, אני נסעתי לניו יורק כדי… אבל בשיחה ארוכה עם מאיה גיליתי את מה שבעצם ידעתי מזמן. נסעתי לניו יורק כדי לאכול, לנשנש, לצלם ולהתרחק מהעבודה. בפריז כבר הייתי השנה (גם כדי לאכול, אלא מה?) ובשום מקום אחר אין אוכל כזה. אז נסעתי לניו יורק. ולבקשת מאיה, קבלו את מדריך הפילה למסעדות בניו יורק.

אוכל ניו יורק א': דליקטסן

דליז (או דלי-ים, או מעדניות, אם אתם ממש מתעקשים) הן המקום המושלם לאכול את האוכל הניו-יורקי הבסיסי. גם אלה נחלקות לשתיים.

יש את הדלי השכונתי, זה שהוא בעצם סופר למעט איזה סלט-בר קטנטן, והוא בר השוואה לפיצוצייה (למרות שהפיצוצייה האמיתית היא הניוז-סטנד) – הוא פתוח עד מאוחר מאד, הרבה אחרי הסופר, ויש בו חלב, מאנצ'יז מכל הסוגים, מיץ תפוזים, ובדרך כלל גם פירות טריים.

כאן בעצם עוצרת תחנתנו הראשונה במסע האוכל בתפוח הגדול, בפירות הטריים שבדלי גדול יהיו במזנון בפנים ובקטנים יהיו ארוזים מראש בתוך ארגז קרח בחוץ. שיא הקיץ? אין בעיה. יש לנו תותים ותפוזים. שיא החורף? אז מה. מנגו וענבים. הזנים של הפירות הם קצת אחרים, אז למי שמורגל בפירות ארצנו צפויה הפתעה, מנגו חמוץ להפליא או תפוח מתוק מדי. שונים, אבל טעימים.

חוץ מהדלי הזה שהוא לא באמת מעדנייה, יש את הדלי האמיתי, המזוהה בשמו המלא, "דליקטסן". מדובר בנקניקים, מרקים, ושאר כל טוב. מקור הדליז הוא באוכל הניו-יורקי של המאה התשע-עשרה, והטובות ביניהן הן בבעלות יהודית, חלקן אפילו כשרות. למעשה, בינואר השנה חותך הבשר בדלי החביבה עלי (נגיע אליה עוד שנייה) שאל אותי איך זה יכול להיות שאין דליז יהודיים טובים בישראל. צודק, הוא.

יש הרבה דליקטסן שיטענו כי הן-הן המעדנייה הניו יורקית המקורית, אבל כנראה הוותיקה (לא התאמצתי עד כדי כך בבירורים( והטובה ביניהן חייבת להיות קאץ (Katz's). קאץ ממוקמת ב-Lower East Side, אי שם ברחוב האוסטון, מאז 1888. שולחנות קטנים, שירות עצמי, חשבון על כרטיס נייר קטן שמעדכנים אותו פורסי הבשר וקולי ההמבורגר. שאני לא אתפוס אתכם אוכלים שם המבורגר, עם מבחר הנקניקים שיש שם. והו, הפסטרמה החמה… המנות שם אולי לא ענקיות להחריד כמו בדליז אחרים, אבל הן עדיין יותר מדי לקיבה הישראלית הממוצעת.

חוץ מזה, אני אוסיף מילת אזהרה שלי. אולי מדובר פה על טעם וריח, שכן זו הדלי החביבה על הרבה אנשים אחרים, אבל השמרו לכם מהקרנגי דלי בשדרה השביעית (בין 54 ל-55). שולחנות צפופים, מלצריות אפאתיות שזורקות עליך את האוכל… בצרפת זה עובד כי אתה בצרפת. וכי האוכל כל כך הרבה יותר טוב. למרות טענות שעוגת הגבינה שלהם הכי טובה בעולם אני לא השתכנעתי, הם לוקחים כסף כדי לתת צלחת ריקה כדי ששני אנשים ישתפו סנדוויץ' אחד שלהם שגדול מדי בכל קנה מידה גם ככה, ומה לעשות, הבשר פשוט פחות טעים משל קאץ, וגם קילקל לי את הקיבה פעם אחת. שווה להרחיק עד ה-Lower East Side. (חכו, חכו. עוד דקה אני אומר לכם להרחיק עד ברוקלין.)

אוכל ניו יורק ב': דיינרים

אני לא אומר הרבה על דיינרים בניו יורק, בעיקר כי אין לי המלצות קונקרטיות. אבל כשאמצע היום, וממש בא לכם המבורגר, זה המקום. ספות, מלצרים עולים חדשים-ישנים, המבורגר שרוף. וגם תאהבו את זה, שומעים?

