פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג שונאת את מבחן בכדל | 17/09/2010

לפני כמה ימים א. שלחה לי את הלינק הזה. כל הרעיון מבוסס על סטריפ הקומיקס הזה משנת '85, שמציג את "הכלל" (ונותן קרדיט לליז וואלס, שהיא כפי הנראה חברה של אליסון בכדל, על המצאתו). הכלל הוא ככה: את אמורה לא לרצות לראות סרט אם הוא לא עומד בשלושת התנאים הבאים:
1. יש בו לפחות שתי נשים שיש להן שם,
2. הן מדברות זו עם זו,
3. והן מדברות על משהו חוץ מגברים.

הסטריפ המקורי חותם בבדיחה שאמורה כנראה להוציא קצת את הרוח מהנפיחה האובר-פמיניסטית הזאת ולתת לה נופך קומי: "הסרט האחרון שיכולתי ללכת לראות הוא 'הנוסע השמיני'" (1979) וכקומיקס משעשע, אני אפילו חושבת שזה חביב. בבת אחת קיבלנו ביקורת חברתית וביקורת על מציבת הביקורת. בלי ההתנשאות, רק התוכן.

עכשיו תעבירו קדימה עשרים וחמש שנים וצפו בוידאו שבלינק הראשון. שתי דקות שמתמצתות את כל מה שרע בפמיניזם האקדמי הזועם. קודם כל הניסיון לתת ולידיות למה ש"הכלל" בודק: "זהו לא סימן שמדובר בסרט פמיניסטי או בסרט טוב, רק שזה סרט עם נוכחות נשית ושהנשים בו עוסקות ביותר מאשר גברים." אה-הה. נניח רגע לעובדה שזה אפילו לא לחלוטין נכון, ונעסוק בשני הדברים המידיים: א. אממ, כן, והחוק הראשון של מועדון הטאוטולוגיה הוא החוק הראשון של מועדון הטאוטולוגיה, ב. ועדיין לא הסברתן לי מה בכלל התוקף של התרגיל הקטנטן הזה, ולמה הוא עדיף על שלושת החוקים של מבחן הלג:
1. האם יש בסרט גבר בלי חולצה?
2. האם הוא מדבר על הרגשות שלו עם גבר אחר?
3. האם יש לו מטרות ארוכות טווח בחיים שאין להן קשר לנשק גרעיני?

ואז מגיע החלק המעליב באמת, שבו במשך בערך דקה מקרינים פוסטרים של סרטים שלא עוברים את המבחן. ברשימה: האביר האפל, טרמינייטור, ווצ'מן, שרק, רובוטריקים, שניים מסרטי בורן, ברונו, מכסחי השדים, לבובסקי, וואלי, מוכרים בלבד, שודדי הקריביים, אוסטין פאוורס, גברים בשחור, מועדון קרב, הנסיכה הקסומה, שר הטבעות… יש שם גם סרטי טרנטינו מראשית דרכו, סרט ג'יימס בונד ממש ישן… ושוב, מה הפואנטה? אם המטרה היא להראות שזו מגמה בזמן האחרון, למה יש שם סרטים משנות השבעים? אם המטרה היא להראות שזו מגמה באופן כללי, למה ברור מאוד שהמדגם הוא של סרטי אקשן עם מעט תיבול? מישהו באמת חשב, רק לרגע, שטרמינייטור וגברים בשחור מציגים נוכחות נשית? או מועדון קרב? והעובדה שברונו ואוסטין פאוארס ברשימה רק הורגת את הסיכוי שמישהו ייקח אתכן ברצינות. צריך לברור באיזושהי זהירות מה אתן תוקפות בכזאת אגרסיביות. באמת? לסרט שמבוסס על ספר מלחמה משנות ה-40 יש הטיות מגדריות? אני בשוק! זה בדיוק כמו חוקרות הספרות ששופכות עמודים על גבי עמודים של זעם פמיניסטי על ספרים מהמאה השמונה עשרה.

יש סרטים שנמצאים ברשימה הזאת למרות הדמויות הנשיות שיש בהן, למשל Hackers או האלמנט החמישי, פשוט כי אין אינטראקציה בין הנשים שנמצאות בו. גם קזבלנקה לא יעבור את המבחן כי שלוש הנשים העיקריות שבו (אילזה, איבון והבולגרייה שאולי בעצם אין לה שם) נמצאות כל אחת בקו עלילה נפרד ולא מתקשרות אחת עם השנייה. זה אומר שלא צריך לראות אותו, יצירת מופת כתובה ומשוחקת היטב שכמותו? ואם כבר אפרופו קזבלנקה, יש לנו את כשהארי פגש את סאלי. נכון, רוב השיחות של סאלי עם קלייר ואליס הן על מערכות יחסים כי זה (הפתעה!) סרט על מערכות יחסים. לא משנה שהדמות של סאלי כתובה היטב ואמינה, והשיחות שלה עם הארי כלליות ומקיפות את כל הנושאים בעולם (כולל הסוף של קזבלנקה, פעמיים).

נשוב רגע לבעיה המקורית שלי בניסוח של "נציגות נשית בסרט". כי הרי אין כאן שום בדיקה לנציגות הנשית, רק לאם יש פה חונטה של נשים. סאלי אלברייט היא דמות מופת, כמו גם אילזה לנד, ג'ני מפורסט גאמפ ואיווי מונדטה. הן סוחבות על הגב סרט, שפשוט אי אפשר להגיד עליו שאין בו נציגות נשית. אבל זה בסדר, הוא נכשל במבחן אז נשים אותו על פוסטר שמתרברב באיזה ייצוג נשי גרוע יש פה. ומי עובר את המבחן העוגמתי הזה? צ'יק פליקס? אולי. אתם צודקים, אני אלך לראות רק חלק מהצ'יק פליקס כי אני הולכת לפי החוק. זה יעשה את העולם מקום טוב יותר. ואני חושבת שגם קטעי ההקדמה של רוב סרטי הפורנו מקיימים את התנאים. צ'יק פליקס ופורנו. תודה, פמיניסטיות!

ואם כבר, אז מה אומר הכלל הזה על דמות נשית שמחזיקה בסביבה גברית, מה? Hackers נמצא ברשימה שהם מראים שם, וקייט ליבי היא אולי אשת ההיי-טק האידיאלית: היא נשית מצד אחד אבל תותחית מצד שני, והיא לא חוששת אפילו לרגע לשים את הבחורים במקום. לילו מהאלמנט החמישי מכסחת את כולם, ואפילו לא ממצמצת כשהיא מסבירה לקורבן דאלאס ש-"Me fifth element, supreme being. Me protect you." אבל לא, הן לא נחשבות, כי אין סביבן אישה אחרת. (נו, תקרת הזכוכית היא לולאה שמזינה את עצמה, לא?)

אוי, והלינקים שמתחת לוידאו. אלוהים אדירים. "למה יש קונספירציה אדירה להדיר נשים מסרטים" ("Why Film Schools Teach Screenwriters Not to Pass the Bechdel Test" by Jennifer Kesler) וכאלה. הן מצאו קריטריון רעוע שמטה את הסקלה לצד אחד ובנו עליו חומה, מגדל ומגפון שצועק הדרה-הדרה, אפליה-אפליה. פיחסה. פשוט פיחסה. (למעשה: פיחסה-פיחסה.)

אז א. שלחה לי את זה והתעצבנתי ממש. ממש-ממש. ואמרתי לה שזה בסדר, לא היא הכעיסה אותי, הפמיניסטיות הכעיסו אותי. "אבל אני פמיניסטית", היא ענתה. אבל א. ואני לא כאלה. אנחנו לא רושמות ניצחון על זה ששינו את המענה הקולי של 144 שלא יגיד יותר "אנא המתן ותיענה בהקדם" ואנחנו לא נוזפות במישהו שמספר בדיחה גסה. בחורות כמוהן מוציאות לבחורות כמונו שם רע. אנחנו פרגמטיות, אנחנו חיות בעולם המדעים המדויקים שבו אנחנו לפעמים צריכות להזכיר למישהו שאנחנו לא בחורה שאפשר לנפנף. לפי הסיפורים שלה, א. התחנכה בעיקר על ידי אבא שלה שהוא מדען. אני על ידי אמא שבילתה תקופה ארוכה כאישה כמעט-יחידה בהיי-טק של פעם. שתינו למדנו איך צריך להסתדר.

סנדרה גילברט וסוזן גובאר הן שתי חוקרות פמיניסטיות שהצליחו להוציא את אולי המאמר האקדמי הפמיניסטי היחיד אי פעם שלא שלח אותי לדפוק את הראש בשולחן בזעם. והן מדברות הרבה על נשים יוצרות מהתקופה שבה לא היה כל כך טריוויאלי להפוך לאחת כזאת, וכל החשובות מביניהן היו כאלה שהיה להן אבא שטרח לחנך אותן כמו את הבנים שלו ולא כמו בחורה חסרת חשיבות. ג'יין אוסטין, האחיות ברונטה… וגם דבורה בארון, אם אנחנו כבר בנושא. אלה שהצליחו (וללא ספק ההצלחה שלהן הייתה חשובה להמשך) הצליחו בזכות העובדה שהן היו מסוגלות לקבל על עצמן גבר בתור המודל לחיקוי, ולהתגבר על הפחד שנובע מזה שהוא גבר והן לא. זה לא קרה מעצמו, זה לא ניצוץ אלוהי שהתפרץ בתוכן. זו תוצאה של חינוך, של רוחב אופקים.

אם יהיו לי ילדים, אני חושבת שהדבר העיקרי שאני אטרח להעביר אליהם הוא שמותר לבחור מודל הזדהות שאינו שתי טיפות מים כמוך. אני לא יודעת איפה הייתי היום אם לא הייתי מזדהה עם הדמות של ואל קילמר ב-"Real Genius" ולוקחת אותו כמודל לחיקוי (עוד סרט שלא עובר את המבחן המטופש, אפרופו), או את הילד ב"הסיפור שלא נגמר", או מרטי מקפליי. בסוף יתחילו להתלונן על זה שאין מספיק סרטים על לסביות שחורות עם מוגבלויות פיזיות, שהן גם לא מכורות לסמים ומושחתות מוסרית ולכן אין לילדים שלנו מודלים ראויים לחיקוי. וזה פשוט יפריע, כי אני רוצה איזה סרט מטופש וחביב שיסיח את דעתי מהפמיניסטיות המעצבנות.

מודעות פרסומת

17 תגובות »

  1. את יודעת שאני פמיניסטית זועמת. ובתור אחת מאלה, אני מבינה את התסכול שיש במבחן בכדל. כיוון שזהו מבחן כמותי ולא איכותי. מבחן בכדך אינו מדבר על איכות הדמויות הנשיות בסרט, אלא על כמות האינטראקציה שיש בין שתי נשים – ה"עובר"/"נכשל" הוא חסר כל משמעות בהקשר של האם הסרט הוא טוב, מהנה או שווה משהו בכלל.

    מבחן בכדל בא למדוד אינטראקציה בין נשים בסרט, וזהו.

    מבחן הבכדל לא משנה דעות לגבי הסרט, אבל הוא מסב תשומת לב להתרחשות בין דמויות נשיות המצויות בסרטים הרבה פחות מאשר דמויות גבריות – בדר"כ אין חצי חצי.

    מבחן הבכדל הוא לא ביקורת לגבי דמויות נשיות בסרט, אלא אודות הציפיות התרבותיות שיש לגבי דמויות נשיות בסרט.
    גם אני, עד היום, מזדהה הרבה יותר עם דמויות גבריות בסרטים, מה לעשות, הם מדברים הרבה יותר בדר"כ, על דברים יותר מעניינים מאשר הדמויות הנשיות שאם הן לבד בחברה גברית הן פשוט tokrn girl ואז הן יכולות להיות מעניינות או לא, בלי קשר למגדר שלהן, אם היא הפם פאטאל או החברה (ובדר"כ יהיו שתיהן) והן ייפגשו אז הן ידברו על הגיבור אחריו אנחנו עוקבים ואז מה? מה אנחנו למדות על הדמויות הללו?

    כפי שציינתי, מבחן בכדל אינו בא לדבר על איכות הסרט, אבל בואי נגיד שהאביר האפל – סרט נפלא ככל שהוא יהיה – כאשר מדבור בדמויות נשיות אומר לנו שאו שהן כלי כיבול ליצרים של הגיבורים או שהן אמהות היסטריות או שהן נתונות ללחץ מכוחות חיצוניים איתן הן לא מסוגלות להתמודד. הסרט הוא רע? ממש ממש לא, אחד הסרטים הטובים בז'אנר ובכלל, אבל מה? נפל בקטע הזה.
    מבחן בכדל מאפשר לנו לבדוק את זה ולנתח את זה.

    סרט נפלא אחר ונכשל כישלון חרוץ הוא "הנסיכה הקסומה", יאללה! מי איתי בדו-קרב!

    תגובה של מל — 17/09/2010 @ 1:51 PM

  2. מל: הוא משמעותי כמשהו כמותי-גורף? אוקיי, אז תבחרו מסגרת זמן.תגידו הנה כל הסרטים שיצאו לאקרנים בין ינואר 2007 לדצמבר 2009, והנה אלה מתוכם שלא עוברים את המבחן, והנה מה שזה אומר על הייצוג הקולנועי הגורף של נשים.אל תזרקו חול באוויר ותמלמלו משהו שמיועד לצרכי הפחדה. זאת פוליטיקה של רפוביקנים, זה לא הולם אתכן.

    אם מה שהיה כאן היה מסודר, עם נתונים, הסברים ומסקנות, הייתי מקשיבה. בדיוק כמו שכשהסבירו לי לאט ובזהירות למה כשהרחיבו את ועדת טירקל היה הזמן להוסיף אישה, קיבלתי. (אוף, אני לא מוצאת את הפוסט, אבל זה משהו שאיתמר שאלתיאל שיתף לפני אולי חודש) ואולי גם יש כזאת, במקום אחר. אני מתייחסת למה שעשו בבלוג הספציפי הזה. נכון, יש מלא סרטי אקשן. אבל על כל סרט אקשן יש סרט בנות. וההתלהמות חסרת כל תוכן הזאת גורמת לזה שאנשים מעבירים את הליק תוך אמירת "אפילו סקס והעיר הגדולה לא עובר!!!!!111אחד" כי לכי תטהרי סרט כזה גרוע בזמן שאת מפילה עשרות טובים ממנו. אני מודה, זה מעורר מחשבה, וזה טוב. אני הלכתי וקראתי את כל התסריט של כשהארי פגש את סאלי מהתחלה כי הייתי בטוחה שאני זוכרת שיחה על נעליים בין סאלי למארי. אבל כל דבר שתעטפי ככה יגרום מצד אחד להמון שקונה את זה בלי מחשבה ומתלהם בלי לחשוב ומצד שני לאנשים שלא מוכנים להסתכל על זה כי זה מוצג כל כך רע. קצת כמו פוקס ניוז.

    תגובה של פילה הלג — 17/09/2010 @ 2:22 PM

  3. תודה על הלינק.

    אפשר להשתמש במבחן בכדל באופן סטטיסטי מסודר, אבל גם אז, מה זה נותן? המבחן מנסה להשב תשומת לב למה שמצפים מדמויות הנשים בסרטים האלה. אני יודעת שאני לפעמים מאד מתוסכלת מזה שיש token girl. נניח בסרט Inception, שבו יש אינטראקציה בין שתי הדמויות הנשיות אבל זה פחות מחמש דקות והן מדברות על אהבה (לא גבר) ובכלל כל הסיטואציה הייתה סויראליסטית משהו – זה שיש דמות נשית שאמורה לשמש לאבן בוחן של הרגשות של הגיבור… זה מתסכל, כי הנה תפקיד נשי, כאשר באופן הגיוני הגיבור היה מדבר עם החבר הכי טוב שלו על מה שהוא דיבר עם בחורה שהוא זה עתה הכיר (אני מצטערת על העמימות, אבל אנשים שונאים ספויילרים, וגם עם לא ראית, אני מקווה שמה שאני אומרת זה הגיוני) כי אלה הציפיות התרבותיות מגברים ונשים – שגבר יחשוף את עצמו בפני אישה והיא תיקח על עצמה את האחריות לידע הזה.
    מבחן בכדל, כאמור, משב תשומת לב לארועים כאלה בתרבות פופולרית. נשים הן 50% מהעם, הן לא מקבלות את אותו היחס והייחוס שהחצי השני מקבלים. למה? הנה שיטה לבחון איך הדברים נראים בקולנוע או יצירות אחרות.

    תגובה של מל — 17/09/2010 @ 2:56 PM

  4. מה זאת אומרת, מה זה נותן? את רוצה להעלות נקודה, תעלי אותה בצורה שלא גורמת לצד השני לחשוב שאת מבלפת בנתונים. עם בחירה זהירה של מיוצגים כבר הוכיחו שחיסונים גורמים לאוטיזם. יש משהו לומר על להוכיח לקהל הקוראים שאת fair and balanced קודם. וחוצמזה, העובדה שה"כלל" מעביר סרטים עם token girls ולא מעביר סרטים שבהם הבחורה סוחבת את הסרט, רק מוכיחה שהוא לא כלי טוב לזה, ולהגיד שצריך ללכת למאקרו, שם הפגמים שלו לא כל כך ברורים, כדי לראות את התוצאה שאמורה לגרום לי לזעם פמיניסטי בלתי-נשלט, רק מראה שזה הכלי הלא נכון למשימה. ולמה שזה יהיה, זאת בדיחה מקומיקס מלפני עשרים וחמש שנה.

    תגובה של פילה הלג — 17/09/2010 @ 3:17 PM

  5. אה, אני יודעת שזה נורא לא קשור, אבל את יודעת שאני לא יכולה לא לעבור על זה בשקט. הקטע עם החיסונים והאוטיזם לא היה רק בחירה זהירה של מיוצגים אלא גם מספר מאוד מאוד קטן וככל הנראה (אני זהירה למרות שזכור לי שהוכיחו את זה) פיברוק של נתונים.
    חות מזה כן, בחירה זהירה של נתונים זה רע 🙂

    תגובה של מורן — 17/09/2010 @ 3:46 PM

  6. טוב, נפתח בטרויוויאלי, זה הרבה יותר נעים:
    האם חשבת על "Oh, I've been looking for a red suede pump!"

    שנית, רציתי להגיב לעניין אחר לגמרי. רציתי לדבר על הציפיות שלנו ממבחן בכדל, שהן כנראה שונות: להעמיס על מבחן בכדל ציפיות לכך שהוא יהיה הקריטריון האקדמי הראוי להערכת סרטים, ושיהיה לו תיקוף אמפירי זו פשוט לא הכוונה. הוא יותר כמו תרגיל מחשבתי. הוא לא הקריטריון היחיד שקיים, הוא פשוט אחד מרבים שמייצרים תובנות.

    אבל אז חשבתי על זה עוד קצת והחלטתי שאני כן רוצה להגן עליו קצת יותר, לא רק במסגרת "הוא לא כזה חשוב". בוא ננסח רגע מבחן בכדל הפוך: אין שום בעיה למצוא סרטים שבהם שני גברים (עם שמות) משוחחים זה עם זה על משהו שאינו נשים. זה טריויאלי, ברור שגברים מדברים עם גברים אחרים, וברור שיש להם על מה לדבר מלבד נשים.

    עכשיו, אני קמה בבוקר כל יום ומדברת על כל מיני דברים עם כל מיני אנשים. אני לא מדברת על נושאים רציניים רק עם גברים, ואני לא פוגשת רק גברים. זה טריויאלי להגיד את זה, ולכן לדעתי באמת יש טעם להעיר על כך שזה לא מתקיים בקולנוע. נראה לי שלא צריך בשביל זה רגש פמיניסטי-זועם-מיליטנטי, אלא פשוט מתוך השוואה של החוויה שיש לכל אחת מאיתנו אל התמונה שמצייר הקולנוע.

    צריך לומר: אין בעיני כל פגם בכך שבסרט מסוים לא יהיו שתי נשים שמדברות זו עם זו. גם אין לי יותר מדי בעיה לצפות בסרט שהוא כזה, ולדעתי מבחן בכדל לא אומר שמעכשיו אסור לצפות בקזבלנקה. אבל כאשר שמים לב שמאוד קשה למצוא סרט שעונה על הקריטריון הבאמת מאוד רזה הזה, בעיני לפחות יש כאן בעיה (ונכון שכמו שאת אומרת, יותר הגיוני להעיר עליה בסרטים שהם לא משנות ה-40).
    אני גם לא חושבת שזה קריטריון שרירותי כמו שאת מציירת אותו, סתם קו בחול: אם יגלו שאין בסרטים דמויות ששמותיהן מתחילות ב-ג', זה לא יעניין אותי בכלל. אבל מבחן בכדל כן מעניין אותי, מהסיבה שתיארתי לעיל. זה נכון שלהשתמש בו כקריטריון יחיד (מה שהקריינית בסרטון בפירוש לא מציעה) או כתנאי סף זה קצת דל, אבל מה שהוא מצביע עליו הוא לא מקרי, הוא שיטתי.

    ובעניין הנקודה האחרונה שלך, היה לי קשה איתה. בעיני יש הבדל בין לומר שלפעמים אפשר להסתכל קצת הצידה, ולא לבחור במודל לחיקוי רק על סמך זה שהוא דומה לך, לבין מצב שבו אין ברירה אלא להסתכל הצידה, כי מהאנשים שדומים לך לא מייצרים מודלים לחיקוי. בעיני לפחות, זו באמת הבעיה: לא שבנות מפסידות משהו כשהם מזדהות עם מרטי מקפליי, אלא שכולם היו מרוויחים אם היו יותר דמויות נשיות מגניבות, ואם הן היו מדברות אחת עם השנייה לפעמים, כי למה לא, בעצם? זו הנקודה במידה רבה של ג'וס ווידון בנאום שלו, וגם הנקודה של הטענה הזו לפיקסאר על דמויות נשיות.

    תגובה של איילת — 18/09/2010 @ 12:26 PM

  7. ודאי שחשבתי, אבל מסתבר שהם סופרים גם את זה וגם את השיחה בארוחת ערב לפני זה על מסעדות ותיאטרון כשיחות שכל הנושא מאחוריהן הוא להשיג גבר, ואני מוכנה להסכים כי זאת כל ההצדקה לשיחה.

    "קשה" זאת הגזמה פרועה. הנה, פתחתי את IMDB לשנת 2008, ממויין לפי פופולאריות, ו-2008 היא בשיאו של גל סרטי הקומיקס של חמש השנים האחרונות (פלוס-מינוס), ובלי יותר מדי מאמץ יש לי 7 מתוך 20: Twilight, Ironman, Cloverfield, Forgetting Sarah Marshall, Step Brothers, Benjamin Button, Changeling, Zack and Miri Make a Porno, ועוד חמישה שאין לי פסיקה לגביהם כי לא מצאתי תסריט באינטרנט. וזה הסרטים הפופולאריים. אם הייתי בוחרת מדגם שמייצג כמו שאני רוצה, להגיע לעשרים היה נורא קל, ואפילו למאה.

    בלינקים שלך יש דיבור על הצורך ביותר נשים חזקות בקולנוע. עם זה אני מסכימה. אני אשמח לקבל מישהי דמויית אלי מ"למעלה" או דמויית באפי בתור הדמות הראשית של סרט, או עוד כמו קייט ליבי או לילו או ליאה. אני האחרונה שאתלונן. אבל זה לא מה שעל הפרק כאן. כי דווקא הסרטים איתן, אלה שמתיימרים לשקף מציאות, שמים אותן במקום שבו הן עובדות ומשחקות וחוקרות בעולם האמיתי, שזה בעולם של גברים, וזה מצמצם משמעותית את הסיכוי לעבור את הסינון של בכדל. וזו בכלל לא המטרה.

    תגובה של פילה הלג — 18/09/2010 @ 2:50 PM

  8. ערבבתי בגלל שהפוסט המקורי, כמו שקראתי אותו, התייחס לשני העניינים: גם לשאלה האם יש אינטראקציה בין נשים, וגם לשאלה האם זה הכרחי שהמודלים לחיקוי יהיו נשיים דווקא, והאם לא טוב באותה מידה להזדהות עם ואל קילמר.

    בכל אופן, הטענה שלך עכשיו שהעולם האמיתי הוא עולם של גברים כנראה נכונה, לצערי, אבל אני לא חושבת שנגזר ממנה שסיפור שבמרכזו דמויות נשיות יתקשה לעבור את המבחן של בכדל. גם בעולם של גברים יש לנשים חברות, ואמהות, וקולגות, והן לא מדברות איתן רק על בנים. העולם הוא עולם של גברים במובן שעדיין רוב הכוח בו כנראה נמצא בידי גברים, אבל לא במובן שאישה מגניבה (או לא מגניבה, אבל לצורך הדוגמה מגניבה מספיק כדי לשחק במגרש של הבנים) לא תקיים בו אינטראקציה עם אף אישה אחרת. זה נראה לי מופרך.

    עכשיו, יש כאן שני ויכוחים (לפחות), אחד על הקביעה האמפירית ש"רוב הסרטים נכשלים במבחן בכדל", והשני על האם המבחן בכלל בודק משהו מעניין, כלומר האם בכלל יש טעם לדרוש מסרטים לעבור את מבחן בכדל. התגובה שלי התייחסה בעיקר לשאלה השנייה, וניסיתי לטעון שזה כן מעניין, וכן חשוב, וזה לא שיקוף פשוט של מה שקורה בעולם (נקודה שמל הציגה יותר בפירוט).

    לגבי השאלה הראשונה, זה באמת מעניין. לפי הסטטיסטיקות של אתר מבחן בכדל (מתברר שיש דבר כזה), משהו כמו 50% מהסרטים בסך הכל עוברים את המבחן על כל שלביו, שזה הרבה יותר מהניחוש שלי. לדעתי ההטייה בכל זאת מעניינת, גם אם היא לא דרמטית כמו שמנסים להציג. 50% זה לא 5% כמו שאולי לפעמים זה מוצג, אבל זה גם ממש לא 95%, שזה הניחוש שלי למספר הסרטים שהיו עוברים את מבחן בכדל בהיפוך מגדרי (אבל את יודעת איזה סרט כן נכשל במבחן ההפוך הזה? כשהארי פגש את סאלי. אז נראה לי שאפשר לסכם שהעליהום עליו מוגזם :)).

    תגובה של איילת — 18/09/2010 @ 4:42 PM

  9. דווקא הארי וג'ס מדברים על הספר של ג'ס שבדיוק יצא. ("Want to see the cover of my new book? It's in the den. I've always wanted to say that, it's in the den.", אם כי זה אולי שקול לציטוט על הנעליים, זה גורר אותם הצידה שם הם מדברים עם בחורות.)

    אם מופרך אז גם אני (אם כי מעולם לא ניסיתי לטעון להיותי שפויה או נורמטיבית): אני מסוגלת לעבור יום שלם בלי אינטראקציה עם אף בחורה אחרת. אני מדברת עם בן הזוג שלי, עם הצוות שלי בעבודה שהם גברים כולם, מתווכחת קצת באינטרנט עם חברים מהצבא, גם הם רובם ממין זכר, אוספת את הטרמפיסט שלי ונוסעת הביתה לבן הזוג. זאת לא בחירה מודעת, סתם כורח הנסיבות. שיחות שיש לי עם מני בחורות שנקרות לדרכי (המזכירה של המשרד, מישהי במטבח שיושבת לאכול צהריים באותו זמן) הן בדרך כלל פורמליות ומאולצות, ומצטמצמות למינימום ההכרחי. מישהי מספיק מגניבה כדי שיעשו עליה סרט אולי גם מתקשרת לאמא שלה כל יום, בניגוד אלי, אבל זה לא מחייב.

    סרטים שמנסים להציג מן אוטופיה פמיניסטית (החברה של רוצחות שכירות במר וגברת סמית' עולה כדוגמה, אבל אני בטוחה שיש גם אחרות) בעיקר יוצאים מגוחכים. רוצים להעלות את הנוכחות מה-token girl למשהו יותר משמעותי? שימו שתיים. שתיים מתוך שמונה או עשר, נניח, זה יחס שהוא מצד אחד (באופן מצער, אני משערת) משקף מציאות במקצועות שעדיין נחשבים גבריים, אבל עדיין מאפשר נוכחות, מערכת יחסים, שיחות, מה שתרצו. ואם הוא משקף מציאות, הוא גם מרגיל את העין לזה שמצב מציאותי יכול להיראות ככה, ואז מוסיפים שלישית, ואז רביעית. כמו שסקרים הראו שהסרה עם ג'ינה דייויס גרמה לאמריקאים להתרגל לקונספט של אישה נשיא, כי הם ראו את זה בטלויזיה, ולא בקונטקסט קומי.

    בכל הנוגע לשיקוף של מה קורה בעולם… אני לא דווקא נגד למצוא "כלל" או "מבחן" או משהו כזה. אני פשוט לא חושבת שזה הכלי. זה כמו לקבוע אמת מידה למערכת החינוך שמכשילה המון ילדים מוכשרים, אבל הסטטיסטיקה שלה במאקרו משקפת שאנחנו משתפרים בחינוך. ואופן המכירה גם הוא ממש, ממש מרגיז אותי כי אני רואה איך הוא משפיע על אנשים עם, איך לומר, יכולת ביקורת פחותה משלך ושל מל.

