כמה מעלות טובות לפמיניזם שבשטח

לאחרונה, לאור התסכול הגובר, פוסטים נכתבים ונמחקים פה כמו מים. אבל הנה משהו שעבר את סף העצבים: אחד שבדרך כלל נעים להתדיין איתו ניסה להסביר לי שאם אני אשמור על צניעותי ולא אפריע לאחרים לשמור על צניעותם (בעיקר זה, למעשה) אז אולי אני לא אוכל לנהוג באוטו או להיבחר או להתגייס לצבא (למעשה, זה לא היה הפסד כזה גדול אם לא כל כך הרבה מקומות עבודה היו דורשים "אחרי צבא" כקריטריון) או לשבת במקדימה של האוטובוס או ללכת ברחוב או לעלות לבמה בטקסים ממלכתיים, אבל לפחות אף אחד לא יטריד אותי מינית. כי רק הבורקה היא-היא שתציל ממוות, והמטרה שלה היא לא, חלילה, להעלים אותי אלא להגן עלי מכל אותם אלה שאין להם מספיק שליטה עצמית כדי לא לחפון אותי כשאני עוברת לידם ברחוב. שזה, מסתבר, כולם. גם הגברים החילונים, אלה שכל היום חופנים אותי ברחוב, כי אני לא חייה באידיליה הומניסטית. אה, ובכלל, המצב שלי בחברה החילונית לא פחות גרוע, אז מה אני מנסה להרוס לאחרות שבאות מתרבות אחרת?

אתם יודעים מה? אני אפילו לא אכנס לזה. כי הרבה אחרות, הרבה מהן חכמות ממני (וחלק מהן בעצם גברים) כתבו על זה הרבה. ויותר מזה, הן מתכננות לעשות משהו בנדון.

כתבתי פה בעבר על זה שיש משהו מאוד מגביל בחיפוש אחר הנוסחה למהי נציגות נשית מספקת. מצד שני, אני האדם האחרון שלא יתחיל את החיפוש ב"יותר מכלום", הכלום שיש במקומות כמו בני ברק או ירושלים. אז אולי שלטי פרסומת הם לא בדיוק פאר התרבות להשתלט עליה, אבל יש משהו ממש אלגנטי באופן שבו קמפיין לא מצונזרת מתמקד ביצוג נשי שלא מוכר כלום, רק את עצמו, דרך לוחות המודעות. כמה פשוט.

גם הפוסטר האלטרנטיבי לכרטיס אדי, והנסיון לצעוד באיזור עם המדרכות המופרדות. אותן אלה שנהגתי לייחס להן הרבה פקה-פקה על תיאוריה אבסטרקטית כובשות את הרחוב בסערה. ככה צריך.

אם מישהי (או מישהו) עוד לא ידעה, ביום שישי יתקיימו "ככה לא נראית ערווה", אירועי נשים שרות ברחבי הארץ, תביעה של מקומן הראוי של נשים במרחב הציבורי. אני לא אשיר בהם פשוט כי הזיופים שלי מסוגלים להקים מתים מתחייתם לבדיוק מספיק זמן כדי לעקור לי את מיתרי הקול. אבל אני אהיה שם, אמנם חכמה גדולה, בתל אביב, אבל אהיה. כי אני לא יכולה לצפות ממישהי אחרת לבוא ולתבוע את מקומי בשבילי, כמו שאני לא מצפה לכך גם ביום-ביום. (וגם על הצורך של כל אחת לכבוש את מקומה בעולם בעצמה, בדרכה שלה, כתבתי קצת. ולכן אין לי שום טינה למי שהאירוע הזה דווקא לא מתאים לה, אידאולוגית או סתם לו"זית. אני רק יכולה לומר שהוא מרגיש לי כמו סוג של sit at the table שאיילת עוז מדברת עליו.)

אז נכון, פמיניסטיות, אנחנו לא תמיד מסתדרות. לכן יש בעיות איתי לפעמים, וגם לי איתכן. אבל כשמגיע, מגיע. שאפו.

---

פורסם בדת, חלאות, ישראליות, נאצה