כמה כללי אצבע לדיינרים:

• לא תמצאו אותם במרכז העיר, לפחות לא כאלה שאתם רוצים לאכול בהם. שדרה שמינית ומעלה, או רחוב עשרים ומטה. לא יודעת מה קורה ב-East Side, אבל רוב מה שאני מכירה שם זה מסעדות פנסי-שמנסי.
• אין שום סיבה שהמבורגר יעלה יותר מעשרה דולר. אחד-עשר לצ'יזבורגר. גם זה רק כי יש אינפלציה.
• לא משנה איזה מידת עשייה תגידו, הוא יהיה שרוף. גם אם הם שואלים, והם בדרך כלל לא.
• המילה "Melt" אחרי כל סוג של אוכל באה לסמן "כריך עם X, ועליו גבינה צהובה מומסת". זה מגיע עם דברים יחסית צפויים כמו טונה, ועם דברים מוזרים כמו אבוקדו או סלט סרטנים.

דיינרים הם בעיקר פתרון טוב לאוכל זריז יחסית באמצע היום. אנינות טעם אמיתית לא תסופק שם, אבל זה לא נורא. הם חלק חשוב מהחוויה הניו-יורקית, בדיוק כמו הנקניקיות ברחוב.

אוכל ניו יורק ג': המצרים ברחוב

מי שיסתובב באזורי ה-midtown וה-downtown, שניהם אזורי עסקים בולטים, באמצע השבוע בשעת הצהריים יראה תורים ארוכים-ארוכים לעגלות רחוב עם ריח של על האש גרוע בוקע מהן. תכירו: Halal Foods.

אחיהם של הגזלנים מטיימס סקוור שמוכרים בוטנים מסוכרים (מומלץ! בייחוד ביום קר, כי הם רותחים. אפילו שזה עולה שני דולר לשקיק פצפון.), אבל לא של מוכרי הנקניקיות, מדובר בעגלות עם פלטה רותחת, שווארמה קטנה או אפילו משהו דמוי מנגל קטן שעליו יושבים שיפודים. כל דורש מגיע, משלם להם שלושה עד חמישה דולרים, ומקבל צלחת קרטון, מזלג פלסטיק, עם אוכל. גם כן אוכל.

אוכל ניו יורק ד': סטייקים

משהו פה היה צריך להיות אכיל, לא?

אני בזמנו שיערתי השערה: הפרות הטקסניות הרבה יותר טעימות מאחיותיהן הארגנטינאיות. לכן, לא משנה איך ואיפה, סטייקים והמבורגרים יהיו יותר טעימים רק בגלל הבשר שנכנס אליהן. עד היום לא התבדיתי. אפילו מקדונלדס יותר טעים בארה"ב.

עכשיו תכניסו צוות מיומן של מסעדה שבוחר את דייזי בקפידה מבין כל העדר, ויש לכם את המתחרים על תואר הסטייק הטוב ביותר בניו יורק.

הבחירה של מגזין בון אפטיט: פיטר לוגר

לא הייתי יודעת על המסעדה הזו בלי הפוסט של מאיה. אתם מוזמנים לגשת לשם ולראות איך נראה פורטרהאוס (בתפריט שלהם – "סטייק לשניים". ) כשהוא חתוך ומבושל כהלכה. "כהלכה" זה מדיום-רר. שאלתי, זה מה שהם ממליצים. זה אכן היה הפורטרהאוס הכי טוב שאי פעם אכלתי. וגם מסתבר שסירלוין (החצי הגדול של הפורטרהאוס) לא שווה חצי גרוש אם הוא צלוי ליותר ממדיום רר. ובכל זאת, זה היה רק פורטרהאוס. יש להם "Rib steak", הלוא הוא האנטריקוט. אבל לא נדע. זה בברוקלין (זוכרים שאמרתי שאני עוד מעט שולחת אתכם לברוקלין) אז הגענו לשם רק פעם אחת.

מבחינת הגעה, יש רכבת עד ממש מטר מהמסעדה. אוקיי, רחוב ליד. בכל אופן, לא נורא. ולא קשה לתפוס מונית בדרך חזרה, והמסעדה גם מחזיקה כמה נהגי טאון-קאר שייקחו אתכם בזול יחסית בחזרה לאי. ומאיה לא מציינת את זה בצורה מספיק בולטת: הם לא מקבלים אשראי. רק מזומן. תביאו איתכם בערך 70 דולר לאדם, יותר אם אתם בונים על דברים מהבר או קינוחים. אם בטעות נתפסתם בלי מספיק מזומן, יש ATM ממש לידם. העמלות הן רצח. תביאו קאש מאני.