    תגובה של פילה הלג — 18/09/2010 @ 6:17 PM

  10. אני חושבת שהבעיה האמיתית בדרישה לאינטראקציה בין נשים כדי להראות פמיניזם היא ההתרחקות מהרעיון של "אישה חלוצה" כקריטריון לפמיניזם ומושא חיקוי. להיות האישה היחידה בתחום מסויים הוא הישג פמיניסטי בפני עצמו, והרבה יותר משמעותי מאשר לקיים אינטראקציה עם עוד אישה. לדעתי, דווקא אישה בודדת בתחומה, שכל הסרט אין לה עוד אישה לדבר איתה, היא מושא חיקוי – כי היא מייצגת את מה שנשים באמת צריכות לחיות איתו כשהן מחליטות להיכנס לתחומים של גברים. צריך הרבה עצמאות ואומץ להיכנס לעולם כזה, הרבה יותר מאשר להיות חלק מעולם רווי נשים.

    אני לא רואה המון סרטים, אז נקפוץ שניה לטלוויזיה ברשותכן. מה באמת מהווה מודל טוב יותר לבחורה שאפתנית: שתיים-שלוש נשים שמדברות על אופנה (ועוברות את המבחן, כי ג'ינס מגניב הוא לא בחור), או סי.ג'יי קרייג מדברת עם הגברים סביבה על זה שלא תמיד קל לה להיות לבד? היא מדברת עם בחור, על בחורים, והיא נכשלת במבחן המטופש הזה. אבל ראבק שהיא בתפקיד בכיר בבית הלבן! ולהיות הבחורה היחידה זה חלק מהמחיר, כרגע, וזה סבבה לייצג את זה כראוי בטלוויזיה. זה גם הרבה יותר מעורר השראה, לדעתי, מאשר להיות מוקפת נשים, כי אז את יותר ב"קומפורט זון" שלך ממילא.

    ואגב, תודו שזה מגניב שמצאתי נקודה פמניסטית באחת הסדרות שספגו הכי הרבה ביקורת על סקסיזם במאה הנוכחית.

    תגובה של אירית — 29/09/2010 @ 9:38 PM

  11. זה מצחיק, כי אני תמיד חשבתי את ההיפך: כלומר, ש"אישה חלוצה" הוא שלב הכרחי בתהליך, אבל צריך נורא להקפיד שהוא לא יהיה הסוף שלו. כי אישה כזו בקלות מדי נהיית קמע וכסת"ח (הנה, יש פה גם נשים!), אבל לא באמת מעידה על שינוי אמיתי בעולם, שכן היא צריכה להתאים את עצמה אליו, להיות יותר גבר מהגברים, והם יכולים להתהדר בזה שאין אפלייה כי יש אישה.

    הטענה היא לא שלקיים אינטראקציה עם עוד אישה זה הישג פמיניסטי. להיפך, לפחות הטענה שלי היתה שזה דבר כל כך טריויאלי, שיש מקום להרים גבה על זה שאין לו יותר ביטוי בתרבות שאנחנו צורכים. אני מקבלת את הטענה, של הילה וגם שלך, שהרבה פעמים עדיין נשים מוצאות את עצמן במצב שהחיים שלהן לא עוברים את מבחן בכדל. עם זאת, "אישה חלוצה" לדעתי הוא צעד בדרך ולא יעד, ואם עוד יש הקשרים שבהם אפשר להצדיק את היעדרן היחסי של נשים בכך שזה הייצוג הלא-מיופה של המציאות, יש מספיק הקשרים שבהם הטיעון הזה לא תופס (למשל, אם כבר בסורקין עסקינן, הדיון הנוכחי על הסרט "הרשת החברתית", שם מיטב בחורות הרוורד מקבלות תפקיד פאסיבי של פרסים שיש לזכות בהם).

    תגובה של איילת — 09/10/2010 @ 6:37 PM

  12. אני לא אומרת שזה צריך להיות היעד של החברה. אבל זה בהחלט יכול להיות יעד של סרט: לשקף לנשים שלהיות חלוצה זה משהו לשאוף אליו, כי את פורצת את הדרך לאלו שיבואו אחריך. לקיים אינטראקציה עם עוד אישה זה, כפי שאמרת, טבעי. אין לזה "ערך חינוכי" ברוב הסרטים ("השיחה היא לא על גבר" יכול להיות "השיחה היא על ניהול משק בית". זה יהפוך את הדודה מ"המופע של אנדי גריפית" למושא פמיניסטי מובהק, למרות שכל מה שהיא עושה זה לטפל בגברים סביבה, וכל השיחות שלה עם נשים אחרות היא על הכנסיה או על בישול).

    וכן, היא מעידה על שינוי בעולם כי היא עושה משהו בפעם הראשונה. אז מה אם הוא לא מושלם? אז מה אם הגברים מתייחסים אליה כאל כסת"ח? מה שחשוב הוא שאישה (או ילדה) שצופה בסרט הזה תדע שיש כזה דבר להיכנס לעולם שבו יש כרגע רק גברים.

