פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג לא שונאת את הצורר האמריקאי | 26/10/2009

הגילוי הנאות השייך לפוסט הזה הוא כי הפילה בילתה ארבע שנים משמעותיות מחייה, החובקות יסודי, חטיבה ותיכון, במערכת החינוך האמריקאית. התרבות האמריקאית טבועה בה היטב. ולרוב היא אפילו לא מתביישת בזה.

ארוחה חברתית-משהו שהייתי בה לאחרונה התלקחה לוויכוח סוער על "כמה האמריקאים האלה צבועים וטפשים". הביטוי הנ"ל, באינספור ווריאציות ומלווה בדוגמאות מבערך חצי שנה של נסיון, הגיע משני אנשים שחזרו לפני חודשים מספר מחצי שנה של מכירות בקניונים בארה"ב. אני מודה בקיומה של "הצביעות" האמריקאית, זו של אפס-למאה של הטון הנחמד והחיוך. אני כבר לא טובה בלתחזק אותו, את הטון המחוייך, ושיחות ארוכות כאלה מעייפות אותי היום. אבל אני חייבת לומר שאני מעדיפה אותה פי אלף מהצביעות הישראלית, זאת שבה כועסים על כולם כי הם נורא לא בסדר, כי אם הם יהיו לא בסדר, לך לא יהיה את מי לדפוק.

אבל דווקא אותם אלה שנהנים לנסוע לתרבות שומרת החוק וההולכת בתלם, כי קל כל כך לעשות בה כרצונך, לא יגנו עליה. הם יזלזלו בה. אותם אנשים שמספרים איך עמדו ושיקרו "כמו שהם לא שיקרו בחיים" לשירותי ההגירה האמריקאיים שניסו לתפוס אותם בקטנות (החארות האלה) כי היה ברור להם שאלה באו לפה לעבוד, כאשר תשאל אותם למה, בעצם, החברות האלה של העגלות בקניונים מביאות ישראלים, לפעמים עם ניירות ולפעמים בלי, כדי לעבוד, השאלה נראית להם לחלוטין לא רלוונטית, ולפעמים גם לא לעניין. ישראלים רוצים לעבוד עם ישראלים, הרי. בדיוק כמו שישראלים רוצים לטייל עם ישראלים. אז הם יביאו ישראלים כדי לעבוד איתם. או שהרי ישראלים זה דבר אקזוטי, אז הם מושכים יותר בתור הנציגות הפרונטלית של דברים כמו מוצרי ים המלח או תמונות של ציירים ישראלים.

זה לא עולה בדעתם, או יותר נכון, הם לא נותנים לזה לעלות בדעתם, שהסיבה שמביאים אותם בכמויות מסחריות, תוך סיכון של כלא וגירוש, זה כי במאכריות פשוטה, התרבות האמריקאית מפסידה לתרבות הישראלית לפני שהישראלי בכלל התחמם. שתפקידם, בעגלה הזו בקניון, היא להכניע את האמריקאי בכוח הזרוע, במלחמת מוחות. לרמות.

לפני שנים מספר, ישב לידי בטיסה מניוארק לתל אביב בחור, איני זוכרת את שמו, שבדיוק סיים שלושה חודשים של עבודה חוקית בעגלות (מסתבר שיש כזאת. מסתבר שיש גם עבודה שמספרים לישראלים שבאים לעבוד בה שהיא חוקית, ואחרי כמה שנים כשהם מנסים שוב להוציא ויזה לארה"ב מסתבר להם שהם מנועים מלהיכנס כי שירותי ההגירה יודעים שהם עבדו בלי אישור – כי בניגוד לאנשים שבאים באופן לא חוקי, הם חשבו שהם בסדר ולא היו דיסקרטיים.) והוא סיפר לי במשך הזמן עד ההמראה – אני ישנה כמו אבן בטיסות כדרך קבע – על העבודה שלו שם. הוא עשה רושם של בחור עם אינטיליגנציה בלתי-רגילה, בעיקר בגלל היכולת שלו להסתכל בצורה יחסית אובייקטיבית על כל העניין. זה מעניין, הוא אמר, בכמה שבועות הראשונים. מעניין המשחק מוחות שמלמדים אותך להשתמש בו כדי למכור. איך אתה מסובב את האמריקאים. מה הרגעים החלשים שלהם, כשהם נפתחים לגבי עצמם, או כשאתה נפתח לגבי עצמך, או כשהכסף שלהם או הכרטיס שלהם כבר אצלך ביד, הרגעים שהופכים מכירה של חמישה דולר למכירה של חמישים דולר. דברים שכשאתה מתאר אותם ככה, בשפה פשוטה, מרגישים על-סף הפלילי.

הוא סיפר לי גם על שטיפת המוח. כי כל יום העבודה אתה עם ישראלים, וגם אחרי יום העבודה, ודואגים שלא תפתח סימפתיה לאוייב. שתרגיש תמיד שמה שאתה עושה מוצדק, או במקרה הגרוע ביותר הוא כמו לדרוך על נמלה. לא נחמד אבל סתמי. הם טפשים וצבועים, וזה מצווה לנצל אותם. הרי אנחנו חיים בארץ קטנה מוקפת אוייבים ועברנו שואה. והם לא.

דבר ראשון שמלמדים אותם זה לדקלם שלאבד את האפשרות להיכנס לארה"ב, לשנה, לעשר שנים, או לכל החיים, זה בכלל לא הפסד, ואדם יחיה גם בלי לנסוע לשם אף פעם. וגם אם ימנעו ממך ויזות אחרות בגלל זה, זה בסדר. לכמעט שום מדינה שרוצים לטייל אליה לא צריך ויזה. בלי חשיבה קדימה, בלי מה-יקרה-אם של נסיעות עבודה, משפחה שתעבור לגור שם וצריך לבקר. דקלום של אז-מה. למה מי הם האמריקאים האלה בכלל שהם חושבים שכל העולם רוצה לבוא אליהם? ואם יהיה צריך יום אחד, זה רק עניין של קשרים. נמצא דרך מי להסתדר. יש אנשים שהסתדרו. כולם מכירים מישהו שמכיר מישהי שסידרו אצלה הכל אחרי מצב כזה, אחרי שהיא כבר הייתה מנועה מלהיכנס לארה"ב. שני החבר'ה שהתווכחתי איתם דיקלמו את כל זה להפליא, השלימו את המשפטים אחד של השני, ממש.

אחר כך, כמה צבועה בדיוק אותה תכונה שהם מנצלים באמריקאים: הנימוס שלא מאפשר להם לומר לך ללכת להזדיין כשאתה מתנפל על אחד משום מקום ומתחיל למרוח עליו דוגמיות של מוצרים לפני שיש לו את היכולת להסב את המבט ולהימלט. הם מסוגלים פשוט לשקר לך בפרצוף, אנשים מבוגרים ומכובדים, אמרה הבחורה. זה פשוט מחליא. היא סיפרה על אישה שהתחילה לגמגם בשלב שבו הם ניסו לסגור את המכירה, ובסוף נחתה על התירוץ הבוודאות-שקרי, "אין לי ארנק". אולי הייתם אגרסיביים קצת איתה, שאלתי. "אני?! אני נראית לך אגרסיבית?!" אבל כמה דחוקה לפינה צריכה אישה להיות שהמוצא היחיד שלה, בלי לשבור פאסון של נימוס, הוא לשקר שאין לה ארנק? כמה חבילות כבר מועמסות לה על הידיים, כשהיא לא לחלוטין מבינה איך היא בעצם הגיעה לאינטראקציה עם האנשים האלה מלכתחילה?

ורק לשם הפינאלה, כמה ירודה התרבות שלהם: הילדות שלהם בהריון, אצלם בבתי ספר מכות וגם יש גלאי מתכות בכניסה לכל בית ספר, והם טפשים כמו נעל. אנחנו, ברור שאנחנו עליונים עליהם. בגלל זה מותר לנו לבוא אליהם, להפר את החוק שלהם, ולרמות אותם. סליחה, לבוא לשם ולהתפרנס מהם. רק חסר פה איזה משפט על צוויון האל, וזה היה קולוניאליזם-עגלות.

הוויכוח הזה, שהיה סוער למדי, כשכל טיעון של הצד הפרו-אמריקאי נפל על אזניים ערלות, המשיך אחר כך באוטו עם פילי, אחותי. לה היו טיעונים אחרים, על מנטליות חברתית, על בגרות נפשית, על יחס בין-אישי. אבל רוב הדברים הללו, אפילו היא הסכימה, זרים לה היום בגלל הסוויץ' לאופן חשיבה ישראלי שהיינו שתינו חייבות לעשות בשביל להפסיק לחזור כל יום בוכות מבית הספר בגלל גסות הרוח הבלתי אפשרית של הישראלים. וכל השנים שעברו מאז, שנים רבות הרבה יותר מהשנים שבילינו בארה"ב, כבר שחקו את הנימוס והגינונים האמריקאים, אלה שהישראלי יקרא להם "צביעות" בבורות אין קץ. זה ללא ספק מפגש תרבויות כמעט בלתי אפשרי. ואת דעתה, הנובעת משנים כאן ושנים כאן, אני לחלוטין מכבדת. לא את הדעה של אלה שחוו חצי שנה של אמריקאיות בלגלוג מבחוץ. החצי שנה הראשונה היא זו שבה עדיין אמורים להנות מהנימוס והיחס המתחשב, אוטומטי ככל שיהיה לאדם המביע אותו.

אה, and just for the record: בבחירה בין האמריקאיות, על כל חטאיה כמו ההסתפקות במספיק-טוב במקום השאיפה למצויינות, בניכור שקיים בין אנשים (הידוע גם כ"לא לדחוף את האף לעניינים של אנשים אחרים אלא אם אתה מכיר אותם ממש טוב" וכ"זכות לפרטיות"), והפורמליות של כללי הנימוס הכוללת דברים כמו כתיבת פתקי תודה (דבר ששגיתי בהשמטתו לא פעם, מסתבר שזה חטא קרדינלי), לבין החברה הישראלית על כל חסרונותיה שאני טורחת לפרט פה מעת לעת, אני אקח את האפשרות שבה כשאני עומדת ברמזור ארוך ומחכה לפנות שמאלה, מספר המכוניות שמגיעות אחרי ופונות לפני הוא אפס. אני אתן לכם לנחש איזו אפשרות זו.

ואם זו מרובעות אמריקאית, אז יכול להיות שזה נכון. ואם יש לכם בעייה עם זה, אז לכו להזדיין.

מודעות פרסומת

18 תגובות »

  1. כמה הערות (חשבתי שתהיה לי רק אחת, אבל התארך):

    ההערה על הקולוניאליזם נוגעת בעניין חשוב, שלדעתי הוא דו-משמעי קצת בפוסט – מי התרבות החזקה ומי החלשה. אנחנו יכולים להתנשא כמה שאנחנו רוצים על התרבות הנחותה שלהם, אבל ברור מי החזק כאן ומי החלש. זה גם עולה מהפסקה שלך על הסכנה שבאיבוד הוויזה.

    העסקים של העגלות מגלגלים הרבה כסף שיוצא מארנקם של אזרחים טקסנים חביבים, אבל בתמונה הגדולה זה קרוב לכלום, ולא משנה את יחסי הכוחות הכלכליים האמיתיים. לא מדובר כאן בכובש האנגלו-סקסי שמוכר זכוכית לאינדיאנים תמורת אוצרותיהם.

    התנשאות על האמריקאים מהסוג שאת מתארת היא בכל זאת אטימות תרבותית מסתגרת, שלפיה רק התרבות שלך שווה משהו. העובדה שהאמריקאים חוטאים בה בעצמם לא מעט לא מבטלת את זה, כמובן, אבל נדמה לי שגם אותה ראוי לציין.
    אה, ועוד משהו אחד: נראה לי שהרבה ממה שאת כותבת עליו, על ניצול חולשות ונקיטת כל אמצעי, הוא לא דווקא סיפור על פער תרבויות כמו על מה עושה איש מכירות – הוא מנצל חולשות, כמיהות, הטיות קוגניטיביות (בדיוק היום ראיתי את הפרק הזה במאד מן: "אתה יודע מה זה גאונות בפרסום? 99 סנט. מישהו המציא את זה" ) כדי לקבל את הכסף שלך, בחליפין שאם היית שוקל באופן רציונלי, לא היית מבצע.

    תגובה של איילת — 27/10/2009 @ 12:11 AM

  2. (לא היה אמור להיות שם סמיילי, כמובן, אלא מרכאות וסגור-סוגריים.)

    תגובה של איילת — 27/10/2009 @ 12:13 AM

  3. I also prefer the American problems. That's why I'm here and not there…

    תגובה של Moshe Z — 27/10/2009 @ 1:47 AM

  4. אני אמנם פה רק חודש וחצי, אבל גם מהמעמד הזה אני מרשה לעצמי לחשוב שאת טועה. לא לגבי הגישה של הישראלים (שהיא באמת מגעילה להחריד) אלא לגבי החברה המקוימת. לדעתי, הקיצוניות הזאת לא יותר טובה מהקיצוניות של הארץ.

    צר לי, אבל הדברים הקטנים האלה משגעים אותי, החל מאנשים שאני נתקע בהם ברחוב ואומרים *לי* סליחה, וכלה בכוסות Starbucks שכתוב עליהם עד כמה *אני* עושה מעשה טוב בזה שאני קונה מהם קפה.

    תגובה של קופר — 27/10/2009 @ 2:35 AM

  5. קופר,

    למה זה משגע אותך? למה אותה לא מסוגל לקבל את העובדה שהם שייכים לתרבות אחרת, שונה משלך, עם ערכים ונוהגים שונים משלך? למה אתה מצפה מהם להתיישר ולהצדיע למה שאתה רגיל אליו מהפינה הקטנה שלנו במזרח התיכון?

    אצלם מקובל לומר סליחה בין אם התנגשת במישהו ברחוב, ובין אם הוא התנגש בך. אצלנו לא. אלו תרבויות שונות.

    אגב, אם תחשוב על כך לשנייה, דווקא יש במנהג שלהם משהו נאה: הם מניחים מראש שזו תאונה שקרתה בטעות, ולא מחפשים מיד את האשם, ואת מי צריך להתנצל. הישראלי, מנגד, אם יתנגש במישהו ברחוב (או גרוע מכך, במכונית), ישר יחפש את הדרך להאשים את מי שפגע בו. הוא מיד ייכנס למגננה, או מיד יתכונן למתקפה.

    תגובה של אוטו פוקוס — 27/10/2009 @ 9:00 AM

  6. איילת: ערכתי לך את התגובה כדי לשים רווח בין הסוגריים למרכאות. כי גם אותי הקטע הזה של בלוגלי מוציא מדעתי. (אולי זמן לעבור לוורדפרס?)

    אבל למרות שהרבה מנקודות החיכוך שאני מדברת עליהן נוגעות למכירות (פשוט בגלל האנשים שעצבנו אותי) הן לא באמת מה עושה איש מכירות. כי גם בארץ וגם בארה"ב, איש מכירות הוא מישהו שלומד את המקצוע שלו כמה שנים, מתלמד אצל אחרים, צובר נסיון, ומעטים מגיעים למצב בו הם נחשבים וותיקים ותותחים. אבל הבוסים הישראלים של העגלות מרשים לעצמם לשים את כל זה בצד, להוריד ישראלים עם אפס נסיון מכירות מהמטוס, ובאותו יום כבר לשים אותם, ג'טלג והכל, בעבודה. זה מתוך ההנחה שגם בלי נסיון, חצי ישן ולא מגולח, בהתבסס על ה"חוצפה הישראלית בלבד", הישראלי יכול לדפוק מכירות. הרי המטרה שם היא לא לעשות מה שעושה איש מכירות רגיל, שזה גם למכור, אבל גם לפתח איזשהו קשר, כי רוב הכסף יבוא מזה שהלקוח יחזור – המטרה שלהם היא לתת מכה כמה שיותר גדולה במכירה אחת, לזרוק את האיש הזה ולעבור הלאה לבא. זה כל ישראלי מהרחוב יכול לעשות.

    קופר, א.פ.: הנה סיפור שאני לא בטוחה אם אי פעם סיפרתי כאן. הוא עלה באותו וויכוח כדוגמה לעד כמה הישראלים נהנים לנצל את הפער התרבותי כשהם יכולים:

    כשאני הייתי לא יותר מדי זמן בארה"ב (נקרא לזה סוף היסודי) הגיעה עוד משפחה מהארץ, שההורים שלי הכירו בדרך זו או אחרת. Long story short, אני מוצאת את עצמי מסתובבת בקניון עם הבת שלהם שבערך בגילי ואחותה הקטנה. אני כמעט שנה בארה"ב, היא כמעט חודש. זה קניון שאני פחות מכירה. הן מציעות להראות לי משחק מגניב שהן גילו. אני בטוחה שהן הולכות לקחת אותי למכונת פינבול או משהו בסגנון. אבל הילדה הקטנה יותר מחכה שניה שהמעבר קצת יתפנה, דופקת ריצה שלא הייתה מביישת את האליפות הצעירה ב-100 מטר, ונכנסת במישהו שהולך שם במלוא הכוח. הוא מיד מתנצל. שתיהן מתגלגלות על הרצפה מרוב צחוק. הבחורה מסתובבת אלי ושואלת אם גם אני רוצה לנסות.

    אה וקופר: ברור שאתה עושה מעשה טוב כשאתה קונה את הקפה שלהם. אתה מפרנס אותם. הם מודים לך. (למרות שזה כבר באמת חוצה את הקו לפרסום.) היית מעדיף שהם יקחו את הכסף שלך ויבעטו בך החוצה ככה שהקפה ישפך?

    תגובה של פילה הלג — 27/10/2009 @ 9:56 AM

  7. בהמשך לשאלה של אוטו-פוקוס: אני חושבת שהרבה פעמים אני כישראלית מפרשת – בצדק או לא – את החביבות האמריקאית כפאסיב-אגרסיב.‬ למשל, אם אני נתקלת במישהו ברחוב והוא אומר לי "אקסקיוז מי", אני מניחה שהוא יודע שזו היתה אשמתי וזו הדרך שלו להגיד את זה, ולא שבאמת היתה תקלה ברחוב ושנינו אשמים באותה המידה.‬

    נדמה לי שזה קרוב יותר למה שמדברים עליו כשמדברים על הצביעות האמריקאית: לא על הנחמדות רק, אלא על החשד שהיא מקודדת בתוכה איזו תוקפנות, ולא שמה אותה על השולחן, איפה שכולם יכולים לראות.

    אם להסתכן באנתרופולוגיה בשקל (ומתוך מעט האינטראקציה הממשית שהיתה לי עם אמריקאים), נראה לי שזו בעיקר בעיה של זרים. כשאתה מצוי בתוך תרבות ודובר – במובן הרחב של הדבר – את השפה, אתה מבין מתי מישהו אומר לך שהיית לא בסדר ומתי הוא באמת נחמד. אתה לא רואה את זה כצביעות כשאנשים אומרים "נהיה בקשר" למרות שאין להם שום כוונה כזו, כי אתה מבין שזו דרכם להגיד "ביי, היה כיף".

    (אה, ועוד דוגמא, הפעם מהכיוון ההפוך: פעם ישבנו – בישראל – לפיקניק, כמה חברים ותיירת מפורטוגל. קרתה הסצינה הבאה:
    נ': מישהו רוצה את הבורקס האחרון?
    כולנו: לא, לא במיוחד, לא ממש.
    תיירת: אם אף אחד לא רוצה, אני יכולה לאכול אותו.
    ואז לא נותר לנו אלא לתת לה אותו. לכולנו היה ברור שנ' שואלת מתוך נימוס, כדי לוודא לפני שהיא לוקחת אותו. בקודים הפורטוגזים, לעומת זאת, זה התפרש כ"אין לי מה לעשות עם הבורקס האחרון". אם היינו מסבירים לה את זה, כנראה היינו נשמעים לה צבועים ופאסיב אגרסיב, שלא יכולים פשוט להגיד מה הם רוצים)

    זה לא אומר שהכל מסתכם ב"בכל תרבות אומרים את הדברים אחרת, אבל כל עוד הדוברים מבינים זה את זה, הן בעצם לא מאוד שונות זו מזו". אני לא רוצה להציג עמדה נאיבית מדי כלפי תרבות, שרואה אותה כמין מערכת קודים חצי-שרירותית, שמתחתיה כולנו בדיוק אותו הדבר. אני כן חושבת שיש לה כוח ושהיא מעצבת גישות באופן יסודי. אבל אני חושבת שהרבה ממה שנראה בעיניים ישראליות כצביעות לא כל כך מפריע לאמריקאי, כי הוא שולט בקודים ומבין אותם.

    תגובה של איילת — 27/10/2009 @ 10:45 AM

  8. To paraphrase a certain Frenchman, "I wouldn't underestimate American blundering."

    God bless America.

    תגובה של Betsy Ross — 27/10/2009 @ 5:08 PM

  9. פילה, הם לא מודים לי על זה שקניתי את המוצר, אלא על זה שבזה שאני קונה את המוצר, אני עוזר להם להציל את כדור הארץ (!!!). בפעם הבאה שאקנה קפה בסטארבקס אשמור את הכוס (בהנחה שזה עדיין הדזיין). נראה לי שיש גבול לכמה אפשר להתחנף ללקוח.

    אוטו-פוקוס, למה אתה לא מסוגל לקבל את העובדה שהתרבות האמריקאית משגעת אותי? את זה שאני שייך לתרבות שונה משלך, שבה מקובל להתעצבן מקטנות? למה אתה מצפה ממני להתיישר ולהצדיע לדגל הסבלנות הבלתי-מתפשרת שלך?
    ועכשיו ברצינות: אפשר לחפור עכשיו במשך שעתיים ברבדים הסמנטיים האפשריים השונים של הביטוי "אני מבקש את סליחתך!". אבל זה בדיוק העניין, התרבות הישראלית מתאפיינות בישירות, היא מסירה ממך את הצורך בכפלי-המשמעות האלה, ואני חושב שדווקא ב*זה* יש משהו יפה. זה שלישירות הזו מתלווה גם חוצפה-אין-קיץ זאת בעיה נפרדת לגמרי, ואני לא חושב שהן בהכרח חייבות להיות קשורות זו לזו.

    תגובה של קופר — 28/10/2009 @ 6:00 AM

  10. קופר: תתעצבן כמה שאתה רוצה. מי אני שאגיד לך לא. אבל זה באמת דבר מטופש, בייחוד כרגע כשאתה נמצא במגע יום-יומי עם זה. ככל שאני חושבת על זה יותר, when in Rome זו פילוסופיה שאמורה לשמור גם עליך מלעצבן אחרים, אבל גם מלצאת מדעתך. אבל את הכוס של סטארבקס אני אכן אשמח לראות…

    ואם מילה על "היופי של התרבות הישראלית", היא יפה בערך כמו לה דפאנס או עגבניות שרי – כשאתה מייצר משהו מאפס, בכוח, ומכוון אותו לכיוון שאתה רוצה, זה נראה יפה. מלאכותי לאללה, אבל יפה.

    תגובה של פילה הלג — 28/10/2009 @ 7:15 AM

  11. הו, אין גבול כמה אפשר להתחנף ללקוח.

    יצא לי לאחרונה להיות על הקו עם חברה סלולרית כמה וכמה שעות, שהיו יכולות להתמצת לרבע אלמלא הפרוטוקול של נציג השירות, הכולל את המאפיינים הבאים:
    – לאחר שהלקוח מציג את בעייתו, התנצל על התקלה והודה לו ארוכות על שבחר להיות לקוח של החברה.
    – הודה נמרצות ללקוח על כל שביב מידע שאמר, כולל שמו.
    – הקפד לחזור על שמו של הלקוח בכל משפט שני; אם טרם שאלת אותו לשמו, קרא לו ma'am, אפילו אם הוא מתעקש בתוקף אחרת.
    – חזור על כל מספר או כתובת שמקריא הלקוח כדי לוודא ששמעת היטב. לעומת זאת, אין לרשום או לזכור את המידע יותר מארבע שניות; לפיכך, אם אתה זקוק שוב למספר או לכתובת, בקש אותה פעם נוספת, כולל וידוא.
    – אסור ללקוח להמתין יותר משלוש דקות בלי תגובתך; לפיכך, הפסק את טיפולך בבעיה כל שלוש דקות כדי למסור ללקוח עדכון מצב, התנצלות על ההמתנה ובקש ממנו להמתין שלוש דקות נוספות (התדריך לוקח כדקה מתוך שלוש דקות אלו). אל תשכח להודות לו על נכונותו להמתין עוד. על שלב זה ניתן לחזור עשרות רבות של פעמים.

    אז נכון שזה מנומס ומתחשב, אבל זה גוזל כל כך הרבה משאבים מהנציג ומהלקוח, שזה פשוט נורא.

    נ.ב.
    אז מה הקטע עם פתקי תודה?

    תגובה של ר. — 28/10/2009 @ 7:36 AM

  12. ר: אה-הה. ובארץ כשהאיש שם אותך במיוט כל 20 שניות ואתה מרגיש שאתה מדבר אל ריק ויודע בוודאות שבצד השני הוא מדבר עם מישהו אחר\עושה שיעורי בית\משחק אנריל, ובסוף הוא מאשים אותך בבעייה ומסביר לך שכלום לא יצא לך מהחצי שעה שכרגע בילית בלהמתין לו פעם בעשרים שניות – זה בטוח יותר טוב, לא?