הבחירה של זאגאט: אנג'לו ומקסי

קרוב לכיכר יוניון, על פארק אווניו שוכנת לה מסעדה שגם אותה לא הכרתי עד הנסיעה הזו. שניים מחברי הישראלים החיים בארה"ב לקחו אותי. למעשה, אחד שגר בניו יורק לקח אותי ועוד אחד שגר בבוסטון ובא לניו יורק לסופ"ש.

אם המלצרים בלוגר חברמנים והאווירה נעימה וחברית, כאן המלצרים עצבניים והרעש בלתי נסבל. מצד שני, האנטריקוט פשוט מצוין, והמחיר גם כן. בשלושים ושניים דולר תקבלו אנטריקוט 740 גרם על העצם, עם אופציה ל-blackened, מצופה בתבלינים חריפים ושחור למראה. תענוג. גם התוספות ענקיות, וצלחת אחת של צ'יפס מספיקה לארבעה. לפחות. אם יש יותר מכם, יש גם גדולים יותר. כמובן, למלצר וגם למטבח אין זמן או כוח אליכם, אז לעזאזל אתכם ועם הבקשות המיוחדות שלכם.אני למשל ביקשתי את הסטייק טיפה-פחות-ממדיום, וקיבלתי בדיוק מדיום-רר סטנדרטי.

אה, וצפוף שם רצח, תזמינו מקום. זו כנראה היחידה מבין הרשומות לעיל שממש צריך להזמין בה מקום.

הבחירה שלי: סמית' אנד וולנסקי

אי שם במיד-איסט, ברחוב 49 שוכן לו גן עדן. נכון, יקר, אבל לא משנה. מדובר במסעדה בשם סמית' & וולנסקי, שיש לה סניפים במיאמי, שיקאגו, פילדלפיה, בוסטון ועוד כמה. המסעדה הראשונה נפתחה בניו יורק בשנת '77. אה, והזכרתי שהיא מונפקת בבורסה? אם זה לא מדד אובייקטיבי לכמה הסטייק שלהם טוב, אני לא יודעת מה עוד.

המסעדה מאכילה את טובי תושבי העיר אחרי הצגות, בפגישות עסקים וברגעים של רעב כללי. בניגוד ללוגר ומקסי (וגם פאלמס) האווירה כאן היא רשמית ושקט להפליא, גם כשמלא. בכל שעה שאינה מאוחרת מדי בלילה, אם תבואו לבושים כמו שאתם מהרחוב, תקבלו שולחן בחדר צדדי שנועד לכך שלא תפריעו לאנשי העסקים ועשירי העיר שאוכלים שם להנאתם, או חלילה תורידו את יוקרת המסעדה. אותו אוכל אז מה זה משנה.

המחיר: $49 לסטייק אנטריקוט, שאחרי מאמץ גדול אפשר להוציא מהמלצר שזו בעצם ההתמחות שלהם. וכן, רק הסטייק. בלי פטרוזיליה למעלה, כלום. עוד חמישה דולר קונים תפוח אדמה אפוי ותוספות בשבילו. זה מספיק בערך לשלושה אנשים. היינות מצוינים גם כן. המלצרים פלצנים בצורה שאפשר לצפות רק ממסעדה בניו יורק.

מעבר לפינה יש (מספרים לי) שלוחה של המסעדה שנקראת Wollensky's Grill. שם אפשר לקבל שירות קצת פחות מהודר וסטייק קצת יותר זול. הם אמנם פתוחים עד חמש בערב, אבל המטבח משרת אותם עד שתיים. אחר כך זה רק שתייה ונשנושים, לא בדיוק הסיבה שבאתם.

ועוד תובנה מעניינת שהיתה לי מאוחר מדי: שני רחובות צפונה, יש תחנת רכבת תחתית, מצויינת להלוך. כמובן שבחזור, אחרי הסטייק והיין, קחו מונית.

עוד המלצה מוצלחת: Palms

ממש במורד הרחוב מוולנסקי, יש עוד מסעדה (גם היא סניף של רשת) שמגישה סטייק לא רע בכלל. יש חיקויים שלה בכל רחבי העיר, כולל עוד מסעדה בצידו השני של הרחוב ונועדה ללא ספק לבלבל את התיירים, שנקראת Palms Too. אני לא אכביר במילים, אני רק אציין שהסטייק טעים, האווירה די רועשת, ושבעים דולר לאדם זה בערך הסכום, כולל הכל.

