פילה הלג שונאת אנשים

רגע של עברית וטכנולוגיה

30/01/2011
7 תגובות

לפני כמה ימים יצא לי לשמוע את אלכס אנסקי מדבר. תמיד החשבתי אותו כמישהו עם עברית, נו, מעל הממוצע. אך באותו יום, הזדמן לו לומר כי כתב גלי צהל ראיין אדם זה או אחר "בָּסקייפ". אני כבר מורגלת למדי לשמע סוג ספציפי זה של עילגות, והוא מציק לי בלי סוף, אבל לא ציפיתי לו ממישהו כמו אלכס אנסקי, שטורח כל כך על הטעמים ועל אותיות השימוש.

אבל בחינה קצרה של האנשים שאומרים "חיפשתי בָּגוגל" או "הפייסבוק הזכיר לי" (או "הוא דיבר בָּסקייפ") הראתה לי שלא העילגות הלשונית נמצאת כאן על הפרק. גם אנשים שיודעים שלא מיידעים שם פרטי (והרי שם חברה או אתר הוא שם פרטי) שוגים בכך, למרות שהם לא שוגים בשמותיהם של מותגים או חנויות. למעשה, גם אנשים שהעברית חשובה להם עושים זאת. אז מי הם אותם אנשים? תהיתי.

אין לי אלא להסיק שהעילגות היא עילגות טכנולוגית, בעצם. וש"הגוגל", "הפייסבוק" ו"הסקייפ" שהופכים ל"חיפשתי בָּגוגל" הם לא אחרת אלא קיצור של ביטוי ארוך, תקין לשונית, שהשתרש. כמו שדרישת שלום חמה הפכה לד"ש חם כשהקיצור השתרש. וכאן יש לנו את סימני השתרשותו של הקיצור של "נו, הפייסבוק הזה שהילדים שלי מדברים עליו."

ורק כדי שלא ישתמע מכך שאני סולחת: אם הילדים שלכם לא בני עשרים לפחות (או היו יכולים להיות, לו היו לכם ילדים) אין לכם שום זכות לדבר ככה. וגם אם כן, עדיין מומלץ שלא.

מודעות פרסומת

פילה הלג שונאת את מבחן בכדל

17/09/2010
17 תגובות

לפני כמה ימים א. שלחה לי את הלינק הזה. כל הרעיון מבוסס על סטריפ הקומיקס הזה משנת '85, שמציג את "הכלל" (ונותן קרדיט לליז וואלס, שהיא כפי הנראה חברה של אליסון בכדל, על המצאתו). הכלל הוא ככה: את אמורה לא לרצות לראות סרט אם הוא לא עומד בשלושת התנאים הבאים:
1. יש בו לפחות שתי נשים שיש להן שם,
2. הן מדברות זו עם זו,
3. והן מדברות על משהו חוץ מגברים.

הסטריפ המקורי חותם בבדיחה שאמורה כנראה להוציא קצת את הרוח מהנפיחה האובר-פמיניסטית הזאת ולתת לה נופך קומי: "הסרט האחרון שיכולתי ללכת לראות הוא 'הנוסע השמיני'" (1979) וכקומיקס משעשע, אני אפילו חושבת שזה חביב. בבת אחת קיבלנו ביקורת חברתית וביקורת על מציבת הביקורת. בלי ההתנשאות, רק התוכן.

עכשיו תעבירו קדימה עשרים וחמש שנים וצפו בוידאו שבלינק הראשון. שתי דקות שמתמצתות את כל מה שרע בפמיניזם האקדמי הזועם. קודם כל הניסיון לתת ולידיות למה ש"הכלל" בודק: "זהו לא סימן שמדובר בסרט פמיניסטי או בסרט טוב, רק שזה סרט עם נוכחות נשית ושהנשים בו עוסקות ביותר מאשר גברים." אה-הה. נניח רגע לעובדה שזה אפילו לא לחלוטין נכון, ונעסוק בשני הדברים המידיים: א. אממ, כן, והחוק הראשון של מועדון הטאוטולוגיה הוא החוק הראשון של מועדון הטאוטולוגיה, ב. ועדיין לא הסברתן לי מה בכלל התוקף של התרגיל הקטנטן הזה, ולמה הוא עדיף על שלושת החוקים של מבחן הלג:
1. האם יש בסרט גבר בלי חולצה?
2. האם הוא מדבר על הרגשות שלו עם גבר אחר?
3. האם יש לו מטרות ארוכות טווח בחיים שאין להן קשר לנשק גרעיני?

ואז מגיע החלק המעליב באמת, שבו במשך בערך דקה מקרינים פוסטרים של סרטים שלא עוברים את המבחן. ברשימה: האביר האפל, טרמינייטור, ווצ'מן, שרק, רובוטריקים, שניים מסרטי בורן, ברונו, מכסחי השדים, לבובסקי, וואלי, מוכרים בלבד, שודדי הקריביים, אוסטין פאוורס, גברים בשחור, מועדון קרב, הנסיכה הקסומה, שר הטבעות… יש שם גם סרטי טרנטינו מראשית דרכו, סרט ג'יימס בונד ממש ישן… ושוב, מה הפואנטה? אם המטרה היא להראות שזו מגמה בזמן האחרון, למה יש שם סרטים משנות השבעים? אם המטרה היא להראות שזו מגמה באופן כללי, למה ברור מאוד שהמדגם הוא של סרטי אקשן עם מעט תיבול? מישהו באמת חשב, רק לרגע, שטרמינייטור וגברים בשחור מציגים נוכחות נשית? או מועדון קרב? והעובדה שברונו ואוסטין פאוארס ברשימה רק הורגת את הסיכוי שמישהו ייקח אתכן ברצינות. צריך לברור באיזושהי זהירות מה אתן תוקפות בכזאת אגרסיביות. באמת? לסרט שמבוסס על ספר מלחמה משנות ה-40 יש הטיות מגדריות? אני בשוק! זה בדיוק כמו חוקרות הספרות ששופכות עמודים על גבי עמודים של זעם פמיניסטי על ספרים מהמאה השמונה עשרה.

יש סרטים שנמצאים ברשימה הזאת למרות הדמויות הנשיות שיש בהן, למשל Hackers או האלמנט החמישי, פשוט כי אין אינטראקציה בין הנשים שנמצאות בו. גם קזבלנקה לא יעבור את המבחן כי שלוש הנשים העיקריות שבו (אילזה, איבון והבולגרייה שאולי בעצם אין לה שם) נמצאות כל אחת בקו עלילה נפרד ולא מתקשרות אחת עם השנייה. זה אומר שלא צריך לראות אותו, יצירת מופת כתובה ומשוחקת היטב שכמותו? ואם כבר אפרופו קזבלנקה, יש לנו את כשהארי פגש את סאלי. נכון, רוב השיחות של סאלי עם קלייר ואליס הן על מערכות יחסים כי זה (הפתעה!) סרט על מערכות יחסים. לא משנה שהדמות של סאלי כתובה היטב ואמינה, והשיחות שלה עם הארי כלליות ומקיפות את כל הנושאים בעולם (כולל הסוף של קזבלנקה, פעמיים).

נשוב רגע לבעיה המקורית שלי בניסוח של "נציגות נשית בסרט". כי הרי אין כאן שום בדיקה לנציגות הנשית, רק לאם יש פה חונטה של נשים. סאלי אלברייט היא דמות מופת, כמו גם אילזה לנד, ג'ני מפורסט גאמפ ואיווי מונדטה. הן סוחבות על הגב סרט, שפשוט אי אפשר להגיד עליו שאין בו נציגות נשית. אבל זה בסדר, הוא נכשל במבחן אז נשים אותו על פוסטר שמתרברב באיזה ייצוג נשי גרוע יש פה. ומי עובר את המבחן העוגמתי הזה? צ'יק פליקס? אולי. אתם צודקים, אני אלך לראות רק חלק מהצ'יק פליקס כי אני הולכת לפי החוק. זה יעשה את העולם מקום טוב יותר. ואני חושבת שגם קטעי ההקדמה של רוב סרטי הפורנו מקיימים את התנאים. צ'יק פליקס ופורנו. תודה, פמיניסטיות!

ואם כבר, אז מה אומר הכלל הזה על דמות נשית שמחזיקה בסביבה גברית, מה? Hackers נמצא ברשימה שהם מראים שם, וקייט ליבי היא אולי אשת ההיי-טק האידיאלית: היא נשית מצד אחד אבל תותחית מצד שני, והיא לא חוששת אפילו לרגע לשים את הבחורים במקום. לילו מהאלמנט החמישי מכסחת את כולם, ואפילו לא ממצמצת כשהיא מסבירה לקורבן דאלאס ש-"Me fifth element, supreme being. Me protect you." אבל לא, הן לא נחשבות, כי אין סביבן אישה אחרת. (נו, תקרת הזכוכית היא לולאה שמזינה את עצמה, לא?)

אוי, והלינקים שמתחת לוידאו. אלוהים אדירים. "למה יש קונספירציה אדירה להדיר נשים מסרטים" ("Why Film Schools Teach Screenwriters Not to Pass the Bechdel Test" by Jennifer Kesler) וכאלה. הן מצאו קריטריון רעוע שמטה את הסקלה לצד אחד ובנו עליו חומה, מגדל ומגפון שצועק הדרה-הדרה, אפליה-אפליה. פיחסה. פשוט פיחסה. (למעשה: פיחסה-פיחסה.)

אז א. שלחה לי את זה והתעצבנתי ממש. ממש-ממש. ואמרתי לה שזה בסדר, לא היא הכעיסה אותי, הפמיניסטיות הכעיסו אותי. "אבל אני פמיניסטית", היא ענתה. אבל א. ואני לא כאלה. אנחנו לא רושמות ניצחון על זה ששינו את המענה הקולי של 144 שלא יגיד יותר "אנא המתן ותיענה בהקדם" ואנחנו לא נוזפות במישהו שמספר בדיחה גסה. בחורות כמוהן מוציאות לבחורות כמונו שם רע. אנחנו פרגמטיות, אנחנו חיות בעולם המדעים המדויקים שבו אנחנו לפעמים צריכות להזכיר למישהו שאנחנו לא בחורה שאפשר לנפנף. לפי הסיפורים שלה, א. התחנכה בעיקר על ידי אבא שלה שהוא מדען. אני על ידי אמא שבילתה תקופה ארוכה כאישה כמעט-יחידה בהיי-טק של פעם. שתינו למדנו איך צריך להסתדר.

סנדרה גילברט וסוזן גובאר הן שתי חוקרות פמיניסטיות שהצליחו להוציא את אולי המאמר האקדמי הפמיניסטי היחיד אי פעם שלא שלח אותי לדפוק את הראש בשולחן בזעם. והן מדברות הרבה על נשים יוצרות מהתקופה שבה לא היה כל כך טריוויאלי להפוך לאחת כזאת, וכל החשובות מביניהן היו כאלה שהיה להן אבא שטרח לחנך אותן כמו את הבנים שלו ולא כמו בחורה חסרת חשיבות. ג'יין אוסטין, האחיות ברונטה… וגם דבורה בארון, אם אנחנו כבר בנושא. אלה שהצליחו (וללא ספק ההצלחה שלהן הייתה חשובה להמשך) הצליחו בזכות העובדה שהן היו מסוגלות לקבל על עצמן גבר בתור המודל לחיקוי, ולהתגבר על הפחד שנובע מזה שהוא גבר והן לא. זה לא קרה מעצמו, זה לא ניצוץ אלוהי שהתפרץ בתוכן. זו תוצאה של חינוך, של רוחב אופקים.

אם יהיו לי ילדים, אני חושבת שהדבר העיקרי שאני אטרח להעביר אליהם הוא שמותר לבחור מודל הזדהות שאינו שתי טיפות מים כמוך. אני לא יודעת איפה הייתי היום אם לא הייתי מזדהה עם הדמות של ואל קילמר ב-"Real Genius" ולוקחת אותו כמודל לחיקוי (עוד סרט שלא עובר את המבחן המטופש, אפרופו), או את הילד ב"הסיפור שלא נגמר", או מרטי מקפליי. בסוף יתחילו להתלונן על זה שאין מספיק סרטים על לסביות שחורות עם מוגבלויות פיזיות, שהן גם לא מכורות לסמים ומושחתות מוסרית ולכן אין לילדים שלנו מודלים ראויים לחיקוי. וזה פשוט יפריע, כי אני רוצה איזה סרט מטופש וחביב שיסיח את דעתי מהפמיניסטיות המעצבנות.


פילה הלג תוהה על קנקנם של כינויים

01/04/2010
3 תגובות

לא מזמן כל כך, תחרות סיפורים אחת ביקשה ממני להגיש את הסיפור בעילום שם. עילום שם זה אינו עילום שם מוחלט, אלא ביקשו שאבחר לי כינוי שאי אפשר לזהות אותי דרכו. אז ישבתי לחפש אחד. וכל פעם מחדש (לא פעם ראשונה שאני שולחת משהו לתחרות שכזו) הדבר גורם לי לחשוב על כינויים. כי החיפוש אחר כינוי חדש, יש-מאין, הוא מפרך. וזה תמיד מפתיע אותי. הפעם ניסיתי להבין קצת למה זה.