    הקטע עם פתקי תודה הוא שמנומס להשאיר אותם. במקור, לכשאתה לא יכול להודות באופן אישי (מספיק), למשל שולחים אותם באופן אישי על מתנות חתונה (לכל מי שהביא). אבל בפועל יוצא מזה שהם מנצחים כל סוג אחר של תודה. יש להם +20 Thanking Power. נניח שמישהו אירח אותך אצלו בבית. ואמרת לו תודה מראש, תודה כשהגעת, תודה כשהיית שם, ותודה כשהלכת, עדיין מנומס גם להשאיר מכתב או לשלוח אחד בדואר (רגיל, לא אלקטרוני) בו אתה מודה. כי רק למכתב יש מספיק thanking power כדי לספק את העובדה שמישהו ממש יצא מדרכו בשבילך.

    תגובה של פילה הלג — 28/10/2009 @ 7:48 AM

  13. עוד נקודה שאפשר לקרוא לה 'הצביעות האמריקאית' (תסריט נפוץ באיזור סן פרנסיסקו למשל)
    – בביקורך בסופרמרקט הקפד לקנות בעיקר מוצרים אורגניים, ביצי חופש וכד'.
    – לאחר התשלום בקופה, ארוז את המוצרים בשקיות נייר חומות או בשקית בד שהבאת עימך מבעוד מועד (אפשר להביא גם שקיות ניילון משומשות, רק לא חדשות).
    – צקצק בלשונך אם מישהו אחר מבקש חלילה שקית ניילון מהקופאי.
    – היכנס למכונית השרד שלך בעלת נפח מנוע של 3 ליטרים, עליה הדבקת באמפר-סטיקר של sustainability, ושוב לביתך עם רכישותיך.

    תגובה של ר. — 28/10/2009 @ 7:49 AM

  14. ר: זה לא עניין תרבותי, זו סתם צביעות.

    תגובה של פילה הלג — 28/10/2009 @ 1:26 PM

  15. לקופר,

    החוצפה הישראלית (שלא לומר הבהמיות הישראלית) שנלווית לישירות הישראלית המהוללת היא לא עניין אחר לגמרי, היא-היא העניין עצמו.

    תגובה של אוטו פוקוס — 28/10/2009 @ 8:17 PM

  16. פילה, לוקח זמן להתרגל. אני מניח שזה יפסיק לשגע אותי בערך כשיגיע הזמן לעזוב.

    א"פ, מה שאני מנסה להגיד שזה ששני הדברים בלתי-תלויים. אפשר (ולא קשה) להיות ישיר בלי להיות חצוף, ו(ממש קל) להיות חצוף בלי להיות ישיר. זה נכון שהחברה הישראלית מתאפיינת בשניהם, וזה ללא ספק בעיה.
    אבל Why throw the baby out with the bathwater?

    תגובה של קופר — 29/10/2009 @ 4:18 PM

  17. פוסט מעניין, דיון מרתק.
    מאוד אהבתי את הנקודה של איילת, לגבי הבדלי תרבויות בגללם לא צריך להבין שפה פשוטה כמשמעה.

    אגב האמריקאים הפראיירים, לפני כשבוע אמא שלי נפגשה עם חברת ילדות, חברה שגרה באוקראינה ונשואה לאיש עסקים שעשה את ה"מכה" שלו בישראל ואז חזר לאוקראינה. אמא שלי סיפרה לי הרבה על ההליכות הנובורישיות שלהם, מה שהיה משעשע עד מטריד, אבל כנראה שהדבר הכי מטריד היה כשסיפר איך הגיע לישראל וגילה "מדינה של פראיירים". כן, כך נראנו לאוקראיני – מדינה של טיפשים עם יותר מדי כסף.

    כך בטח גם נראה המטייל הישראלי למוכר בשוק בפרו: ארנק מהלך, פראייר שמצווה לעשוק. יש סולם מעמדות שכזה, ולפחות אנחנו לא בתחתית אלא איפשהו באמצע.

    תגובה של איליה — 13/11/2009 @ 5:46 PM

  18. אני מצטרפת לאיליה בשיבוח איילת.

    לטעמי ההערות של איילת היו הכי מעניינות ומדויקות, ולא נגועות ברגשנות ובהתגוננות שהיו בחלק מהתגובות האחרות.
    Here here.

    תגובה של תמר — 28/12/2009 @ 1:39 PM


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: