פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג שואלת, תרבות מה היא? | 16/12/2008

כרגע, שלא כמו אינספור אחרים, אני לא צופה בגמר הגדול של האח הגדול. מצד שני, אני גם לא הולכת לעצרת למען התרבות למרות שהיא שעה קלה ממקום המצאי כרגע. י', שמזרימה לי דיווחים שוטפים משם, טוענת שיש המון אנשים, אבל התוכן די צולע. מה שנשאר מהתרבות זה כבר לא משהו.

איך מגדירים תרבות, בעצם? הרי, גם האח הגדול הוא תרבות. אולי לא תרבות גבוהה. אבל לך תגדיר תרבות גבוהה. מה, בעצם, עושה את האח הגדול נחות מ-, נאמר, הצגה של כנר על הגג? לא, אני שואלת באמת.

הרי, בטעם האסתטי שלי, גם ההפקה הכי צולעת של תיכון של כנר על הגג לוקחת. אבל מישהו שלא סובל מחזות זמר, מי אני שאכתיב לו שלשמוע אנשים פורצים בשיר באמצע המשפט סתם ככה זה יותר או פחות מלראות את שפרה ולאון מדברים על כלום? ובכלל, אני, שאין לי חיבה יתרה לסיינפלד (כן, כן. באמת. תסקלו אותי או משהו.) האם יש לי דרך להשוות בין ג'רי וג'ורג' מדברים על כלום לבין שפרה ולאון מדברים על כלום?

הרי כבר ציינתי פה בעבר שהסלידה שלי מתכניות ריאליטי היא לא מוחלטת. אז למה זאת ולא זאת? למה אני יכולה לקרוא ל-So You Think You Can Dance תרבות ולאח הגדול לא? הערך האסתטי שלי, האישי, אומר שגברים בטייטס מקפצים בצורות שנראות כואבות זה יפה, כנראה יותר יפה מהרבה דברים אחרים. אני מכירה אנשים "עם טעם טוב" שלא מסכימים. הערך האסתטי שלי גם אומר שאומנות מודרנית זה די דרעק, אז אני כנראה אמקם דוקומנטרי על אומנות מודרנית בצד של האח הגדול של הסקלה.

אבל איכשהו, בלי לחשוב על זה בכלל, הצלחנו לפתח איזושהי דעת-הכלל בנושא. סדרות ריאליטי זה רע. בעיקר אלה שכולם רואים. בעיקר-בעיקר אלה שמפיקים בארץ וכולם רואים, אבל רק כי הבן של השכנה של סבתא משתתף. תיאטרון ומחול זה משעמם, אבל זה תרבות גבוהה. אנחנו כנראה פשוט לא מתורבתים מספיק. קונצרטים, וואי-וואי. קונצרטים זה שיא התרבות. עזבו שהיינו נרדמים בזה כמו כלום. הופעות של נינט, מצד שני, זה לא תרבותי מספיק שזה מקלקל את כל מה שזה נוגע בו. גם אם היא במקרה שרה יפה שירים של מישהו שנחשב לנורא מוצלח.

אני לא יודעת מה תרבותי ומה לא. אני יודעת מה אני מעדיפה לראות ומה לא. נכון, יש רגעים של רגשי אשם כי אני רואה קצת משהו שאני אוהבת אבל מגדירה כלא איכותי. למה אני צריכה את ההגדרה הזאת? אם אני אוהבת, אז אני אוהבת. ואם בא לי מדי פעם לתת למוח לנוח עם איזו סדרת טינאייג'רים אמריקאית, אז מה? ואם לי.ג. מתחשק לקרוא רומנים למשרתות כי היא עייפה מדי לכל דבר אחר אבל היא עדיין רוצה לקרוא משהו, למה זה משהו שהיא צריכה להתבייש בו? ולמה מישהו שקורא מדע בדיוני הכי-סופר-דופר-איכותי צריך תמיד להתנצל על זה כל הזמן? (עזבו. נקודה כואבת בפני עצמה. נושא לפעם אחרת.)

נורא קל לנו להכניס את עצמנו לקטלוגים של החברה. אם אני רוצה להיות אדם תרבותי, אז אני אראה תיאטרון, גם אם הוא גרוע, כי זה תרבותי. ואני אקרא יצירות מופת, גם אם הן נוראיות, כי זה תרבותי. ואני אראה ערוץ שמונה, גם אם הם לא הביאו שום דבר איכותי כבר איזה חצי שנה רצוף, כי בתור בנאדם תרבותי זו האופציה השפוייה היחידה שנשארה לי בטלויזיה. הייתי בסרט הזה, פעם. הלכתי להצגות גרועות, וקראתי את מלחמה ושלום, וראיתי רק ערוץ שמונה וערוץ ההיסטוריה. לפחות באותה תקופה, ערוץ ההיסטוריה רק התחיל והיה בו דרעק מעניין במשך איזה שלושה-ארבעה חודשים. ומה יצא ממני? בנאדם מתורבת יותר מאשר זו שיושבת לידי בתור לקופת חולים וקוראת רם אורן ואני לא יודעת עליה שיש לה תואר שני בפילוסופיה?

לכו תגדירו, באמת.

י' (המקורית) עדכנה, ההפגנה התפזרה כבר, קצת לפני עשר. המארגנים בטח רצו להספיק הביתה לתוצאות.

מודעות פרסומת

11 תגובות »

  1. חבל לבזבז זמן על פוסט-מודרניזם שאבד עליו הכלח (אין איכות, הכל שווה), או על הגדרות שמרניות של "תרבות" במובן הפולני של המילה (תרבות גבוהה שווה זיוף ושעמום, תרבות פופולארית שווה אותנטיות והנאה).

    השאלה הפשוטה היא מה טוב. התשובה היא שלהמונים טוב משהו אחד (נינט), בעוד לאנשי התרבות טוב משהו אחר (קונצרט קלאסי, או לחילופין, הופעה של לורי אנדרסון). לכאורה לא אמורה להיות עם כך שום בעיה, אבל מה שכואב למי שאוהב את נינט הוא שאי אפשר להתנער מכך שלטעם ההמון יש ערך נמון, בעוד לטעמם של אנשי התרבות יש ערך גבוה. פעם זה היה מאוד ברור – האיכרים אוהבים תרבות בהמית, והאצילים אוהבים תרבות גבוהה. הנאורות, תרבות ההשכלה והדמוקרטיזציה הפכה את החלוקה הזו להרבה פחות ברורה. מה שנותר לנו הוא לעשות את ההבחנה ההפוכה דווקא: האריסטוקרטים ("הטובים" ביוונית) הם אלו שאוהבים תרבות גבוהה, ועמי הארץ אוהבים תרבות בהמית.

    לאנשי ההמון אמנם כואב אמנם להיחשב חלק מההמון אך ורק בשל ההעדפות התרבויות שלהם, אבל זה מה יש. היצירה המעודנת תמיד תיחשב לטובה מהיצירה הגסה, ובמקביל, היצירה הגסה תמיד תהיה פופולארית יותר מהיצירה המעודנת. אמנם לעיתים נדירות הן נפגשות (התיאטרון היווני, שייקספיר, הקולנוע של המאה ה-20), ואז זה באמת נפלא, אבל אלו אירועים של פעם בדור.

    לדעתי צריך להשאיר לפלבאים את שעשועי ההמון, ולהבין שהפטריקים תמיד יהיו מיעוט, מעצם הגדרתם. אני ממש לא מתעניין ב"אח הגדול", אבל בניגוד לרבים מרעי, הוא לא מפריע לי. לי יש את ההנאות שלי, שברור לי שעמי הארץ לא יאהבו, ולהמון יש את הנאותיו. אני לא צריך להתנצל על מה שאני אוהב, והם לא צריכים להתנצל על מה שהם אוהבים.

    נ.ב. – אגב, אם כל השעמום שמשרה עלי "האח הגדול", אני לא פוסל ריאליטי באופן קטגורי. אמנם הן ספורות, אבל יש גם כמה תכניות ריאליטי מעולות שיצא לי לראות, בצד הבריטי של המפה הטלוויזינית.

    תגובה של אוטו פוקוס — 17/12/2008 @ 12:10 AM

  2. בפסקה האחרונה צ"ל "עם" כמובן, ולא "אם".

    תגובה של אוטו פוקוס — 17/12/2008 @ 12:12 AM

  3. אני חושב ש- So You Think You Can Dance הינו שעשועון טלויזיה יותר מאשר תכנית ריאליטי. לא ראיתי, כך שאני לא באמת יודע. אבל יש לעשות את האבחנה בין שתי סוגי התכניות. אמנם שתיהן מציגות אנשים מהרחוב ומטילה עליהם משימות שונות, אך אחת מודדת הצלחה בתחום מסויים (שאלות טריוויה, עמידה בצורה של חור ספוג שבא לקראתך וכו'), אפשר לזכות באמצעות ידע ואסטרטגיה, והמדד היחיד הוא האם הצלחת או לא.
    השני הוא אחד משני אלה: ניסוי בסגנון הכלא של מילגרם, שבו אנשים פשוט ייכנסו לתפקיד אליו לוהקו בעודם מנותקים מהעולם, או תחרות בלי קריטריונים מובהקים להצלחה – בערך כמו קורסים במדעי הדשא, שבהם זיוני השכל מזכים אותך בנקודות. רק שכאן מדובר בחביבות מול הקהל בבית ששולח SMS-ים.

    תוחזר החוליה החלשה לאלתר!

    תגובה של איתן — 17/12/2008 @ 11:09 AM

  4. הילה, מהבניין שלך בפארק אזורים את לא תופסת בכלל את התופעה נגדה יוצאת המחאה הזאת. את לא חווה איך הדברים האלה נתפסים בקרב ילדים (שלא נדבר על ילדים בישובים קטנים). בעקבות החוויה שלי יצא לי לקבל קצת פרופורציות בנושא, ולהבין שאני והחברים שלי הם לא דוגמא לכלום.

    את בחורה חכמה שראתה בחייה סרטי מופת וקראה ספרי מופת, ועושה בחירה מודעת בערב נתון איך לבלות אותו: עם תוכנית ריאליטי כלשהי, נגיד "האח הגדול", או עם ספר.
    כששומעים מחאה, מיד אנחנו נתפסים למילות המפתח שנאמרות בה ובודקים אם היא מדברת עלינו. במקרה הזה, אנחנו בכלל לא היעד.

    תגובה של איליה — 17/12/2008 @ 3:49 PM

  5. א.פ. שוב, אתה מגדיר איכותי על ידי מה שאיכותי. יש לי בעייה עם ההגדרה הזו בתור מישהי שכן דוגלת באיזושהי מידה של פורמליות. ז"א, נכון, יש את כלל ההיסק שאומר, במקרה שלנו, ש"הדברים האיכותיים" היא הקבוצה המכילה את הדברים האיכותיים (פרח מזכרוני איך קוראים לזה, אבל זה טוב רק כדי לסיים הוכחות ולא כדי באמת להגדיר משהו) אבל אתה עדיין לא יכול להגדיר משהו עם עצמו. פעם מזמן מזמן זה היה בסדר להגיד, "זה איכותי כי-ככה." בדרך כלל היו מאחורי זה סיבות חברתיות כאלה או אחרות של "זה מה שאנחנו רוצים לדחוף לכם." אתה צריך להגדיר קריטריונים ואמות מידה אם אתה רוצה באמת ללכת ולהגדיר. וכמעט לכל קריטריון שתציב, מישהו לא יסכים איתו. לא חסרות דוגמאות בהיסטוריה של הביקורת בזה.

    איתן: אל נא תזלזל במדעי הדשא. מדעי הדשא הם מה ששומר עלינו מלהפוך למדינה של אנשים שכל מה שהם יודעים זה את השמות של כללי ההיסק המתמטיים, אבל לא מי היה אריסטו או מה חשוב בכתיבתה של דבורה בארון. משם, דווקא, יוצאים האנשים היותר "תרבותיים" (ז"א, אלה שלא שם רק כי מזכירה צריכה תואר ולמדעי הדשא אפילו לא צריך פסיכומטרי.)

    אה, ועזוב שאני לא מסכימה לגבי SYTYCD כשעשועון, בעיקר בהיותו מבוסס הצבעות מהבית, אבל נניח. פרוייקט מסלול הוא ריאליטי נטו, כזה עם ליווי צמוד של מצלמות בלילה, ודמעות וקללות. אפילו שהוא מבוסס-כשרון. והוא, אגב, איכותי להפליא.

    איליה: אתה כנראה צודק. זה חלק ממה שאמרו היום קצת אנשים, שהכל זה שאלה של מגוון ומינון. ושזה כלכלי וקשור בדרכים אלה ואחרות לרצון של השלטון ובעלי ההון לטמטם את האוכלוסיה.

    אבל, כן. אני רצה לבדוק אם המחאה מדברת עלי. כי גם אני ראיתי האח הגדול פעם או פעמיים. בדיוק כמו שגם אני ראיתי השרדות. אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה אלמלא הטלויזיה בבית היתה דולקת על זה, אבל לא התנגדתי בכוח כי זה לא נראה לי כל כך נורא. (ז"א, זה כנראה היה די נורא להם. גוטמן ציין שזה כנראה לא היה עובר את וועדת האתיקה של החוג לפסיכולוגיה כניסוי.) ואז באות ההאשמות של איזה-חוסר-תרבות, שגורמות לי לבדוק רגע את עצמי. האם אני עכשיו חוסר-תרבות כי נתתי לאח הגדול להתקרב אלי? זה בדיוק כמו (וזה בעצם המשך תגובה לאוטו פוקוס, בעצם) שאנשים החליטו שהדבר הפופולארי, נינט, מנמיך את הדבר ה"תרבותי", שירים של אליוט סמית'. או מיני דוגמאות אחרות. לינדזי לוהאן (צעקות בוז מהיציע) היתה בסרט הטוב ההוא של טינה פיי. או את מל גיבסון בסרט של האמלט. ואם כבר נינט, אז נינט מופיעה עם רוקפור. האם זה מנמיך את הסרט של טינה פיי או את שייקספיר או את ההופעות של רוקפור? לא באמת. זה אולי חושף אותן לקהל רחב יותר, שזה לא דבר רע.

    תגובה של פילה הלג — 17/12/2008 @ 8:07 PM

  6. אני נזכרת בקטע מ"שבת" של איאן מקיואן, שקראתי קצת מזמן אז אני משחזרת מהזכרון, אני מקווה שאני לא מעוותת בדרך. המספר, מנתח מוח, נזכר שם באמו: איך כל השנים היא התעניינה רק ברכילות על השכנות וזה נראה לו צר וקטנוני, ורק כשבתו הכריחה אותו לקרוא ג'יין אוסטן הוא גילה שזה גם מה שבעצם מעניין אותה – איזה שכן אמר מה על השכן השני.
    אני אומרת את זה כי נראה לי שזה משהו מהותי בהבנה של האח הגדול, או כמו שאחותי הקטנה אומרת: "זה אנשים, זה הכי מעניין בעולם". יש בזה משהו שלא תמיד מוצאים בדרמות מתוסרטות: הצורך להעריך מחדש את האנשים כל פעם, לשכתב את הדעה שלך עליהם בכל שבוע מחדש, לראות איך הם מגיבים לסטרס, מי מתמוטט ממה מתי. דווקא האוסף האינסופי הזה של ריבים שחוזרים על עצמם בלופ הוא מה שגורם לזה לעבוד – אף סדרה מתוסרטת לא היתה מרששה לעצמה את זה: בלי שנינויות, בלי התפתחות לינארית בעלילה. (כמובן, ברור לי שאין כאן שקיפות בייצוג המציאות, ויש מניפולציות של ההפקה שבוחרת אילו קטעים להראות. ובכל זאת)

    הבעיה היא שהעוגה מוגבלת – האח הגדול, הישרדות, המרוץ למיליון, ה"נולדים" למיניהם – כל אלה תופסים משבצות שידור של דרמות, של סיטקומים, של תוכניות תעודה, ושל תוכניות תחקירים שלא עוסקות בחומוס. לדעתי קשה להשוות בין ז'אנרים, ולהגדיר סוגה מראש כנחותה זו הזמנה לפספס דברים מעניינים שקורים בה (היי, מישהו אמר מד"ב?). ובכל זאת, ההשתלטות של הריאליטי על המסך היא מצערת בדיוק מפני שהיא מייבשת את המגוון.

    (וכן, בחיים זה לא היה עובר ועדת אתיקה. אבל לשם ההגינות, נסיינים בניסוי בפסיכולוגיה לרוב לא יודעים מה הולך לעבור עליהם במהלכו, ואילו המתמודדים היו יכולים לפתוח אימיול ולהוריד איזה פרק מארה"ב. לא בטוח שזה הבדל מספיק חשוב, אבל בכל זאת)

    תגובה של איילת — 18/12/2008 @ 12:10 AM

  7. הילה,

    ההסבר שלי לאיכות די ברור – איכות נקבעת ע"י קבוצה קטנה של מובילי טעם ודעה, שנמנים על העילית האינטלקטואלית והיצירתית של החברה. ניתן לשאול, אם כך, איך יודעים מי הם אותם קבוצה קטנה של מובילים? לטעמי גם כאן התשובה די פשוטה. כמו שלא קשה לדעת מי נמנה על ה-5% של האנשים היפים והסקסיים בחברה, כך גם לא קשה לדעת מי נמנה על ה-5% המשכילים והאינטליגנטים.

    גם יופי וגם איטלקטואליות מורכבים הן ממרכיבים כלל-אנושיים והן ממרכיבים תרבותיים משתנים, אבל בשני המקרים, אי אפשר לפספס אותם. באותה המידה, קשה מאוד לחלוק על קביעת איכות של אותה הגמוניה אינטלקטואלית. אפשר לכעוס עליה, ואפילו אפשר לקיים הצבעת מסרונים המונית בה 80% מהאוכלוסיה תקבע דעה הפוכה משלהם, אבל הדבר עדיין לא יבטל את קביעתם של המובילים. זה עניין מהותי לחברה ולתרבות האנושית. האיכות נקבעת על ידי העילית, מתוך תחושה בסיסית של הכלל שהשכלה, אינטליגנציה וטעם מעודן מנסיון הם הקריטריון האמיתי. כמובן שיכולות להיות מחלוקות עזות בין מחנות בתוך העילית, ולא הכל מובן מאליו, אבל זה כבר עניין פנימי, שלא נוגע להמון.

    זה אולי נשמע מתנשא, אבל זה לא העניין. זו פשוט המציאות. כמו שחלוקת היופי בין בני האדם היא לא תמיד הוגנת, כמו שחלוקת העושר בין בני האדם לפעמים מתסכלת, כך גם חלוקת האינטליגנציה וההשכלה, שמהם נובעת היכולת לקבוע מה איכותי ומה לא.

    תגובה של אוטו פוקוס — 18/12/2008 @ 9:18 AM

  8. אוטו פוקוס,

    בוודאי שאפשר לחלוק על קביעות האיכות של ההגמוניה האינטלקטואלית. לא רק אפשר, אלא כדאי. יופי ואיכות הם תארים לגמרי סובייקטיבים ויש להעריך אותם כל פעם מחדש, לא רק לקבוע סטנדרט ולתת לו לשלוט לנצח.

    ההגמוניה האינטלקטואלית כרגע קובעת שהמראה האנורקסי הוא ה"יפה". ההגמוניה האינטלקטואלית גם קובעת שאישה מעל גיל ארבעים היא איזשהו יצור לא מעניין. ההגמוניה האינטלקטואלית קובעת שכל דרמה – אפילו הלעוסה ביותר אך שמומחשת ביתר-ריאליזם – היא יותר ערכית מהקומדיה הכי שנונה ופנטסטית. אתה תסלח לי אם אני אחלוק על קביעות אלה ועל קביעות אחרות.

    הדגש בחינוך, והשכלה בכלל, לא צריך להיות על מה איכותי ומה לא איכותי, על מה שיפה או ליפה, אלא על החשיבה עצמה והיכולת לבחון נושא מכל מיני כיוונים. קביעת דעה היא אישית. אפילו רופאים חולקים על דיאגנוזות, למה שנהיה פחות גמישים במקרי תרבות?

    תגובה של Channy — 18/12/2008 @ 11:07 AM

  9. לאוטו פוקוס:
    לא בדיוק הצלחתי להבין, בקריאה של התגובות שלך, אם אתה חושב שההגדרה היא סוציולוגית – מה שאיכותי הוא מה שהאנשים עם הכוח וההשכלה מעריכים – או אבסולוטית – יש ליצירות תכונה אינהרנטית של איכות, והאליטה היא זו שיש לה את היכולת הטובה ביותר לאתר אותה. נראה שהכיוון הוא יותר לטענה האחרונה, אבל אם כך, צריך להניח שהשיפוט של האליטה הוא יחסית עקבי, והוא לא כזה. הקריטריונים של "יצירה מעודנת" משתנים וזזים לאורך השנים והשינויים הפוליטיים, הם לא יציבים כפי שניתן אולי לקוות. את מלוויל לא ממש הבינו בחייו: מובי דיק היה כישלון ביקורתי וכתבו עליו שהוא "מרק תיאורטי". עכשיו, הוא נחשב ליצירה תרבותית קלאסית. זה קורה המון.

    ניקח את המד"ב הסופר-דופר-איכותי של הילה: אני כותבת עכשיו עבודה על מד"ב, והמרצה שלי, שהוא מאוד מאוד אינטליגנטי ורחב אופקים, סיפר לי שהוא חשב שמדובר בז'אנר שמעניין בעיקר בנים, ושקצת הפתיע אותו שיש בנות שקוראות את זה. חוץ ממכרות המלך שלמה, הוא לא קרא בכלל שום מד"ב.

    כי הוויכוח הוא לא, בעיקרו, על יצירה נתונה: אני חושבת שאם המרצה שלי יקרא את אורסולה לה גווין הוא יוכל לזהות שהיא איכותית יותר מרומח הדרקון, נניח. השאלה היא אם הוא בכלל יטרח לקרוא את זה: האם אפשר לסמוך על האליטה שהיא פורשת את הרשת שלה רחב מספיק? אני חושבת שלא, ועל זה אנחנו מדברים: לא רק על כמה ראויות הן היצירות שנמצאות בקנון, אלא על מי שנשאר בחוץ, וכמה זה ממש מוצדק אבסולוטית וכמה זה נובע משמרנות.

    תגובה של איילת — 20/12/2008 @ 4:31 PM

  10. כנראה לא הייתי מספיק ברור: ההגדרה של "איכות" היא סוציולוגית. היא נובעת מתוך הגדרה של אליטה תרבותית מסויימת, ומשתנה עם השוני בין תרבויות שונות (להן אליטות שונות) ובין תקופות שונות. אמנם יש מקרים נדירים של יוצרים שיצירותיהם שורדות את מבחן הזמן והתרבויות, אבל אלו היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. כמה משוררים אליזבטיאנים מכירים פרט לשייקספיר (ולכריסטופר מרלו ובן ג'ונסון, במקרה ויש לך היכרות יותר משטחים עם התקופה)? כמה מלחיני בארוק גרמני מכירים פרט ליוהאן סבסטיאן באך? אלו גאונים בודדים המבליחים על פני מאות שנים שלמות, ואפילו מעמדם של כוכבים חריגים אלו נקבע על ידי אליטה אינטלקטואלית תרבותית. אמנם כמעט כל אדם שני ברחוב יודע מי זה שייקספיר, אבל מעטים קראו אי פעם מחזה שלו, וספורים הם בעלי רוחב היריעה התרבותי שממש מאפשר להם לשפוט אותו.

    ההגדרה של האליטה התרבותית עצמה, לעומת זאת, נובעת ממקורות אינהרנטיים וסוציולוגיים גם יחד. בעוד שזמינות ההשכלה וחשיבותה במסגרת החברתית הן עניין סוציולוגי, האינטליגנציה הטבעית היא עניין אינהרנטי (למרות שהגרתה המדוייקת של אינטליגנציה הוא מקור לא אכזב למחלוקות סוציולוגיות). שתיהן גם יחד הן רכיבים מרכזיים של האליטה האינטלקטואלית – אידיוט ששלחו אותו לאוניברסיטה נשאר אדיוט, בדיוק כמו שגאון שלא קיבל הזדמנות להשכלה רחבה עלול להשאר רוכל בשוק (גם כאן יש יוצאי דופן, כמובן, אבל אנחנו לא עוסקים במדע מדויק).

    בעניין המד"ב – האיכות התרבותית היא עניין מאוד רחב ומאוד גמיש, וקשה מאוד לכלוא את כולה בקאנון חד וברור. כפי שציינתי קודם, יש מחלוקות גם בקרב האליטות האינטלקטואליות. יכול להיות רוב בקרב האינטלקטואלים לאלו החושבים שמד"ב הוא זבל, ומיעוט המעריכים אותו כז'אנר לגיטימי שיש בקרבו יצירות מופת. יש גם שינויים ומהפכות בדעה המקובלת. אישית, אני מאמין שבכל ז'אנר של יצירה יש גרגר איכות וערימה זבל (וזה כולל ריאליטי וטלנובלות בדיוק כמו מחול ושירה), ומבקרים בעלי טעם הם אלו יודעים להבחין בין השניים. מי שפוסל ז'אנר שלם שהוא לא בקיא בו מעיד על מומו שלו יותר מכל.

    אגב אורסולה לה-גווין, The Left Hand of Darkness הוא מהספרים הטובים שיצא לקרוא, במד"ב ובכלל. על הארי פוטר, לעומת זאת, עדיף שלא אפתח את הפה 🙂

    תגובה של אוטו פוקוס — 20/12/2008 @ 8:24 PM

  11. לפי דעתי תרבות היא כל מה שקורה בתרבות עצמה.. סדרות.. סרטים.. מוזיקה ועוד הרבה דברים אשר יוצרים יחד את התרבות הגדולה.. אפילו עם מדובר בתוכניות ריאליטי- זה תרבות לכל דבר כל עוד זה מתרחש במסגרת ארץ ישראל..

    תגובה של סדרות ישראליות — 04/09/2011 @ 12:29 PM


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: