פילה הלג שונאת את הסטנדרט הכפול

זה לא פוסט פמיניסטי. לא במובן הרגיל של המילה. בכלל, יום יבוא ואני אכתוב פוסט בסגנון "פילה הלג שונאת את הפמיניזם האקדמי". כי הפמיניזם האקדמי שונה מהמעשי בערך כמו שמתמטיקה שימושית שונה ממתמטיקה תיאורטית. אבל איכשהו, כשמדברים על פמיניזם, תמיד כל דבר שאומרים נכנס ישר לקופסה של פמיניזם אקדמי, זה שצריך לדבר בו על החתרנות של השפה, ואסור לומר למישהי שהיא נוהגת כמו אישה. אז זה לא פוסט פמיניסטי. הוא נוגע לעולם האמיתי, והוא בא מהניסיון שלי בעולם האמיתי.

יצא לי לאחרונה, יחסית, לראות שוב את מרי פופינס מהתחלה ועד הסוף, דבר שלא קרה כבר שנים. (הפוסט הזה מכיל ספויילרים לסרט, כולל הסוף. אם לא ראיתם, תתביישו לכם ולכו לראות. ברצינות, אנשים. מרי פופינס.) הסרט, מ-1964, עידן שבו הפמיניזם החדש מתעורר, מתענג על מלחמת המינים הקטנה בבית. מחד, השיר הראשון הוא Sister Suffragette של הגברת בנקס שצועדת למען זכויות נשים אבל רצה להחביא את הסרטים והפליירים כי בעלה עומד לחזור הביתה, ומאידך מיד אחריו The Life I Lead של מר בנקס, עם “It's grand to be an Englishman in 1910/King Edward's on the throne; It's the age of men” שלו.

למרות זאת, הגדרת התפקידים בבית ברורה. מרת בנקס, למרות תביעותיה לזכות הצבעה, צריכה להישאר בבית עם הילדים, אפילו שיש להם אומנת. האומנת רק מגמישה עבורה את משמעות ה"בבית". מר בנקס צריך ללכת לעבוד, והילדים הולכים לישון שתי דקות בדיוק אחרי שהוא נכנס הביתה (ר' 6:03 ב-The Life I Lead). גם כי מגיע לו קצת שקט, וגם כי הוא האב. התפקיד שלו הוא ללכת להביא פרנסה. זה מה שהוא עושה עבור הילדים שלו. הוא לא צריך, כדברי כוכבת ריאליטי אחת, "לעשות בבית".

היום ההפרדה הזו קיימת-לא-קיימת. מצד אחד, האישה כבר לא רק יושבת בבית ומטפלת בילדים. נורמטיבי לגמרי שהיא תלך לעבוד, ולא רק כי הכנסת בעלה כל כך נמוכה שהיא מחייבת תגבור, או כי היא לא-יוצלחת ואין לה בעל שיתמוך בה. אבל מצד שני, החברה (או הביולוגיה) עדיין מייצרת שטיפת מוח (או אינסטינקט, שוב, תלוי בתפיסתכם) מספיק חזקה שאחריות שלום הילדים היא לחלוטין על האם, שברגע שילדים נכנסים לתמונה, ואפילו לפני, אישה היא מכונה לייצור ילדים שבמקרה קיבלה קצת רעיונות פרוגרסיוויים והלכה לעבוד. וגבר? הוא צריך להיות אבא טוב, אבל אבא טוב זה בעיקר לפרנס, שזה לעבוד קשה, וגם כשאפשר אז לבוא פעמיים בשבוע מוקדם לרחוץ את הילדים. (מספרים לי שזה המצב בספר של מרי פופינס. מר בנקס הוא אבא אוהב וטוב, פשוט נעדר מהבית למשך כמעט כל הספר. כי הוא עובד נורא קשה. כי זה תפקידו.)

הבעיה מתחילה כשאישה מנסה ליישב את הסתירה הבולטת מאד בהגדרת התפקיד שלה. הרי החברה אומרת לה שאם יש לה ילדים היא אימא. זה תפקידה. (ולראייה, תסתכלו פעם על מגזין להורים או אפילו על קטגוריית ההורים באתרי החדשות. הם אפילו לא מנסים להעמיד פנים שזה אחרת וכותבים את כל הכתבות במין נקבה. מדי פעם יש כתבת "אז החלטת להיות אבא טוב…" ) וכאימא היא צריכה להיות עם הילדים כל היום ולדאוג לעבודות הבית. יש גן? יופי! (מה זאת אומרת שמתם אותו בגן בגיל כזה צעיר?!) יש לכם הון תועפות לשים על מטפלת? בכלל טוב! (לא הייתי רוצה שאישה זרה תהיה כל היום עם הילדים שלי… ) אבל ברגע שהסידור נגמר, ואפילו עשר דקות מראש, צריכה האם המסורה להתייצב לאסוף את ילדיה, כדי שאת שאר היום תוכל לבלות בגידולם בעצמה. וכן, היא תעשה את זה כי היא רוצה לבלות זמן עם הילדים שלה. אבל תבדקו מתישהו איך נראה היחס למישהי שיש לה סדר עדיפויות אחר.

מצד שני, מקום העבודה אומר לה שהיא עובדת. ואם היא עובדת, שתתנהג בהתאם. וזה אומר לתת שעות או להיקנס על כך. וגם אם היא תבוא נורא מוקדם – ומי שבא מוקדם מאד לעבודה מכיר את מועדון האמהות העובדות שבאות בשש וחצי כדי לצאת בשלוש וחצי – זה לא משנה, כי מה שרואים זה שהיא הולכת מוקדם, וכשזה שעובד איתה שבא מאוחר והולך מאוחר מחפש אותה, היא לא שם. זה אומר פחות גמישות בכל דבר אחר, כי הרי כבר התגמשנו איתך בגלל הילד. והרי הניסיון האינסופי לאזן, זה שמתחיל להצליח רק כשהילדים כבר גדולים, פוגע. הוא פוגע בחיי המשפחה בניסיון להציל את העבודה, והוא פוגע בעבודה נון-סטופ. במשכורת, ביחס, באפשרויות הקידום, במציאת עבודה חדשה. כי עבור מקום עבודה, "אימא" הוא אות קלון. וכשהילדים יהיו גדולים מספיק שהאיזון יראה קרוב מתמיד, יתווסף אליו התיוג "מבוגרת". אם הקריירה לא הצליחה עד אז, היא גם לא תצליח.

ולמולה עומד הגבר עם ילדים. אותו אף אחד לא שואל שאלות. וכשהוא יוצא הביתה בארבע, גם אם זה כל יום, כולם עושים "אווווו", ומדברים על איזה אבא טוב הוא, ואיך הוא משקיע במשפחה שלו ולא רק בקריירה. ואם הוא יבקש לעבוד יום בשבוע מהבית כי הילד, אז בוודאי שיגידו כן. כי הוא משקיע במשפחה שלו וזה חיובי. אם אישה הייתה מבקשת, ברור שלא. כי היא לא תעבוד, היא תתעסק עם הילד. וגבר, כמה שהוא לא "ישקיע במשפחה שלו" וילך אליהם מוקדם ויבלה איתם בבית, זה עדיין לא הרבה כמו אישה עם ילדים. חשבון פשוט. לא ברור בשום צורה, ולפעמים גם לא נכון, אבל פשוט.

נכון, אני לא בעד המצב המקורי שבו אבא הוא מעין מושג אבסטרקטי בלתי-נראה כזה. שמעתי יותר מדי סיפורים על הרגשי שילדים קטנים עושים לאבא שלהם, חלקם עוד מהתקופה שבה אבא היה מין אבסטרקט שכזה – אף אחד לא הסביר את זה לילדים שלו. לשאול אם "אבא יחזור לפני החושך הגדול?" לצייר בגן את כל המשפחה חוץ מאבא, כי אבא בעבודה. לספר על הגזר הגמדי בצלחת ארוחת ערב שהוא עצוב כי אבא שלו, הגזר הגדול, עוד לא בא הביתה. לפרוץ בבכי מר באמצע "נומי נומי ילדתי" ברגע שמגיעים ל"אבא הלך לעבודה", ולא להסכים לישון שעות אחר כך. (חידון: נחשו איזה מהסיפורים הנ"ל הם עלי ועל אבא פיל.) וכשהוא מספר את הסיפור הזה בעבודה, כולם עושים פרצוף מרחם, בייחוד אם הוא מספר את זה בדרכו החוצה בזמן שסביבו כולם בשיא הלחץ. אבל אם מוכנים להתגמש בשביל אבא של ילד, למה לא גם בשביל אמא שלו? למה כשהיא מספרת שהילדה אמרה שהיא אוהבת את המטפלת יותר מאותה, רק יגידו לה שטבעי שזה ככה כשהיא הולכת לעבוד?

למה? כי ההתגמשות הזו עם האבא מחביאה את הגישה שבלב העניין: האמונה שגבר לא יקריב את הקריירה שלו בשביל ילדים, וגם אם "מתגמשים" בשבילו עכשיו, זה רק זמני ועוד מעט נשאב אותו חזרה ובתוספת כל רגשי האשם על העבודה שהוא הפסיד כשהוא הלך הביתה להיות עם הילדים. שהרי ברור לכולם איפה עומדות העדיפויות שלו. ולעזאזל עם העובדה שכל זה כנראה נכון גם לגבי אמא שלהם. היא, הרי, פסולה מלכתחילה. כי היא אמא.

נחזור למרי פופינס, רק לרגע, רק בגלל שהוא אולי הגורם לזה שאני כותבת את כל זה. בפעם הראשונה מאז גיל יחסית צעיר ראיתי את הסרט עד הסוף, וגם הקשבתי לשיחות בין האנשים המפריחים עפיפונים. תזכורת קצרה: השותפים בבנק מפטרים את מר בנקס בגלל ההתנהגות של ילדיו, והוא מגלה אז, כמו הרבה מפוטרים, את ערכה של המשפחה. הוא הולך הביתה, מתקן את העפיפון ויוצא עם הילדים ועם אשתו, תיקון פואטי, לכאורה, להתעלמות שהם סובלים ממנו במשך כל הסרט. מראים לנו עד כמה מר בנקס הבין את חשיבות המשפחה שלו.

וכאן מגיע הקטע שלא זכרתי את קיומו, וזעזע אותי לא מעט. בעודם עומדים ומעיפים עפיפון לצלילי שיר (Let's Go Fly a Kite, באופן לא מפתיע) מספר הבן של מנהל הבנק למר בנקס שאביו מת בלילה, אבל מת מאושר, והשאיר הוראה למנות את בנקס לשותף בבנק. המנהל שם לו פרח חדש בדש המעיל, וכולם מאושרים. אני התחלחלתי. דווקא הסרט הזה, שמסריו על משפחה ואהבה, והוא כל כך מושלם בכך שאפילו הימין הקיצוני הפנאטי מכופף את כל הסטנדרטים שלו כדי לקרוא לו הסרט המושלם, זוכה לסיום נוראי במסווה. מר בנקס שבדיוק לפני חצי שעה גילה את החשיבות שבקרבה למשפחה שלו, והמשפחה שלו גילתה אותו, קיבל את קידום חייו, ועכשיו עושה רושם שיראו אותו אפילו פחות. ולאף אחד זה לא נראה משונה או בעל חשיבות כלשהי. התגמול שמגיע לו כ"סוף טוב" זה קידום. גם אם זה הורס את כל הטוב שבא לפני.