יש שלב בחיים, הבנתי שבימינו הוא מוקדם יותר, אבל בזמני הוא היה בחטיבה, ככה, שבו אתה מגיע להחלטה הסופית איך קוראים לך, בעצם.

כשאתה ילד קטן, מי שרוצה קורא לך איך שאתה רוצה. כולם חושבים שזה שאתה ילד אומר שמותר להוסיף 'לה, 'יק, להכפיל הברות אקראיות של השם שלך, להשמיט אחרות. מה לא. וזה לא כזה משנה, כי החשיבות של השם מבחינתך היא, נו, לא כל כך. למשל, לילדה הקטנה של בת-דודתי יש את האות ר' בשם, וקשה לה לומר ר'. אז ביום הראשון של הגן היא פשוט אמרה לכולם (גם לגננת) שקוראים לה נעה. כתבו לה נעה על הציור, על המגירה, והיא הייתה מבסוטה לגמרי. ענתה כשקראו לה, הכול. אפילו אחיה שאיתה בגן שיתף פעולה לגמרי.

אחר כך יש את תחילת גיל ההתבגרות, שבו אוספים כינויים. בבית ספר, באינטרנט. אולי זה רק הדור שלי, אבל אנחנו בחרנו לעצמנו את הכינוי אינטרנט (יוזנט, מישהו?) בערך בגיל החטיבה, ורובנו נשארנו איתו עד עצם היום הזה. אולי היום זה מתבטא בשם שבו פותח המתבגר הצעיר את הפייסבוק והטוויטר שלו. אין לדעת. (והרי רוב חברי הבוגרים פתחו את הפייסבוק בשם שהם נסגרו עליו ואת הטוויטר בניק שהיה להם מאז ומעולם, בערך.) אני זוכרת את השלב הזה שבו כל מיני אנשים מתנסים קצת עם שמות. לפעמים זה גם מבחוץ. ג'ינג'י, פוצ'ו, גולדי. בגיל 14, בערך, הייתה בחורה שקראו לה ורד שהחליטה יום אחד שהיא רוצה שיקראו לה רחלי. או שזה היה להפך. היא הייתה רחלי-ורד-רחלי בפי כולם. עד שמגיע אדם לתיכון, הוא כבר יודע בדיוק איך הוא רוצה שיקראו לו. והוא מבקש שיקראו לו ככה. ולרוב, זה יהיה השם שהוא ישאר איתו לשארית חייו. זאת אחת הבחירות הבוגרות לגבי עצמנו שעולה לנו הכי מעט (פחות מבגדים ואביזרים או אוטו, זה בטוח) ומגדירה אותנו בצורה הכי חזקה.

אנשים מתנגדים קשות להיקרא בשם שהוא לא שלהם. זה שהחליט שחשוב לו להיות "דודי" לא יסכים לענות ל"דוד" ולהפך. ויש רק חריגה אחת מזה, מקום אחד שבו באמת, אבל באמת אין ברירה.

וזה הצבא.

בצבא אין לך שום בחירה לגבי איך יקראו לך. אולי זה יהיה שם המשפחה שלך, אולי זה יהיה השם המלא (יש עד עצם היום הזה שלושה אנשים, ש.ש. ג.ג. וג.ט. שכשאומרים רק את שמם הפרטי אין לי מושג על מי מדברים.), אולי זה יהיה שם המשפחה, אולי זה יהיה עיוות כמו טטי או פינקי או גולדי. אולי פילה הלג. ואולי תשנא את זה עד אימה, אבל זה לא יעזור. זה שם. לפעמים זה שם גם אחרי שתשתחרר, לפעמים תצליח להעלים את זה. יש אנשים שלקחו את הכינוי ורצו איתו (אההמ.) ויש כאלה שדאגו שהוא ימות. זאת הייתה הפתעה מוחלטת לגלות דרך פייסבוק שרן פ. הוא בעצם רני. שאלתי אותו מה נסגר והוא אמר, בפשטות ניצחת, "תמיד הייתי רני. רק במדור לא."

יש הרבה דברים שקוראים לך שאתה לא יכול לשלוט בהם. "שמאלני", "ימני", "שוביניסט", "פמיניסטית", "בוצ'ה", "שחיפית". בשם שלך, השם עצמו, עוד יש שליטה. ואולי באובדן השליטה והעצמי המוחלט שהוא השירות הצבאי, או לפחות תחילתו, אנחנו נפתחים ומסכימים לקבל על עצמנו עוד שם או שניים, לצרף אותם להגדרת העצמי שלנו, שגם ככה מתרחבת לקבל "חייל". (והרי הכינוי העיקרי שאדם מוצא עצמו עונה לו במהלך השירות הוא "חייל!" או "קצין!" )

אבל פתאום, ככה, באמצע החיים, צריך כינוי חדש. לא דומה לאף אחד מהישנים שמלווים אותי כבר שנים ארוכות. ושום דבר שאני מנסה לא מרגיש הולם. בדיוק כמו שאני כבר לא עונה למיני הכינויים הילדותיים שהדודות עדיין מדביקות לי, אני לא מסוגלת לענות למשהו כל כך… אקראי. פעם, בתקופה שכל אמריקאי היה משבש לי את השם בדרכו האישית שלו, טענתי שאני אענה להכל, אפילו "היי, את". אבל הייתי בחטיבה. מה ידעתי אז?


פילה הלג שונאת קמפייני הפחדה, גם מסחריים.

06/04/2009
10 תגובות

לפני זמן מה ראיתי בפעם הראשונה את הפרסומת של ספק אינרנט זה או אחר במחוזותנו. אותו ספק עלום שם יצר את התמונה של תיקיות קבצים דמויות מצבות, עם קריין שמספר לכם שהמוני אנשים חשבו שלהם זה לא יקרה, ושהקובץ הבא יכול להיות שלכם. יופי, חשבתי לעצמי. מישהו מתחיל למכור גיבויים מרוחקים במה שכנראה יהפוך בסוף לרמה סבירה. זה שירות חשוב, בסופו של דבר, ומגיע הגודל, אחרי כמה ג'יגות, שאלא אם יש לך שרת משל עצמך, צריך להתחיל לשלם על מקום. בימינו כבר יש לנו עשרות אלפי תמונות, והן מגות כל אחת. ואסונות דאטה הם דבר שקורה. אז יכולת לגיבויים, אצל ספק האינטרנט שלך, אליו וממנו התעבורה שלך במיטבה? הכי טוב.

אז זהו, שלא. הרי, הפרסומת המשיכה, רגע אחר כך, לספר לנו שספק האינטרנט הזה מציע לכווווולם בדיקת וירוסים חינם על חשבונם, כי זה חשוב. כי הרי האינטרנט הוא מקום נורא ומסוכן! והרי סריקה שמנסה למכור לך דברים תגלה תמיד את מה שהם רוצים למכור לך הגנה מפניו. מה עוד ה-ActiveX שלהם עושה לך למחשב, אני לא רוצה לדעת, אבל זה לא יפתיע אותי אם זה מתקין סרגל כלים שלהם, משנה את עמוד הבית לדף המכירות שלהם, ופעם בשבוע מחייג אליהם מהסקייפ. ואחרי כל זה, אם כל זה לא היה נורא מספיק, הם ממישיכים ומבטיחים למכור לך אינטרנט בטוח, אם אחרי הבדיקה בחינם תחליט שבא לך.

נאמר הרבה ברחבי האינטרנט על ההבטחה למכור אינטרנט בטוח. גם כי זה אומר אינטרנט מצונזר, וגם כי זה אומר שהוא יחסום דברים שעלולים "להרוס לך את המחשב" לפי שיקול דעתם של החוסמים. כמו פיירפוקס ולינוקס. אבל קמפיין הפחדה של "תעבור אלינו לפני שהאינטרנט הרע ימחק לך את כל הקבצים שהשגת באינטרנט הרע" זה מעבר לצביעות המשתוללת הרגילה, וכבר בתחום ההפחדה שעד כה הייתה שמורה לתחומים אחרים בחיים. יום האינטרנט הלאומי, הידוע גם כיום ההפחדה כנגד האינטרנט, מראה לנו כל שנה עד כמה היו מתים שנרוץ ונקנה את הדרעק המצונזר הזה.

עצה שלי, במקום? תתקינו אנטי ווירוס חינמי. הם עובדים טוב באותה המידה.

ואם מישהו ירצה למכור לי גיבוי מרוחק, במקום ערמת שטויות במיץ, לזה אני דווקא אהיה מוכנה להקשיב.


פורסם באינטרנט, נאצה

פילה הלג לא משוכנעת לגבי הצנזורה

05/03/2008
4 תגובות

האינטרנט גואש ורועש לגבי חוק 892, שיצנזר לנו את האינטרנט. לא באמת התכוונתי לכתוב עליו כלום, אבל מה לעשות. כנראה שצריך. לא הייתי רוצה להיות זאת שישבה על הגדר כשהגיע הזמן להיאבק בצנזורה הממשלתית הרעה של כל הפורנו והפטישיזם והחופש דיבור וכאלה.

האמת? לרגע זה או אחר החמאתי לעצמי שכשיתחילו להוריד לאתרים את השאלטר, אני אהיה בינהם. אחרי הכל, אם מתאמצים, אפשר למצוא פה הסטה להשתמטות, לשנאה, ולסביבתיות, ואני בטוחה שרק האתרים עם הפורנו הממש, ממש סוטה יקבלו בדיקה יותר משטחית לפני שיכריזו עליהם כמסוכנים.

בכל זאת, צצו להם ברחבי האינטרנט דעות של אנשים אלה ואחרים שטוענים שאין כאן בכלל פגיעה בחופש הביטוי, או גרוע מכך, שהם מסוגלים לספוג את הפגיעה הזו כדי להגן על הילדים שלהם.

אז אולי כרגע הדבר היחיד שנפגע הוא "חופש המידע" שאף אחד לא בטוח שהוא בכלל חופש אמיתי, או שהוא מובטח למישהו. ואולי "הורים מודאגים" דואגים להטיח שאלות כמו "אז לא תהיו מעודכנים בתנוחה הכי חדשה. מה יהיה?" ונכון, הויכוח של מה-יקרה-כשהילד-יחפש-את-מערכת-הרביה-בויקיפדיה-לשיעורי-בית נדוש עד מוות. אני מסכימה לא להסכים עם כל אמא שרוצה שלא פטמה ולא רמיזה מינית אחת יתגלו לילדיה התמימים.

זאת אומרת, אני מסכימה שאולי לא כדאי, אבל בכל זאת. יש דרכים ויש דרכים.

1. אפשר לא לתת לילד לשבת על המחשב לבד.
לא יקרה שום אסון אם הילד יקרא ספר במקום לשחק סימס או הפלייף מה לא. או ישחק בחוץ, רחמנא ליצלן. הרי, כמובן שהוא ילך להירקב מול הטלויזיה במקום, עם הרמיזות המיניות והציצים החשופים שלה, אבל זה כבר בדיוק אותו הדיון.
אבל הוא צריך וורד בשביל לתקתק את שיעורי הבית ולהדפיס אותם בצורה מסודרת. הוא הרי מאובחן עם דיסגרפיה וכל זה.

2. אפשר לא לתת לילד את הסיסמה של האינטרנט.
הוא יכול לבזבז את הזמן שלו בסימס כמה שהוא רוצה, ולעשות שיעורי בית בוורד, וכשצריך לשלוח אותם במייל למורה, הוא יבוא ויבקש מאמא, והיא תקיש את הסיסמה של החיבור (בלי שהוא יסתכל). אחר כך היא תנתק את האינטרנט ותשאיר את המחשב נקי מתועבה, חוץ מהפורנו שאבא הוריד לתיקיה בשם "סתם" אתמול בלילה.
אבל הוא צריך ויקיפדיה וגוגל בשביל לעשות חיפושים לשיעורי בית.
3. אפשר לשבת עם הילד בזמן שהוא מחפש מידע, ולוודא שהוא לוחץ רק על לינקים זכים וטהורים.
זה זמן הורה-ילד מצויין, ועזרה בשיעורי בית כמו פעם. לכוון אותו ישר לאתר של אנציקלופדיה בריטניקה או סנונית. בכלל, זה רעיון טוב גם כשהוא משחק באינטרנט בזמנו החופשי, בפורומים וצ'אטים, שם יכולים לארוב לו פדופילים. אם הוא ימסור שם את הפרטים שלו, בפורום תמים לכאורה, שום חסימת אתרים שבעולם לא תמנע את זה.
אבל זה משעמם ולשבת להסתכל על הילד משחק.

4. אפשר לעשות עם הילד שיחה רצינית על חינוך מיני ועל ניצול האנשים שמופיעים בפורנוגרפיה.
אולי יותר מוקדם משציפיתם שתצטרכו, או שאי פעם תצטרכו, אבל בכל זאת. סקרנות זו סקרנות, ויש היום אינטרנט גדול לחפש בו במקום סתם רק התמונות הגסות בספרי מדע בספריה וספרים עם סצנות מיניות גרפיות. וגם אם לא יהיה את זה באינטרנט, יהיו מגזינים, או סרטים מהספריית וידאו הסודית של אבא של אחד החברים או סתם כרכים 2 עד 4 של שבט דוב המערות.
אבל זה לא נושא לדבר עם ילדים עליו…

5. אפשר לבדוק מפעם לפעם את ההיסטוריה של הגלישה
כמובן שדבר כזה חייב להיעשות בפתיחות ולא בהחבא. "אנחנו מסתכלים על מה איפה אתה מסתובב באינטרנט. בדיוק כמו שהיינו רוצים לדעת לאן אתה הולך עם חברים שלך כשאתם יוצאים החוצה. אם הייתם יוצאים החוצה." זה עשוי להצריך אמצעים טכנולוגיים יותר מתקדמים מאשר סתם להיכנס ולהסתכל על ההיסטוריה של הדפדפן, הרי הם יודעים למחוק את זה יותר מאשר אתם יודעים לקרוא את זה. אבל לפחות לראות שהם נמצאים ב-world-of-warcraft-forums.net ולא ב-kiddiepr0n4life.co.il. מינימום שכזה. נכון, בהתחלה זה יהיה קצת יותר עבודה, אבל אחרי פעמיים או שלוש שהילד יבין שבאמת מסתכלים על איפה הוא מסתובב, ומענישים אותו על זה בדיוק כמו שהיו מענישים אותו על זה שהוא יצא כל הלילה והלך למקום מסוכן ואולי סוטה, הוא ילמד, ואולי זה גם ישאר לו. כמו הפיל הקטן והפיל הגדול והחבל.
אבל זה מסובך! וזה דורש עבודה!
אה, אוקיי. אז בואו פשוט ניתן לממשלה לעשות את זה.

כמו בחינוך. פתרון מצויין.
נ.ב. בכמה ימים האחרונים הבלוג קיבל כמות אדירה של מבקרים על מילות חיפוש הקשורות לנולד לרקוד. לא ידעתי שמה שעושה את זה לגוגל זה ביקורות טלויזיה…


פורסם באינטרנט, נאצה

פילה הלג שונאת שכל דבר הוא קבוצה בפייסבוק.

31/01/2008
6 תגובות

אנשים, תתבגרו. באמת.

זה שתקימו קבוצת פייסבוק שמטרתה להתעצבן על רכבת ישראל לא אומר שמישהו יראה את זה, יבהל מהמחאה החברתית ויגרום לרכבות לנסוע כמו אצל מוסוליני. בדיוק כמו שאף אחד בעיריית תל אביב לא יתרגש מהתנועה לשינוי צבעי המדרכה בתל אביב, אף אחד לא יתגייס יותר כי יש כמעט 14,000 חברים בישראלי אמיתי לא משתמט, ואל תתחילו איתי אפילו עם העצומה להורדת שלג בתל אביב. למי זה מיועד? תשלחו הזמנה לחשבון פייסבוק של אלוהים ותקוו שהוא יבין את הרמז? הא?

אז כן, פייסבוק זה משחק חמוד שכזה. הוא אפילו העביר לי שעה פה ושם, למרות שאני מסרבת להתקין אפליקציות או פיסית לשחק בו. לשים איפשהו את הרסס של עדכוני הסטטוס של החברים שלי זה הכי רחוק שהגעתי. אבל לאחרונה כל דבר הוא קבוצה בפייסבוק. רוצים להתחיל למדוד כסף בשנקלים במקום בשקלים? תקימו קבוצה בפייסבוק. רוצים למחות על משהו? תקימו קבוצה בפייסבוק. מה קרה למחאה מהסוג עם השלטים והצעקות והמגפון? גם לה יש קבוצה בפייסבוק.

וזה לא שאני מתנגדת לקבוצות ששם רק לשם שעשוע. באמת. אני אפילו חברה בכמה. זאת אומרת, מי יכול להגיד לא לעמותה למלחמה בקצינים? או העצומה לשחרור יואבי? או התנועה להחזרת המנדט הבריטי?

אז די. די לשלוח לי הזמנות, די להקים את הקבוצות האלה בכלל. מה עובר עליכם, אנשים?

נ.ב. אני קוראת את הספר של סטיבן קולבר, שדוגל בהערות שוליים על כל משפט שלישי. בבלוג אין שוליים, אבל יש לינקים.


פורסם באינטרנט, נאצה

פילה הלג רוצה להציל את העולם

28/01/2008
2 תגובות

אבל עצלנית מדי בכדי לטרוח.

את מושא ההערצה (כן, הערצה, לא שנאה) הנוכחי שלי גיליתי בכתבה בעיתון הארץ. חילקו לנו הארץ בחינם יחד עם ספר ב-25 שקלים (נדמה לי שזה היה הארץ ב-25 שקלים עם ספר בחינם, אבל מי סופר, זה בסוף יוצא הארץ מיותר עם ספר ב-25 שקלים, ואני, כמו שתראו עוד רגע, אוהבת ספרים במחיר מציאה יותר מכמעט כל דבר בעולם.) אז לקחתי אותו הביתה וקראתי עיתון. ב"קפטן אינטרנט" שהוא מדור הזוי גם ככה, מצאתי את הכתבה הבאה.

מסתבר שכמה אנשים יצאו להציל את העולם על ידי… מכירת ספרים. האתר שלהם, Better World Books הוא מתת האל, ביחוד לאנשים כמוני שחיים על ספרים מחו"ל ולפעמים משלמים עליהם יותר מדי. יש ספרים חדשים, משומשים, ספרי לימוד, הכל… והכל במחירי הנחה מפתיעים. מפתיעים באמת.
אתמול בערב גם קניתי מהם ספר שגורדון המליץ לי עליו, ויחד עם דמי המשלוח ($2.50 לישראל!) ועם קניית קיזוז פליטות פחמן (!) על המשלוח בחמישה סנט, עדיין יצא חצי דולר פחות מהמחיר הנחה בלי משלוח באמאזון. אני התמכרתי.

עכשיו, אני רוצה לציין לטובה כמה דברים באתר שלהם. (למשל העובדה שהתיבת חיפוש ענקית, ממורכזת ומזהה ISBN משני הסוגים, אבל לא לזה התכוונתי)

למשל, בדף יצירת משתמש, מבקשים את כתובת המייל בתור שם המשתמש. הם מבינים, כמובן, את החשש ומציגים את ההודעה הבאה:

Your e-mail address will also be your user name. Don't worry…we won’t spam your e-mail. We’re an honest company with values.

וכבר אמרנו שמחייבים אותך לשלם על קיזוז פליטת גזים רעילים על המשלוח? וגם מסבירים ממש יפה למה.

ובתום ההזמנה מקבלים את מסר העידוד הבא:

Better World Books order page

אני מרוצה.

רוצו לראות.


פילה הלג שונאת מרקטינג "קומוניסטי"

10/01/2008
6 תגובות

אני כותבת את הפוסט הזה בדרך למשרדים של יבמ בוירג'יניה. לא, גם אני לא יודעת איפה זה. והפוסט הזה, לאורך הדרך, כמעט והפך לפוסט על נושאי יוזביליות, ז"א על דברים שלא שמישים בעליל, בכוונה או בטעות.

למשל, האתר של יבמ. אנחנו עובדים עם מוצר כלשהו שלהם, ואנחנו צריכים להוריד אותנו. האנשים של יבמ שולחים אותנו לאתר עם יוזר וסיסמה. הלכנו. עכשיו, אחרי סדרה של בערך 30 קליקים סודיים מגיעים לדף שאיתו אפשר להיכנס להורדות תוכנה. שם נדרשים להכניס שם וסיסמה שוב.למה? כובע. עכשיו, לעשות שוב "I agree" על לא ברור מה. עכשיו צריך לחפש את מה שרוצים להוריד. מכניסים את השם של התכנה שמצפים לעבוד איתה, ומקבלים בערך שלושים אופציות שאי אפשר להבדיל ביניהן, ואז מתגלה התגלית הגדולה. יבמ הם מחסן החלפים לרכב של עולם התכנה. הורדות מהאתר שלהם עובדות על ידי מספר קטלוגי. מצויין, לא? הולכים ישר לדברים שקנינו מהם, אין בלבול ואין שום בעיות. נכון? לא ממש. הלכנו לחוזה והוצאנו את המספרים הקטלוגיים של הרכיבים שקנינו. אבל המק"טים בחוזה שונים מהמק"טים של האתר (כן, כן. יש להם שני סטים, אחד למכירות ואחד לשימוש אמיתי.) ואי אפשר למצוא אותם. מרביצים לקיר קצת ושולחים להם מייל לגבי זה. כי חלאס, צריכים לעבוד! מקבלים מהם תשובה של רשימה ארוכה של מק"טים, אחד מהם כבר הצלחנו למצוא לבד, אחד מורידים… רק שאי אפשר פשוט לשלוח לינק למישהו שיוריד. צריך להגיע את כל הדרך לבד, ואז האתר פותח אפלט ג'אווה שאמור לעשות בערך את התפקיד של מנהל הורדות, אבל הוא
גרוע בזה, אז ההורדה לוקחת שעות. בסוף מגיעים למק"ט של ה"רכיב" הכי חשוב… אין באתר. זאת אומרת, המק"ט של המסמך הסברים שם, אבל התכנה עצמה לא שם. יופי, אי-בי-פאקינג-אם.

אבל לאורך הדרך, בשדות תעופה שונים (נתב"ג, ניוארק, דולס) כשניסיתי שוב ושוב לשבת, לפתוח מייל, ולכתוב את הפוסט הזה, ולהעלות קצת נקודות מעניינות על מקרים של יוזביליות נמוכה מכוונת ועל איך אם יבמ היו מתאמצים הם לא היו מצליחים לעשות אתר גרוע יותר, אבל בינתיים נתקלתי במשהו גרוע בערך באותה המידה, אם לא יותר: פרסום ושיטות מרקטינג אחרות שדוחפות לך את הצורך לקנות דרך שיתופיות ורגשות קומוניסטים אחרים.

אני לא מדברת על דברים כמו הפרסומות הסובייטיות של "תהיו אזרחים טובים, תקנו סיגריות", אלא על דברים יותר מלוכלכים. דוגמה מאד בולטת (דבילית, אבל בולטת) היתה למשל הפרסומת של פלאפון עם גאידמק ש"לא קונה יותר שום דבר", וחוזר לבגדי הפועל שלו ורוקד עם שאר הפועלים. אצלנו לא קונים! אצלנו קומוניסטים! אז תשלמו לנו כסף!

גרוע מכך, הם כל המקרים שמשחקים על רגשות או ידע על שיתופיות. למשל, אחרי שנים של דיבורים על רישות העולם בהוטספוטים של ווי פיי, הפרסומות ושלטים בבתי קפה ותחנות רכבת של "כאן יש הוטספוט!" שדות תעופה הלכו למדרגה הבאה. הם מפרסמים בכל פינה אפשרית, על כל קיר פנוי ועל כל שלט רענן, "We have wifi!" (במילים אלה ממש, לפחות בניוארק) ואז כששלפת את המחשב, התיישבת, אולי אפילו מצאת חשמל פנוי, התחברת לרשת… פתחת מייל ולא עובד שום דבר. אז אתה נאבק במחשב, רב, צורח ובסוף פותח גוגל רק כדי לראות אם לפחות זה עובד ומקבל את הדף הראשי של שדה התעופה. כבר עשית הכל, ואתה אפילו מחובר, אז רק $4.95 ותוכל גם להשתמש בכל האינטרנט הזה!

וזה לא כמו במלון, שבתיאור החדר כתוב שיש אינטרנט בתשלום. הוא אפילו יקר. אבל הוא בתשלום בהצהרה, בכל מקום בו אתה מחפש כדי לבדוק אם השירות קיים. הם גם לא דוחפים לך מתחת לאף שיש אינטרנט. מי שצריך ישאל. אם הוא הוא צריך מספיק, הוא ישלם.

יש סיבה שבימינו בארץ, כשמפרסמים בטלויזיה שנותנים מכשיר טלפון חינם הקריין חייב לומר בעל פה "למדברים מעל 200 דקות ובתשלום קבוע". משרד התמ"ת החליט באיזשהו שלב שלהבטיח ולתת לך לגלות בזמן התשלום מה זה אומר זה לא בסדר. כמו שיש חוק שאומר שכשיש "עד 70% הנחה" ה"עד" צריך להיות לא יותר קטן מגודל מסויים, נדמה לי שבאחוזים מהגודל שבו כתובה כמות ההנחה.

אני יודעת שאתם ממלמלים לעצמכם כרגע שאין קשר בין לכתוב "חיבור אינטרנט" על הקיר להטעיית הצרכן, אבל יש מידה של הטעייה בלהגיע עד הקופה עם משהו שאתה רוצה ולגלות שהוא לא מתנה. כל אדם שני, אולי שלישי, ישלם בכל זאת במצב הזה.

האינטרנט עצמו הוא נקודה כואבת בכל העסק הזה. למה? כי יש פה שימוש ציני אם לא מרושע בעובדה שהאינטרנט הוא מקום קומוניסטי בעיקרו. המידע הוא שיתופי, האתרים הם ציבוריים, ואפילו הביטים עצמם שעפים להם באוויר הם ציבוריים למדי. בכל מיני מקומות בעולם אפילו היו פרוייקטים של אנשים בעיר שמקדישים עד כדי שליש מהתקשורת שלהם בבית לרשת וויירלס הציבורית של העיר. בתי קפה נותנים לך אינטרנט חינם (אמנם כדי שתשב שם יותר זמן ותקנה קפה) ובאיזורים ציבוריים יש אינטרנט. זה האידיאל העולמי של שיתופיות ובכלל של חינם. ופתאום על דבר כזה לעשות את השטיק הזה של אה, רגע, בעצם זה לא חינם… כצרכנית של אינטרנט יותר מעשר שנים, אני נפגעת.

אני יודעת, זה דבילי להפגע מצורת שיווק. אבל עוד נשארו לי אידיאלים פה ושם, וחבל. ובדיוק בצורה שבה לא ימכרו לי קוסמטיקה בלומר לי שאני מכוערת או מוצרי דיאטה בלומר לי שאני שמנה (לא, באמת. תחשבו על זה. השיווק של דיאטות למיניהן תמיד מתמקד במישהי מידה 0 מספרת איך פעם היא היתה מידה 2, כדי לגרום לך לחשוב שאם היא צריכה דיאטה, מה יהא עלי? שומן רוטט לא אטרקטיבי מספיק כדי למכור דברים, ולקרוא ללקוחות הפוטנציאליות שמנות בפנים פשוט ירגיז אותן.) הייתי מצפה שלא ימכרו לי אינטרנט בלהבטיח לי אותו חינם.

זה הכל.

נ.ב. אני בניו יורק, אז אני אהיה קצת יותר איטית בלאשר תגובות של אנשים חדשים. קבלו התנצלות.


פורסם באינטרנט, נאצה

פילה הלג שונאת טוקבקיסטים

03/12/2007
10 תגובות

מה שונאת? מתעבת. מה מתעבת? בכל זאת קוראת ומתעצבנת כל פעם מחדש.

אני יודעת. כל אחד ואחת מאיתנו ודאי נפלו פעם קורבן ללהגיב לכתבת חדשות באתר זה או אחר. אולי זה היה כי התלהבנו, אולי זה היה כי התלהמנו. ואולי כי היה לנו משהו להגיד לאחד המגיבים האנונימיים האחרים שם. קל לנו לחשוב במוחנו שמישהו באמת יקרא את מה שכתבנו ויהנהן, או שכותב הכתבה דינו ככותב בלוג, קורא ומגיב, והוא יפתח איתנו כעת דיון מעמיק בתוכן התגובה, תגובה כל כך מנוסחת, כל כך לא מתנשאת, וכל כך משכילה שהיא בכלל לא תיחשב לה כטוקבק. הרי אלה הטוקבקים שאנשים מוצאים כהכי פטתיים, בסופו של דבר.

האמת היא שאני לא כותבת בעקבות הסרט של יס "הטוקבקיסטים". למרות העובדה שכל אדם שני שאני מכירה (בערך כל מי שיש לו יס) ממליץ לי לראות אותו, עוד לא ראיתי. אין לי יס. אני כותבת בגלל שלקטע מסויים בספר נאנו שלי הייתי צריכה שקהל אנשים בחדר יביעו הערות בנושא מסויים בעלות הערך המוסרי\תוכני של טוקבקים. אז, יאללה, לאתר חדשות עלום שם, למצוא מאמר שבערך תואם את דבריו של הדובר ולהתחיל למצוא טוקבקים מתאימים.

אתם יודעים מה קרה? לא מצאתי ולו הערה אחת שהסכמתי להעתיק. אולי כי קיוויתי לקצת יותר עומק, ולא מצאתי שום עומק. סתם התעצבנתי. ומה קורה? אני מתעצבנת, אני רוצה להגיב. אני מגיבה, אני נשמעת בדיוק כמוהם. אולי בגלל זה כל הטוקבקים נראים ככה. מספיק אחד שיעצבן, ולכולם קופץ הפיוז. אז לי יש קצת שליטה, ואני תופסת את עצמי, בדרך כלל הרבה לפני כפתור "הגב לכתבה". אבל טובי האנשים הופכים לטוקבקיסטים. למה? האם הם חושבים שזה ישנה את דעתו של מישהו על הכתבה? האם הערות למחבר לא טוב יותר לשלוח ישר אליו בלינק שכל כתבה שכזו מציעה? האם טענות לגבי דיוק התוכן לא עדיף להפנות אל המחבר ואל המערכת?

או שאולי אני סתם בפיגור אחר הטכנולוגיה. אולי זה שאני מדור אחר. אבל דווקא רוב האנשים שמתוודים לטוקבקיזם הם מעלי, לא מתחתי בקבוצת הגילאים. הם אנשים שאמורים להיות רגילים הרגל של עשרות שנים שכתבות בחדשות הן דבר סטטי. מקסימום אפשר לכתוב מכתבים למערכת ואולי יפרסמו אותם. אולי הם חיכו כל חייהם לרגע בו הם יוכלו לעשות יותר מאשר לצעוק חזרה על הטלוויזיה, וקפצו על היכולת ברגע שהיא הגיעה. נבצר ממני, באמת.

אז יצאתי לי בנסיון להבין את האנשים שעומדים מאחורי המילים, כי למרות שאף אחד מהם לא מודה באישיותו האמיתית, חלקם טוענים למשרות מכובדות, או לפחות לידע בנושאים ברומו של עולם או לפחות ברומה של מדינה.

שמישהו ישים סוף לביזיון!המדינה בפשיטת רגל!!
תתעוררו!!!!!!!!!!!!!מרוואן ברגותי מפעיל עלינו מניפולציות זולות וזה עובד. דרוש מנהיג חזק במדינת ישראל!!
אלון , תל אביב (02.12.07)

אוקיי, בואו נראה. שהרי, אלון מתל אביב חושף כאן לעיני הציבור המשתאה את הסוד השמור שהוא המניפולטיביות של ברגותי. הוא מזהיר את אזרחי המדינה כי אנו בסכנה קיומית מבפנים, ולבסוף עושה את הצעד האמיץ להציע את עצמו כהנהגה חדשה וחזקה למדינה! …אם רק הוא היה חותם את שמו, הייתי יודעת איזה שם לשים בקלפי.

3. ררראשונה 😀 (ל"ת)
18:26 01/12/07 מומוומומ

טוב, נו. עם הספר. אולי לא ספר חשבון.

18. נמנמאסס
מתי מתי תתחילי לנצחח!??!בשביל ההודים וכל שאר הודי הקבוצות אתם רק אוהדי צלחות
עד המוות 23:40, 02/12/2007

רק כדי להבהיר "היא" היא לא אלא מכבי תל-אביב. ההודים? לא יודעת מי הם. מה זה אוהדי צלחות? יש ספורט חדש שהטוקבקים מבשרים את ביאתו? האם זה Ultimate Frisby? והאם המוות אכן הגיע ב-23:40? לעולם לא נדע.

34. ל-4
רק במדינת ישראל יכול להתגורר איש קטן ורשע כמוך. אתה אדם מלא שינאה אכול קנאה, איש עלוב וקטן קטן. מה כואב לך? שיוסי בניון מוכשר? שיוסי בא ממשפחה צנועה? בו ואגיד לך משהו, איש קטן,עם עוד 10 בניונים אנחנו בגמר המונדיאל ולא מפסידים.
המגיב (29.11.07)

אחד מחכמי ישראל, המכונה באיזורינו "המגיב", מצטרף כאן באקט של חסד טהור לצוות היחצנות של יוסי בניון. הוא עוצר רק מילימטרים מ"רעה, רעה, רעה!" בגינויו של אותו איש קטן ורשע המכונה "4". את הדרמה הזו אפשר לראות מתפתחת כש-4 הציניקן,כמו האיש הקטן והרשע המפולפל שהוא, לא מגיב ומשאיר את "המגיב" להתבוסס בנאצתו. גם בטלנובלות אין סצנות כאלה.

2. לישראלים אין מפלט מהריק. עבד ה' הוא לבדו חופשי. ל"ת
רמי.יהודי., 22/12/06 10:21

והנה שוב יש לנו את הנסיון להזהיר את העם היהודי מהרעה החולה הבאה עליו. רמי, יהודי אדוק במוצהר תופס פה את הבמה ובמאצעות מדיום הטוקבק בעל התפוצה הבדיוק נכונה מנבא לעם את נבואות הזעם שלו. רק למה, לא בדיוק הבנתי, בכתבה על הפסטיגל? (אממ, לא משנה. חשבתי על הפסטיגל לאיזה שלוש שניות ועכשיו אני מסכימה עם האיש לחלוטין… )

8. האלוף שטרן צודק
הרופאים צבועים מכוון שתמורת סכום פעוט כל אחד יכול להוציא פטור.
YNET נא לפרסם למרות כי זאת האמת.
אחד שיודע (25.11.07)

אנחנו רואים כאן את דברו של "אחד שיודע", איש הנרדף על ידי משטרת הצנזורה עד כדי כך שירד למחתרת עם הכינוי הספרותי הנועד לרמוז לנו בכל זאת שמדובר בבעל דעה רמה המבין עניין. (או שזה "אחד שמבין"? אני תמיד מתבלבלת ביניהם.) בכל אופן, אותו כותב מחתרת נרדף מתחנן בפני העיתונות היושבת על הגדר, מושפעת על ידי הצנזורים המרושעים אבל נתונה בכל זאת לשכנוע, "אנא, פרסמו את דברי האמת שלי! על העם לדעת!" מדהים כי גיבור תרבות שכזה מצליח לשגשג למרות כי החברה הישראלית מכה בו שוב ושוב.

38. כנסו כנסו
למספר 12 את ממש חולה בראש לאפשר לו לצאת לברית נראה לך הוא זבל שירקב כל חייב בכלא וחוץ מזה הבן שלו כבר נדפק אבא בכלא רוצח בדם קר זבל אנושי ואמא עששת מהלכת מפחידה ומכוערת. הרבה סיכוי לבן שלו אין אולי רק בימין הקיצוני איפה שכל הדפוקים בראש
כנסו כנסו 16/10/2007 11:39

קודם כל, שווה לציין את המחווה הספרותית הנפלאה שעושה כאן מר "כנסו כנסו" ליצירת המופת של ג'יימס ג'וייס, יוליסיס. בנוסף לכך, הוא מיטיב לכנס אליו את קהל קוראיו בכותרת "כנסו כנסו" (אם כי, האם זו קריאה לקהל, או שמא הזדהות פשוטה של "כנסו כנסו כתב את זה", ממש כמו "מומו היה פה"?) ואז שומר את הקורא ערני במטפורות עמוקות כגון "אמא עששת" או משחקי מילים דוגמת "חייב בכלא", ומקנח בקריאות הנובעת ממקצב כמעט כמו זה של שירה קלאסית. למרות העובדה שניתן לבקר את הביקורת הנוקבת כמעט מדי שלו לאותה "מספר 12" עלומה, אין ספק שמטרותיו של האיש ישרות ומלחמתו לצדק שהוא כה שואף אליו בלתי פוסקת. ניתן להסיק שמדובר, אם אך, במשורר ישראלי המבקש להישאר בעילום שם, כדי שהעניין בפוליטיקה לא יעיב על המכירות של ספרו החדש.

אז מסקנות על אופיים של טוקבקיסטים? קשה לי לומר.

שאלתי הרבה אנשים שאני מכירה אם הם אי פעם כתבו טוקבק, על מה, למה או למה לא. דיסקסתי את הנושא עם הרבה אנשים, חלקים מהדיונים האלה הגיעו לפה. לרגע רציתי להשוות את אותם טוקבקיסטים לאנשים שהיו צופרים לך ורודפים אחריך עם האוטו כדי לפתוח את החלון, לחכות שאתה תפתח את שלך ולהתחיל לצעוק עליך. אבל, לא. אלה לא הם. טוקבקיסטים הם האנשים שמתחילים לצעוק עוד לפני שאתה פותח את החלון שלך, או בלי קשר לאם אתה בכלל פותח אותו. הם האנשים שצופרים לך אחרי שכבר נסעת.

מצד שני, הם אתם ואני בכמויות נכונות של זעם. כל אחד יכול ליפול במלכודת הזו של יש-לי-מה-להגיד-ואולי-מישהו-יקרא. כי כולם קוראים טוקבקים, חלק אפילו יותר מאת המאמר עצמו. ואם כולם קוראים טוקבקים, אז יש בשביל מה לכתוב אותם.
אבל מה שמפחיד בזה הוא שיום אחד, הטוקבק יחליף סופית את המכתב למערכת. הרי, אין מה לפרסם ביחידות ובזהירות מכתב למערכת אם לכל אחד יש מילה גם ככה, אם מפרסמים הכל. וכל אלה שכותבים, משקיעים ומנסחים בקפידה כדי לקבל את אותן מאתיים מילים בתחילת המוסף, להביע ילכו ביגון ויצטרפו לקהל הטוקבקיסטים נטולי ההגהה והשפיות. אולי בהתחלה הם עוד יקפידו, עד שמישהו יספר גם להם שהטוקבקים עם איות נכון ודעה מלומדת שאינה מעוטרת בשלל סימני קריאה, הם הטוקבקים שהכי מזלזלים בהם. הם פשוט לא בידוריים או מלהימים כמו כל השאר.