אוכל ניו יורק ה': הפארק

המסעדה האמיתית בליבו של הסנטרל פארק, המסעדה בבית הסירות, מופיעה באינספור סרטים, ואני מודה שזו היתה אחת הסיבות שגררתי את עצמי אליה. יש מפלס שלם של שולחנות ישר על המים, עם הנוף הנחמד של האגם. מומלץ ביותר אחרי שעה של סיבוב בסירת משוטים (ששוכרים גם כן בבית הסירות, דלת ליד). כשאין גשם, מפלס הישיבה פתוח לרווחה, ובמקרה של גשם הוא נסגר על ידי חלונות עצומים. במפלס העליון יותר יש בר, ואת חדר האירועים שלהם שלא נדיר לראות בו חתונה.

התפריט קצת יקר בשביל ארוחת צהריים, אבל האוכל פלצני בהתאם. למשל, יש להם המבורגר בתפריט, שהוא בעצם שני המבורגרונים שמגיעים בלחמנייה משונה עם שיפוד של חסה וירקות כדי לסדר בתוכם. אבל בכל זאת, הנוף הוא העיקר כאן, וגם האווירה.

מעבר לכך, יש בכל הפארקים בעיר את עגלות הרחוב עם השמשיה הירוקה, אלה עם תו של מוכר בשירות העירייה. כאן תקבלו שתיה קלה בהפרזת מחיר בינונית, ונקניקיות. אני, אישית, מתעבת נקניקיות, אבל מספרים לי שאם כבר, אז זה המקום וזו הצורה. מה שכן, בקשו לראות את הנקניקיות לפני שאתם מזמינים, הונאה מוכרת יחסית היא מוכר עם נקניקיות דקיקות שאוטומטית שואל אותך כמה אתה רוצה, שתיים או שלוש – כי אי שם בין שתיים או שלוש נמצא הגודל של נקניקיה רגילה, ואז גובה פי שתיים או שלוש מהמחיר הרשום בתפריט.

ליטל איטלי וצ'יינהטאון

אין לי הרבה מה לומר על האוכל בליטל איטלי, מעבר לעובדה שהוא טעים. בפעמיים שנכנסנו למסעדה, היה טעים וטוב. כמובן, בעודך הולך ברחוב מולברי צפונה, בכל מטר בערך יקפוץ עליך אדם שישאל במבטא איטלקי ספק-מזוייף "טו פור לאנץ'?" כדאי בכל זאת לעבור כמה מסעדות, להשוות מחירים ותפריטים, ולחזור לזו שהכי נראית. יש כל כך הרבה מבחר בכל כך קצת מקום שזה משתלם.

בכל הנוגע לאוכל סיני, יש לי קצת יותר מה לומר. כבר כשהייתי קטנה, באזור סאן פרנסיסקו, אמא לימדה אותי את הטיפ הכי חשוב בכל הנוגע לבחירת מסעדה סינית: לא להיכנס אליה אם לא לפחות חצי מהלקוחות הם סינים.

במקרה של צ'יינהטאון בניו יורק, מדובר באירוע קיצוני. יש המון מסעדות מקושטות יפה בשיא האסתטיקה המזרחית, שולחנות עגולים, צ'ופסטיקס חד פעמיים… ורק תיירים. זו גם תהיה בדרך כלל מסעדה יקרה יותר, למרות העובדה שאוכל סיני בניו יורק הוא בכלליות מאד זול. לעומת זאת, יש כוכים עם שולחנות של דיינר, מלאים עד אפס מקום בסינים. לפני שנתיים אכלתי במסעדה הכי טובה שאכלתי בה אי פעם, ולא היה בה אנגלית בתפריט. לא הצלחנו למצוא אותה שוב.

דווקא כן מצאנו עוד אחת כמוה, בשם Shanghai Kitchen, ברחוב Bayard, רחוב קטן שמחבר בין Mott ו-Baxter, שניים מהרחובות הקטנים אך הומים יותר של צ'יינהטאון. תפריט מגוון להפליא ולא יקר, טעים כמו שאי אפשר אפילו לתאר. אחרי המנה הראשונה שמתי לב שהסינים סביבנו מקבלים מילוי מתמיד של תה חם במקום מי הברז שממלאים לתיירים. ביקשנו, וקיבלנו גם. אושר. יש סיכוי שהם גם עושים משלוחים. לא בדקתי.

ומכיוון שאין להם אתר, הכתובת המלאה היא: 67 Bayard St, New York

נ.ב.: חשבתי שכיסיתי את כל חברי מורשי הבחירה בארה"ב, אבל מסתבר שלא. אז רק למקרה שיש פה מישהו שיכול לבחור, צריך קודם להירשם. עושים את זה דרך אתר שנקרא ה-Overseas Vote Foundation, מקבלים שם את כל הטפסים (אפשר גם באימייל או בפקס) עם עזרה בלמלא אותם, ושולחים בדואר. בשלב הזה, כדאי בדואר אקספרס. תכינו את ה-Social Security Number שלכם.

---

פורסם בהמלצות, טיולים