נכון, כמו שכבר אמרתי, זה סרט מ-'64. לדבר עליו בהקשר של ייצוג החברה של היום יהיה מטופש. אבל גם היום, זה לא שהמצב טוב בהרבה. קיימת מראית עין של רגישות, אולי אפילו כוונות טובות, כי ההגדרה הפורמלית של מה זה "אבא טוב" השתנתה. אבל בפועל, עדיין, אבא זה אבא, אמא זו אמא. אמא צריכה, בפועל, לעשות הכל ועדיין להצליח להביא משכורת שנייה הביתה. אבא הוא זה שצריך להשתדל לעזור, ומחיאות כפיים לו אם הוא עשה כביסה או ספונג'ה או קם אל הילד בלילה. יש, כמובן, את אלה שהחליטו להיות שותפים שווים, או יותר מזה, להיות stay at home dad. מתוך שיחות עם אנשים לאחרונה, השאלה היחידה לגבי מישהו שהחליט להיות stay at home dad שנשאלת יותר מאשר "מה לא בסדר איתו?" היא "מה לא בסדר עם אשתו?" ואני לא מדברת על החברה האמריקאית\אירופאית שכבר נהייתה קצת יותר מקבלת לגבר שהולך ברחוב ודוחף עגלה. אני מדברת על ארץ הקודש. כאן אמא צריכה להיות אמא, או שהיא לא בסדר. ואמא לא טובה זה אות קלון מהגרועים, אולי שני רק למישהי שבחרה לא לתרום לרוב הדמוגרפי. (תחשבו לרגע מה היה קורה אם מרי פופינס היה מסתיים בזה שבאים ולוחשים לגברת בנקס באוזן שיש הפגנה ממש גדולה של זכויות נשים במורד הרחוב, והיא הייתה עוזבת את בעלה והילדים בפארק ורצה לקשור את עצמה עם שרשרת למשהו. אמא רעה, בלי למצמץ. מסכן בעלה.)

ובגלל שאמא צריכה להיות אמא, היא לא יכולה להיות עובדת. ומכאן הסטנדרט הכפול. והסטנדרט הכפול הזה הוא בדיוק מה שעוצר את אותו "שוויון" אקדמי שהפמיניסטיות כותבות עליו, ואת ההזדמנויות שנשים שאין להן קשר לפמיניזם רוצות. יש שיגידו שלהגיד "אוו, הוא משקיע במשפחה" עליו ו"היא משתמטת מחובותיה" עליה זה כבר לא אותו עולם כמו לא לשכור נשים בכלל, כי אחר כך הן יצאו לחופשת לידה. אבל אלה אותם אנשים שמרחמים על גבר כי הוא "הרוג מעייפות" אחרי שהוא היה אתמול ארבע שעות לבד עם הילדים, ושואלים אישה כשהיא חוזרת מחופשת לידה למה היא נראית כל כך עייפה, היא הרי הייתה עכשיו בחופשה, לא? וחושבים שזה נורא מצחיק.

זו תופעה שהיא במקרה הטוב תוצר של חברה שבויה על ידי הסטיגמה שהגבר ייתן יותר, כי גם כשיש לו ילדים, הוא מתנהג כאילו אין לו ילדים, גם אם היא כבר לא נכונה לגבי הרבה מהגברים. ובמקרה הרע, היא גברים שמחפים על גברים אחרים שרוצים ללכת הביתה מוקדם לראות את הילדים שלהם, ובמקום שמצבם יורע קצת, ומצבם של האמהות העובדות ישתפר קצת – עוד צעד אחד לכיוון אותו איזון אידיאליסטי שכולם מדברים עליו – הם מגביהם את עצמם על גב אמהות שמנסות לעשות את מה שרק הולך ונהיה יותר ויותר בלתי אפשרי. אבל זה כבר נשמע כאילו "הפטריארכיה" היא אוסף גברים בחדר אפלולי ומלא עשן סיגריות, ואני שונאת את כל התיאוריות הפמיניסטיות האלו שנשמעות כמו תיאוריות קונספירציה. אז נלך על סטיגמה, טוב?

אההם. וזה לא מצחיק. רק שלא יהיו אי הבנות אחר כך.

---

פורסם בישראליות, נאצה