    וחשוב גם שהיא – בתור צופה שאולי תשאב השראה מהסרט – תדע שחלק מהזמן זה, אם תסלחי לי על הגסות, קקה של עולם לחיות בו. כן, את תקועה כל היום עם גברים שאם יש לך מזל הם מנומסים מכדי לספר מולך את כל הבדיחות בארסנל שלהם (כולן על מין. טוב, כמעט. חלק על גזים). כי למה שהיא תצא מהסרט במחשבה שזה עולם שכולו טוב, וכשהיא תנסה אותו היא תסבול ותאשים את עצמה? יש ימים בהם קשה להתמודד כשכולם סביבך גברים, והיא צריכה לדעת שזה נורמלי.

    אז כמובן שלא ככה אני רוצה את המציאות שלי. אבל זו המציאות כרגע, ומי שרוצה להתמודד איתה – ראוי שיהיו לה מודלים מציאותיים לחיקוי.

    ובכל מקרה, הטענה שלי (ושל פילה, למיטב הבנתי) מלכתחילה לא הייתה שכל הסרטים חייבים להיכשל במבחן הזה. היא פשוט הייתה שלא כל סרט שנכשל הוא סרט שלא כדאי לאישה לצפות בו, ושלא כל סרט שעובר הוא סרט שכן כדאי לצפות בו. אז במקרה של "הרשת החברתית" (לא צפיתי) ייתכן שהכישלון מעיד על הבניה רדודה ומשעממת של הדמויות הנשיות בעולם שבו הן מתקיימות "תמיד" ולכן הן צריכות לתפקד בו "כרגיל", קרי לחשוב על משהו מלבד הגברים סביבן. במקרה של סרטים אחרים (או, שוב, טלוויזיה בעוונתי: הלן מ"על טבעי" שמסוגלת להעביר פרק שלם בלי לקיים אינטראקציה נשית, כולל עם הבת שלה) ייתכן שהדמות הנשית הבודדה היא כן מופת. היא מישהי שלא מעניין אותה שכולם סביבה גברים, היא עושה את מה שהיא רוצה לעשות ומתמודדת עם זה, ועם כל הגברים סביבה. גם כשזה קשה.

    זו, לדעתי, ההגדרה של דמות מופת – מישהי שמזכירה לך שאת צריכה לעשות מה שאת רוצה, גם אם זה אומר להיאבק. היא לא דמות שמשקפת לך עולם מושלם בו בכל מקצוע, ובכל חברה, יש כמה נשים שטוב להן בחיים.

    תגובה של אירית — 12/10/2010 @ 9:22 PM

  13. מצטער על התגובה על פוסט יחסית ישן, פשוט הרגע גיליתי את הבלוג (והוספתי ל reader שלי 🙂

    אני "גיליתי" את מבחן בכדל לפני שנים ספורות, ועבורי הוא פשוט נותן עוד כלי לחשוב על סרט/סדרה. לדוגמא, לא הייתי מצפה מ- coupling לעבור, (אבל נראה לי שהיא עוברת) אבל גם אם כן וגם אם לא – נהנתי לצפות בה.

    בכל מקרה, נראה לי שלדברים שאני אוהב יש נטייה לעבור, אבל לא בדקתי את זה סטטיסטית. (למשל, נחמד ש- the wire עוברת).

    תגובה של אג — 07/03/2011 @ 10:25 AM

  14. בלוג מצוין!

    תגובה של יוסי — 13/05/2011 @ 4:04 PM

  15. לייק

    תגובה של misha30792 — 16/05/2011 @ 11:35 AM

  16. מן הסתם אין סיבה לוותר על צפייה בסרט רק עקב היכשלתו במבחן, אבל הביקורת הפשוטה הזו באה להציג תחלואה גדולה בהרבה מאשר מקומן של נשים בסרטי אקשן (והדוגמאות שהבאת לנשים "חזקות" בסרטים נגועות באובייקטיזם מוקצן, כגון לילו מ"האלמנט החמישי" שטורחת להוציא משפט שלם אחד לאחר שהסתובבה פרקטקלי עירומה לאורך כל הסרט);
    את מפספסת את התמונה הגדולה של שטיפת המוח בנוגע למקומן של הנשים בעולם, ביניהן ובין בנות מינן, המין הנגדי והצגתן יותר כאובייקטים נעלים או שטניים, אך בעיקר פסיביים שלא ביחס רומנטי לגבר. כי כל בחורה שמעוניינת במשהו אחר מלבד אהבה רומנטית, עושה זאת רק כדי להציב קונפליקט בדרך לליבו של הבחור- או כדי לתפוס את מקומו של הבחור על תקן הביצ'ית האולטמטיבית. ככה זה כשכל מודלי החיקוי הם גברים.
    לא צריך להיות פמינסטית כדי למצוא הדרת נשים ממימד תרבות מרכזי (המעצב את תפיסת עולמנו החל מגיל רך) כמעורר דאגה.
    כמו הרבה פמינסטיות, נשמע שגם את מתנגדת רק לשם ההתנגדות עצמה, וזה חסר אחריות עד מטופש לחלוטין.
    אולי עדיף שתתרכזי בלהיות יפה..

    תגובה של stav — 26/02/2012 @ 12:43 AM


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: