פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג בעצם די שונאת תיקים.

30/10/2010
להגיב

בהתחלה עצבנו אותי שורות הסטטוס הלא קשורות בפייסבוק. אחר כך עצבן אותי הרעיון. ואחרי שהרבה כתבו את שכתבו על כך, עצבנה אותי האמירה שהקופירייטר המטומטם באמת השיג את מטרתו – הוא גרם לריאקציה שבה בלוגריות אינספור כתבו על סרטן השד ממש, על החשיבות של בדיקה, התקשורת סיימה כל כתבה על הקמפיין המפגר ב"לכו להיבדק" ובמקום לצאת סוטה ומגעיל, האיש יצא גאון. אבל מורן פסקה שלא, המידע שעובר בפוסטים האלה, שבבסיסם הרבה רצון טוב, אל תטעו, הוא שגוי ומטעה, ומודעות לא יצאה מזה. קראתי בשקיקה דיון פייסבוק ארוך בין מורן לקרן (רופאות שתיהן) שבפני עצמו היה יותר אינפורמטיבי מכל דבר שקראתי בכמה ימים האחרונים, ובעזרתן אני מעבדת את כמות האינפורמציה האדירה והחשובה שעברה שם למשהו שהוא אולי לא הכי מרנין אבל הוא אינפורמטיבי, ובכך אעשה את שלי בלי קשר לתיק שלי.

השורה התחתונה, רק בשביל אלה שאין להן כוח לכל השאר, הולכת ככה: נשים מבוגרות צריכות ללכת לעשות ממוגרפיה. לנשים צעירות (שזה לפני גיל 50. אפילו האמריקאים שהיו ממליצים על 45 התיישרו לאחרונה ל-50.) יש ביש-מזל, כי אין בדיקה לגילוי מוקדם שאפקטיבית לנשים צעירות. אני עוד אכנס לזה בהמשך, למה ממוגרפיה לא, ולמה בדיקת כירורג לא. למי שיש היסטוריה משפחתית או שעשתה את הבדיקה הגנטית, יש בדיקות אחרות כמו MRI או אולטרסאונד שאפשר לבצע לשם מעקב, אבל בשביל זה צריך הפניה של רופא ומקרה מיוחד שמצדיק את זה. החדשות הטובות לשאר הבנות? שבגיל צעיר, סרטן השד נדיר בלי היסטוריה משפחתית או מוטציה גנטית.

התקשורת לסוגיה מפציצה את בנות ישראל בימינו בהמלצות לקבוע לעצמן תור לכירורג, אבל זו לא המלצה מעשית במיוחד. זאת אומרת, למעט העובדה שרופא שהוא לפעמים חתיך הולך למזמז לך את הציצי פעם בשנה בזמן שאת עושה לו עיניים. בשביל להבין למה צריך לעצור רגע ולהבין את ההבדל בין בדיקת אבחון לבדיקת סקר. בדיקת אבחון היא הבדיקה שהרופא שולח אליה כשמתלוננים על סמפטום כלשהו, למשל משטח גרון כשכואב הגרון. לעומת זאת, בדיקת סקר היא בדיקה שנעשית לכלל האוכלוסיה הבריאה לשם גילוי מוקדם, בלי תלות בסמפטומים או היסטוריה. "כלל האוכלוסיה הבריאה" בדרך כלל נחתך כאן לפי קבוצת הסיכון – מין, גיל, וכו'.

ממוגרפיה, שהיא בדיקת הסקר היעילה היחידה במקרה הזה, מקבלת חתך נוסף: היא פשוט לא יעילה לפני גיל 50. הסיבה לכך היא שבסביבות הגיל הזה המבנה של השד מתחיל להשתנות. ברגע שהשחלות שלנו יוצאות לפנסיה, רקמת השד הצפופה והבלוטית מצטקמת והשד מתמלא בשומן. ממוגרפיה משתמשת בקרינת רנטגן, והיא חודרת שומן מעולה, אבל לא כל כך חודרת רקמה בלוטית וזה מפריע לראות את הגידולים, שיש בהם הרבה פעמים משקעי סידן שרואים ברנטגן. אז כשהתנאים הסביבתיים (פחות רקמה בלוטית) מתאימים, אפשר לראות גידולים כשהם עוד קטנים, להוציא את האם-אמא שלהם, ולהציל את הנשים! אבל כשהם לא, אז זו לא ממש בדיקה ששווה למשהו.

בדיקת מעקב היא מעין ביניים כזה. היא נערכת עם סיבה מוגדרת – סיפור משפחתי, גנטיקה חשודה, או אישה שבעבר היה לה סרטן, אבל היא נערכת באופן תדיר כמו בדיקת סקר. כאן ישלחו, למשל, ל-MRI, שהוא אינפורמטיבי עד מאוד. הסיבות שהוא לא משמש כבדיקת סקר, אלא רק כמעקב לקבוצת אוכלוסיה מצומצמת כל כך, הן בעיקר כי הוא יקר, הוא לוקח המון זמן, והציוד שלו לא זמין במיוחד. אבל מסתבר שבמקרים של היסטוריה משפחתית משמעותית או בדיקה גנטית חיובית יש השתתפות של המדינה. רק שתדעו.

ולגבי בדיקות אבחון, הבדיקה עצמה יכולה להיות אותה בדיקה: למשל אישה מעל גיל 50 (או קצת פחות, לפי שיקול דעת הרופא) שבעלה מצא אצלה גוש חשוד (כי הרבה פעמים אלה בני הזוג ששמים לב) תישלח לממוגרפיה כדי לתת לו אינפורמציה נוספת, יחד עם הביופסיה, שגם היא בדיקת אבחון מאוד נקודתית. מישהי צעירה יותר: לאולטראסאונד ולדיקור אבחנתי.

לגבי בדיקת כירורג, אליה שולחים אותנו בהמונינו בימים האחרונים, היא נתקלת בבעיה: כל בדיקה גופנית מגלה את הגידול כשהוא נימוש. מה שאומר – גדול וסביר להניח שכבר שלח גרורות. לעומת זאת, היא גם תגלה כל מני גידולים שפירים שהם דבר שקורה כל הזמן, ועל כל אחד מהם יריצו את הבחורה לביופסיה. בדיקת סקר צריכה להיות יעילה בקנה מדיה גדול, ועם סטטיסטיקות כאלה היא לא. היום פשוט אין אינפורמציה על יעילותה בתור בדיקת סקר, ולא יודעים שהיא מורידה את התמותה. או כמו שמסבירה קרן:

תראי, בואי ניקח אשה בת 30 לדוגמא. היא קראה על הקמפיין המטופש של "אוהבת את זה בשקל תשעים על המזרון המטונף של אחיך", התעצבנה, אבל החליטה שזה נושא ממש חשוב ובאמת רצוי שהיא תלך להבדק.
היא אמנם בריאה לגמרי, אין לה היסטוריה משפחתית חוץ מסבא שחי עד גיל 98 עם סרטן הערמונית. היא אפילו לא מעשנת.

הקיצר, הבחורה הנחמדה הזו מחליטה ללכת לכירורג. הוא גם חתיך, אז בכלל מגניב.
שנה-שנתיים-שלוש עוברות, בסוף גדל לה גידול שפיר בשד, שמאד נפוץ בנשים צעירות. אבל אי אפשר לפטור את זה בתור "זה כלום", מה גם שאי אפשר לעשות לה ממוגרפיה, ולכן הכירורג שלנו ישר מפנה אותה לאולטראסאונד ולדיקור.
הדיקור עובר בלי בעיה, הגידול אכן שפיר, והבחורה ההיפותטית שלנו חוזרת הביתה שמחה וטובת לב. אולי אחרי כמה שנים היא אפילו מתחתנת עם הכירורג.

עד כאן הכל בסדר. אבל תכפילי את זה בעשרות אלפי נשים בגיל שלושים, שבערך ל 20% מהן יש גידולים שפירים בשד בשלב כלשהו בחיים, שכולן תעבורנה דיקורי שד, חלקן תסתבכנה (עד כדי כריתת שד) ולאף אחת מהן לא יתגלה סרטן שד בשלב שעדיין אפשר לעשות עם זה משהו.

ולגבי מניעה? הריונות מרובים, מגיל צעיר, הנקה ארוכת טווח. ויטמין D, כנראה, גם עוזר למניעה, אם כי אין המלצה קונקרטית לגביו. וספורט. (אני חושבת שאני יודעת באיזה מאלה אני אבחר באופן אישי. למעשה, הספורט שלי מתבצע בחלקו בחוץ, אז זה גם מטפל בויטמין D, על הדרך.)

ולמתעניינות: המקור המוסמך, עמוד 6 מציע עוד לינקים.

ואם יש חשש או שבן הזוג (או את) הרגיש משהו? אז פונים לרופא, וכמה שיותר מהר. אבל כאן מורן מציינת: גינקולוגים לא מתעסקים עם שדיים. מי שכן זה כירורגים (כלליים, אבל יש כירורגים כלליים שספציפית מומחים לשד וכאלה שמתעסקים עם דברים אחרים). לכן אין טעם לצפות מגינקולוג לבדוק שד, או לפנות אליו אם יש חשש.

מורן מסכמת: מודעות כן חשובה גם בגיל צעיר יותר, ואם משהו נראה לא בסדר זו בהחלט סיבה מצויינת להיבדק בכל גיל. התעלמות מביאה לסיפורים עצובים מאוד. (למשל הסיפור קורע הלב שמסתובב בימינו בפייסבוק של הבחורה שמיששה גוש, התעלמה הרבה זמן, התאשפזה ומתה תוך שבוע.) בדיקות הסקר, לעומת זאת, אכן רלוונטיות רק למבוגרות יותר. ועוד המלצה אחת חשובה: אם יש לכם רופא שאתם לא סומכים עליו, לכו לרופא אחר.

אז לכו להיבדק אם אתן מעל גיל 50, ואם לא אבל יש לכן היסטוריה משפחתית, לכו לרופא המשפחה כדי לקבל הפנייה למעקב. שאר הזמן פשוט תהיו מודעות, ואל תשכחו כן ללכת בגיל 50. גם אם זה נראה רחוק עכשיו.

ותודה למורן ולקרן על שערכו את הדיון מלכתחילה, ועל שעזרו לי לקמפל את כל האינפורמציה שנמצאת לעיל.

מודעות פרסומת

פורסם בהמלצות, נאצה

פילה הלג שונאת את יום הזכרון

19/04/2010
להגיב

לפני כמעט שנה קראתי את ספרה של יהודית הנדל, הר הטועים. התחלתי אותו בתשע בערב ביום עבודה ולא קמתי מהספה עד אחת בלילה כשסיימתי אותו. לא נהנתי ממנו. יצא לי להרהר בו או לחזור אליו שוב כמה פעמים מאז, בערב יום כיפור, מועד התרחשות העלילה (למעשה, יום אחרי התרחשות העלילה), לקראת הרצאה של פרופ' חנה נוה שהייתה בעיקר על ספרה בשבי האבל, ושוב, פעם נוספת, כמה חודשים אחר כך. כל פעם קיוויתי להבין למה, בעצם, לא אהבתי את הספר. אתמול סוף-סוף הבנתי.

לפני שקראתי אותו, ע. תיארה לי את הספר בתור "הורים של חיילים מתים בבית קברות, וזהו." מבחינה עלילתית, זה תיאור יחסית מדוייק. הוא על היום שלפני ערב יום כיפור, בקרית שאול, על הורים לחללי מלחמת יום הכיפורים שמגיעים, חלקם כי הם מגיעים כל יום, וחלקם כי הם לא רוצים לבוא לאזכרה הגדולה שלמחרת. הוא מלא בגינוני אבל שמיוחדים לכל הורה, עשרות מהם. אתמול הבנתי שהסיבה שלא נהנתי מהספר היא שיש את ההרגשה המאוד ברורה שמפריעים לפרטיות של כל אותם אנשים, לאבל הפרטי שלהם. יש לי הרגשה שהתחושה הזאת היא בכוונה.

אתמול הייתי בדרך לאזכרה, שהקשר שלה ליום הזכרון הוא קלנדרי בלבד. זו השנה הראשונה שאני הולכת למשהו בערב יום הזכרון, שהעצב שלי הוא לא מבחוץ. (זה לא קשה להשרות עלי עצב, הוא שורה עלי גם ככה במשך הרבה מהזמן. רק תגידו לי שהיום צריך להיות עצובים, והופס.) עמדתי בפקק של אנשים שבורחים הביתה לפני הצפירה, והקשבתי לפסטיאבל ברדיו. תהיו עצובים, בכוח, תהיו עצובים. ואז הבנתי. העורכים של גל"צ או מאה-אף-אם, או מה שזה לא היה, מה הם מבינים? הם עורכים פלייליסט שאמור להעציב, מחווה ריקה, מסמן חיצוני. למה אנשים אחרים, אני-של-לפני-שנה כאלה, צריכים להשתתף בצערי באופן ריק? מה זה בכלל עניינם?

אף פעם לא הבנתי את הטקסים כשהייתי צעירה יותר. מישהו שר שיר עצוב על הבמה וזה אמור להזכיר לנו שמחר יום העצמאות. לא הבנתי באמת שהם אמורים להתקשר לאבל מהסוג שיש בשבעה או באזכרה. מי שיש לו סיבה להיות אבל ביום הזה עשוי לרצות את הטקסיות בשביל עצמו. הוא עשוי לרצות להיפגש עם אנשים שאבלים כמוהו, על אותו אדם או אדם אחר. אבל כשמערבים בזה את מי שזה לא נוגע לו, את מי שלא רוצה להיות שם, הדברים הולכים ומתרוקנים מתוכן. ונשאר רק הדבר הלאומי, הנאומים הפוליטיים בטקסים שההשתתפות בהם חובה, השירים שהם לא ממש שירי אבל אבל הם איטיים וזה כל מה שמותר לשים היום ברדיו. הצורך של המדינה לאחוז בשתי ידיים בדבר הזה, באבל המאולץ הזה, כדי ל…מה? לקבע אותנו, כנראה. להחדיר בנו אידאולוגיה. זה מאוד מורגש בשנים האחרונות כשהתקשורת מתרפקת על הורים ששמחים על כך שהקריבו ילדים על מזבח המולדת, ולא מתביישים לומר את זה למצלמות. אחת הדוגמאות הנפוצות כשמסבירים על אינטרפלציה אלתוסרית בארץ, היא העמידה בצפירה.

כדאי לקרוא את הר הטועים. אי הנעימות שהוא משרה דומה לזו שהייתי מרגישה כשהמצלמות היו מתפרצות להלוויות של הרוגי פיגועים. תחושה שאין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות או לומר שלא ישמע מתנשא או מבזה או ריק מתוכן או כל התשובות נכונות. אותה תחושה שגרם לי הקטע בעיין ערך: אהבה של גרוסמן שבו מומיק מגלה שהיום האחד בשנה שבו ההורים שלו מוציאים אותו מבית הספר ונוסעים לנופש הוא יום השואה.

פרופ' נוה סיפרה שב-49, מישהו בועדת הסמלים של הכנסת העלה את הרעיון המבריק של אות ההורים השכולים. הוא אמור להוקיר את ההורים ולציין בפני כל את גבורתם. מדליה. הורים ששכלו בן אחד יקבלו מדליית ארד, הורים ששכלו שני בנים יקבלו מדליית כסף, והורים ששכלו שלושה בנים או יותר יקבלו מדליית זהב.

ונראה לי שהרבה ממה שאנחנו עושים לא הרבה פחות נורא.

יום עצמאות שמח.


פילה הלג רוצה אוסקר

30/12/2008
4 תגובות

אני צריכה להכיר בזה שכנראה לא יהיה פוסט בחירות. קלוש הסיכוי שבחודשיים הקרובים משהו יצליח להוציא אותי מהאפאתיות המוחלטת לגבי פוליטיקה שהגעתי אליה. אפילו תכניות הפסאודו-סטירה, שהן לא מי יודע מה מצחיקות בפני עצמן, כבר לא מעלות בי ולו גיחוך. עד כדי כך אפאתית. לא נורא.

אבל אתמול ראיתי שוב את ואלס עם באשיר. בפעם השלישית. ודווקא הפעם, לא עם בן הזוג, לא עם המשפחה, אלא כמעט-לבד, יחד עם מ' שישבה בערבוביית הלם-אלם במשך כל הסרט, הוא היכה בי במלוא כוחו. גם כשהחלפת הרילים של הסרט התפקששה באמצע, האפקט לא התפוגג. הוא היה קשה מכפי שהיה בפעמיים הקודמות, אולי בגלל האווירה, ואולי בגלל שכבר הספקתי להתלהב מהאנימציה ומהמוסיקה, להכיר את הקטעים הקצת-מבהילים, ככה שלא חיכיתי בעצבים למשהו שיבוא, לצחוק ממה שאמור להצחיק. כל מה שנשאר זו הזוועה. טהורה וקשה, במסווה של רק-ציורים. קשה להאמין שדוד, שמאייר ספרי ילדים, גם מצייר דברים כאלה.

במקרה, בגלל שהפעם זו היתה הקרנה מיוחדת וכנראה שזה היה העותק הפנוי, הסרט היה עם כתוביות באנגלית. אז מעבר לאיות הפונטי של כל מני שמות, והעובדה שיוני גודמן רשום גם בתור Porn Artist בקרדיטים בסוף (ועל כך סחטיין), גם שמתי לב לכתוביות תוך כדי הסרט. זה משונה לחשוב מה רואה מי שרואה את הסרט בחו"ל. ההקבלה הצורמת הזאת בין המראות והקולות, לבין המלל שמופיע למטה. גיבוב של סלנג ישראלי ודיבור צה"לי הופך פתאום למשפט קצר, פשוט, עם הסברים של המובן-מאליו שהוא בעצם לא מובן מאליו למי שלא חי פה. ופתאום, בגלל שאני לא יכולה שלא לקרוא תרגום כשהוא שם, שמתי לב כמה פעמים המילה massacre מופיעה. זה לא מפתיע, בהתחשב בנושא של הסרט, אבל בכל זאת. באוזן זה בקושי נקלט. אולי כי זורקים את המילה הזאת על ימין ועל שמאל בימינו. באנגלית היא עדיין זרה מספיק כדי להיקלט. זה כמעט מוזר לראות אותה בהקשר של, נו, טבח של ממש.

עד עכשיו, הסרט מצליח בחו"ל בכל מקום שהוא מציג. שמעתי שבקאן הוא קיבל standing ovation בסוף ההקרנה. (וזה קהל קשה, שם. קורה שהם צועקים בוז לסרט באמצע.) אפשר להבין למה. זאת אומרת, השילוב ההזוי של מלחמה ואנימציה ממש יפה, ומולו ההימלטות המוצלחת מהז'אנר המאוס של סרט בוא-שב-ילדי-ואספר-לך-כמה-מלחמה-זה-רע-ולמה. ואם זה מדד, אז שישה פרסי אופיר. ואולי עוד מעט גלובוס זהב. זה כבר באמת מדד. סביר להניח שהמלחמה תדפוק את סיכויי האוסקר, אבל בכל זאת. זה הרי כי כל האקדמיה אנטישמים פרו-פלסטינים. (אבל אם שנתיים ברצף נגיע לאוסקר בזכות לבנון, מישהו עוד עשוי לחשוב שזה רעיון טוב להיכנס לשם פעם שלישית. אתם יודעים, כדי שיהיה חומר.)

אני יודעת שאני לא נוטה להביא כאן המלצות. למעשה, הייתה בערך אחת עד עכשיו. בערך. אבל אני חייבת. אם לא ראיתם, תראו. אם אתם מפחדים מקצת אשמה שמאלנית, אז אתם כנראה בבלוג הלא נכון גם ככה. Suck it up ולכו לראות.


פילה הלג בולעת את ניו יורק

19/10/2008
9 תגובות

היתה לי כל כוונה למצוא דרך מקורית לספר על מעללי בעיר הגדולה. הרי, יש אנשים שנוסעים לניו יורק כתיירים, ויש אנשים שנוסעים לניו יורק כדי לאכול. יש אפילו אנשים שיתרמו לכם מהידע המופלא שלהם על איך למצוא שירותים ציבוריים בכל מקום אפשרי.

תייר ממוצע

אני, אני נסעתי לניו יורק כדי… אבל בשיחה ארוכה עם מאיה גיליתי את מה שבעצם ידעתי מזמן. נסעתי לניו יורק כדי לאכול, לנשנש, לצלם ולהתרחק מהעבודה. בפריז כבר הייתי השנה (גם כדי לאכול, אלא מה?) ובשום מקום אחר אין אוכל כזה. אז נסעתי לניו יורק. ולבקשת מאיה, קבלו את מדריך הפילה למסעדות בניו יורק.

אוכל ניו יורק א': דליקטסן

דליז (או דלי-ים, או מעדניות, אם אתם ממש מתעקשים) הן המקום המושלם לאכול את האוכל הניו-יורקי הבסיסי. גם אלה נחלקות לשתיים.

יש את הדלי השכונתי, זה שהוא בעצם סופר למעט איזה סלט-בר קטנטן, והוא בר השוואה לפיצוצייה (למרות שהפיצוצייה האמיתית היא הניוז-סטנד) – הוא פתוח עד מאוחר מאד, הרבה אחרי הסופר, ויש בו חלב, מאנצ'יז מכל הסוגים, מיץ תפוזים, ובדרך כלל גם פירות טריים.

כאן בעצם עוצרת תחנתנו הראשונה במסע האוכל בתפוח הגדול, בפירות הטריים שבדלי גדול יהיו במזנון בפנים ובקטנים יהיו ארוזים מראש בתוך ארגז קרח בחוץ. שיא הקיץ? אין בעיה. יש לנו תותים ותפוזים. שיא החורף? אז מה. מנגו וענבים. הזנים של הפירות הם קצת אחרים, אז למי שמורגל בפירות ארצנו צפויה הפתעה, מנגו חמוץ להפליא או תפוח מתוק מדי. שונים, אבל טעימים.

פירות טריים, יאם!

חוץ מהדלי הזה שהוא לא באמת מעדנייה, יש את הדלי האמיתי, המזוהה בשמו המלא, "דליקטסן". מדובר בנקניקים, מרקים, ושאר כל טוב. מקור הדליז הוא באוכל הניו-יורקי של המאה התשע-עשרה, והטובות ביניהן הן בבעלות יהודית, חלקן אפילו כשרות. למעשה, בינואר השנה חותך הבשר בדלי החביבה עלי (נגיע אליה עוד שנייה) שאל אותי איך זה יכול להיות שאין דליז יהודיים טובים בישראל. צודק, הוא.

יש הרבה דליקטסן שיטענו כי הן-הן המעדנייה הניו יורקית המקורית, אבל כנראה הוותיקה (לא התאמצתי עד כדי כך בבירורים( והטובה ביניהן חייבת להיות קאץ (Katz's). קאץ ממוקמת ב-Lower East Side, אי שם ברחוב האוסטון, מאז 1888. שולחנות קטנים, שירות עצמי, חשבון על כרטיס נייר קטן שמעדכנים אותו פורסי הבשר וקולי ההמבורגר. שאני לא אתפוס אתכם אוכלים שם המבורגר, עם מבחר הנקניקים שיש שם. והו, הפסטרמה החמה… המנות שם אולי לא ענקיות להחריד כמו בדליז אחרים, אבל הן עדיין יותר מדי לקיבה הישראלית הממוצעת.

חוץ מזה, אני אוסיף מילת אזהרה שלי. אולי מדובר פה על טעם וריח, שכן זו הדלי החביבה על הרבה אנשים אחרים, אבל השמרו לכם מהקרנגי דלי בשדרה השביעית (בין 54 ל-55). שולחנות צפופים, מלצריות אפאתיות שזורקות עליך את האוכל… בצרפת זה עובד כי אתה בצרפת. וכי האוכל כל כך הרבה יותר טוב. למרות טענות שעוגת הגבינה שלהם הכי טובה בעולם אני לא השתכנעתי, הם לוקחים כסף כדי לתת צלחת ריקה כדי ששני אנשים ישתפו סנדוויץ' אחד שלהם שגדול מדי בכל קנה מידה גם ככה, ומה לעשות, הבשר פשוט פחות טעים משל קאץ, וגם קילקל לי את הקיבה פעם אחת. שווה להרחיק עד ה-Lower East Side. (חכו, חכו. עוד דקה אני אומר לכם להרחיק עד ברוקלין.)

אוכל ניו יורק ב': דיינרים

אני לא אומר הרבה על דיינרים בניו יורק, בעיקר כי אין לי המלצות קונקרטיות. אבל כשאמצע היום, וממש בא לכם המבורגר, זה המקום. ספות, מלצרים עולים חדשים-ישנים, המבורגר שרוף. וגם תאהבו את זה, שומעים?

כמה כללי אצבע לדיינרים:

  • לא תמצאו אותם במרכז העיר, לפחות לא כאלה שאתם רוצים לאכול בהם. שדרה שמינית ומעלה, או רחוב עשרים ומטה. לא יודעת מה קורה ב-East Side, אבל רוב מה שאני מכירה שם זה מסעדות פנסי-שמנסי.
  • אין שום סיבה שהמבורגר יעלה יותר מעשרה דולר. אחד-עשר לצ'יזבורגר. גם זה רק כי יש אינפלציה.
  • לא משנה איזה מידת עשייה תגידו, הוא יהיה שרוף. גם אם הם שואלים, והם בדרך כלל לא.
  • המילה "Melt" אחרי כל סוג של אוכל באה לסמן "כריך עם X, ועליו גבינה צהובה מומסת". זה מגיע עם דברים יחסית צפויים כמו טונה, ועם דברים מוזרים כמו אבוקדו או סלט סרטנים.

דיינרים הם בעיקר פתרון טוב לאוכל זריז יחסית באמצע היום. אנינות טעם אמיתית לא תסופק שם, אבל זה לא נורא. הם חלק חשוב מהחוויה הניו-יורקית, בדיוק כמו הנקניקיות ברחוב.

אוכל ניו יורק ג': המצרים ברחוב

מי שיסתובב באזורי ה-midtown וה-downtown, שניהם אזורי עסקים בולטים, באמצע השבוע בשעת הצהריים יראה תורים ארוכים-ארוכים לעגלות רחוב עם ריח של על האש גרוע בוקע מהן. תכירו: Halal Foods.

halal.jpg

אחיהם של הגזלנים מטיימס סקוור שמוכרים בוטנים מסוכרים (מומלץ! בייחוד ביום קר, כי הם רותחים. אפילו שזה עולה שני דולר לשקיק פצפון.), אבל לא של מוכרי הנקניקיות, מדובר בעגלות עם פלטה רותחת, שווארמה קטנה או אפילו משהו דמוי מנגל קטן שעליו יושבים שיפודים. כל דורש מגיע, משלם להם שלושה עד חמישה דולרים, ומקבל צלחת קרטון, מזלג פלסטיק, עם אוכל. גם כן אוכל.

אוכל ניו יורק ד': סטייקים

משהו פה היה צריך להיות אכיל, לא?

אני בזמנו שיערתי השערה: הפרות הטקסניות הרבה יותר טעימות מאחיותיהן הארגנטינאיות. לכן, לא משנה איך ואיפה, סטייקים והמבורגרים יהיו יותר טעימים רק בגלל הבשר שנכנס אליהן. עד היום לא התבדיתי. אפילו מקדונלדס יותר טעים בארה"ב.

עכשיו תכניסו צוות מיומן של מסעדה שבוחר את דייזי בקפידה מבין כל העדר, ויש לכם את המתחרים על תואר הסטייק הטוב ביותר בניו יורק.

הבחירה של מגזין בון אפטיט: פיטר לוגר

לא הייתי יודעת על המסעדה הזו בלי הפוסט של מאיה. אתם מוזמנים לגשת לשם ולראות איך נראה פורטרהאוס (בתפריט שלהם – "סטייק לשניים". ) כשהוא חתוך ומבושל כהלכה. "כהלכה" זה מדיום-רר. שאלתי, זה מה שהם ממליצים. זה אכן היה הפורטרהאוס הכי טוב שאי פעם אכלתי. וגם מסתבר שסירלוין (החצי הגדול של הפורטרהאוס) לא שווה חצי גרוש אם הוא צלוי ליותר ממדיום רר. ובכל זאת, זה היה רק פורטרהאוס. יש להם "Rib steak", הלוא הוא האנטריקוט. אבל לא נדע. זה בברוקלין (זוכרים שאמרתי שאני עוד מעט שולחת אתכם לברוקלין) אז הגענו לשם רק פעם אחת.

מבחינת הגעה, יש רכבת עד ממש מטר מהמסעדה. אוקיי, רחוב ליד. בכל אופן, לא נורא. ולא קשה לתפוס מונית בדרך חזרה, והמסעדה גם מחזיקה כמה נהגי טאון-קאר שייקחו אתכם בזול יחסית בחזרה לאי. ומאיה לא מציינת את זה בצורה מספיק בולטת: הם לא מקבלים אשראי. רק מזומן. תביאו איתכם בערך 70 דולר לאדם, יותר אם אתם בונים על דברים מהבר או קינוחים. אם בטעות נתפסתם בלי מספיק מזומן, יש ATM ממש לידם. העמלות הן רצח. תביאו קאש מאני.

הבחירה של זאגאט: אנג'לו ומקסי

קרוב לכיכר יוניון, על פארק אווניו שוכנת לה מסעדה שגם אותה לא הכרתי עד הנסיעה הזו. שניים מחברי הישראלים החיים בארה"ב לקחו אותי. למעשה, אחד שגר בניו יורק לקח אותי ועוד אחד שגר בבוסטון ובא לניו יורק לסופ"ש.

אם המלצרים בלוגר חברמנים והאווירה נעימה וחברית, כאן המלצרים עצבניים והרעש בלתי נסבל. מצד שני, האנטריקוט פשוט מצוין, והמחיר גם כן. בשלושים ושניים דולר תקבלו אנטריקוט 740 גרם על העצם, עם אופציה ל-blackened, מצופה בתבלינים חריפים ושחור למראה. תענוג. גם התוספות ענקיות, וצלחת אחת של צ'יפס מספיקה לארבעה. לפחות. אם יש יותר מכם, יש גם גדולים יותר. כמובן, למלצר וגם למטבח אין זמן או כוח אליכם, אז לעזאזל אתכם ועם הבקשות המיוחדות שלכם.אני למשל ביקשתי את הסטייק טיפה-פחות-ממדיום, וקיבלתי בדיוק מדיום-רר סטנדרטי.

אה, וצפוף שם רצח, תזמינו מקום. זו כנראה היחידה מבין הרשומות לעיל שממש צריך להזמין בה מקום.

הבחירה שלי: סמית' אנד וולנסקי

אי שם במיד-איסט, ברחוב 49 שוכן לו גן עדן. נכון, יקר, אבל לא משנה. מדובר במסעדה בשם סמית' & וולנסקי, שיש לה סניפים במיאמי, שיקאגו, פילדלפיה, בוסטון ועוד כמה. המסעדה הראשונה נפתחה בניו יורק בשנת '77. אה, והזכרתי שהיא מונפקת בבורסה? אם זה לא מדד אובייקטיבי לכמה הסטייק שלהם טוב, אני לא יודעת מה עוד.

המסעדה מאכילה את טובי תושבי העיר אחרי הצגות, בפגישות עסקים וברגעים של רעב כללי. בניגוד ללוגר ומקסי (וגם פאלמס) האווירה כאן היא רשמית ושקט להפליא, גם כשמלא. בכל שעה שאינה מאוחרת מדי בלילה, אם תבואו לבושים כמו שאתם מהרחוב, תקבלו שולחן בחדר צדדי שנועד לכך שלא תפריעו לאנשי העסקים ועשירי העיר שאוכלים שם להנאתם, או חלילה תורידו את יוקרת המסעדה. אותו אוכל אז מה זה משנה.

המחיר: $49 לסטייק אנטריקוט, שאחרי מאמץ גדול אפשר להוציא מהמלצר שזו בעצם ההתמחות שלהם. וכן, רק הסטייק. בלי פטרוזיליה למעלה, כלום. עוד חמישה דולר קונים תפוח אדמה אפוי ותוספות בשבילו. זה מספיק בערך לשלושה אנשים. היינות מצוינים גם כן. המלצרים פלצנים בצורה שאפשר לצפות רק ממסעדה בניו יורק.

מעבר לפינה יש (מספרים לי) שלוחה של המסעדה שנקראת Wollensky's Grill. שם אפשר לקבל שירות קצת פחות מהודר וסטייק קצת יותר זול. הם אמנם פתוחים עד חמש בערב, אבל המטבח משרת אותם עד שתיים. אחר כך זה רק שתייה ונשנושים, לא בדיוק הסיבה שבאתם.

ועוד תובנה מעניינת שהיתה לי מאוחר מדי: שני רחובות צפונה, יש תחנת רכבת תחתית, מצויינת להלוך. כמובן שבחזור, אחרי הסטייק והיין, קחו מונית.

עוד המלצה מוצלחת: Palms

ממש במורד הרחוב מוולנסקי, יש עוד מסעדה (גם היא סניף של רשת) שמגישה סטייק לא רע בכלל. יש חיקויים שלה בכל רחבי העיר, כולל עוד מסעדה בצידו השני של הרחוב ונועדה ללא ספק לבלבל את התיירים, שנקראת Palms Too. אני לא אכביר במילים, אני רק אציין שהסטייק טעים, האווירה די רועשת, ושבעים דולר לאדם זה בערך הסכום, כולל הכל.

אוכל ניו יורק ה': הפארק

The Boathouse
המסעדה האמיתית בליבו של הסנטרל פארק, המסעדה בבית הסירות, מופיעה באינספור סרטים, ואני מודה שזו היתה אחת הסיבות שגררתי את עצמי אליה. יש מפלס שלם של שולחנות ישר על המים, עם הנוף הנחמד של האגם. מומלץ ביותר אחרי שעה של סיבוב בסירת משוטים (ששוכרים גם כן בבית הסירות, דלת ליד). כשאין גשם, מפלס הישיבה פתוח לרווחה, ובמקרה של גשם הוא נסגר על ידי חלונות עצומים. במפלס העליון יותר יש בר, ואת חדר האירועים שלהם שלא נדיר לראות בו חתונה.

התפריט קצת יקר בשביל ארוחת צהריים, אבל האוכל פלצני בהתאם. למשל, יש להם המבורגר בתפריט, שהוא בעצם שני המבורגרונים שמגיעים בלחמנייה משונה עם שיפוד של חסה וירקות כדי לסדר בתוכם. אבל בכל זאת, הנוף הוא העיקר כאן, וגם האווירה.

מעבר לכך, יש בכל הפארקים בעיר את עגלות הרחוב עם השמשיה הירוקה, אלה עם תו של מוכר בשירות העירייה. כאן תקבלו שתיה קלה בהפרזת מחיר בינונית, ונקניקיות. אני, אישית, מתעבת נקניקיות, אבל מספרים לי שאם כבר, אז זה המקום וזו הצורה. מה שכן, בקשו לראות את הנקניקיות לפני שאתם מזמינים, הונאה מוכרת יחסית היא מוכר עם נקניקיות דקיקות שאוטומטית שואל אותך כמה אתה רוצה, שתיים או שלוש – כי אי שם בין שתיים או שלוש נמצא הגודל של נקניקיה רגילה, ואז גובה פי שתיים או שלוש מהמחיר הרשום בתפריט.

ליטל איטלי וצ'יינהטאון

רחוב Mulbery

אין לי הרבה מה לומר על האוכל בליטל איטלי, מעבר לעובדה שהוא טעים. בפעמיים שנכנסנו למסעדה, היה טעים וטוב. כמובן, בעודך הולך ברחוב מולברי צפונה, בכל מטר בערך יקפוץ עליך אדם שישאל במבטא איטלקי ספק-מזוייף "טו פור לאנץ'?" כדאי בכל זאת לעבור כמה מסעדות, להשוות מחירים ותפריטים, ולחזור לזו שהכי נראית. יש כל כך הרבה מבחר בכל כך קצת מקום שזה משתלם.

רחוב Mott בצ’ינהטאון

בכל הנוגע לאוכל סיני, יש לי קצת יותר מה לומר. כבר כשהייתי קטנה, באזור סאן פרנסיסקו, אמא לימדה אותי את הטיפ הכי חשוב בכל הנוגע לבחירת מסעדה סינית: לא להיכנס אליה אם לא לפחות חצי מהלקוחות הם סינים.

במקרה של צ'יינהטאון בניו יורק, מדובר באירוע קיצוני. יש המון מסעדות מקושטות יפה בשיא האסתטיקה המזרחית, שולחנות עגולים, צ'ופסטיקס חד פעמיים… ורק תיירים. זו גם תהיה בדרך כלל מסעדה יקרה יותר, למרות העובדה שאוכל סיני בניו יורק הוא בכלליות מאד זול. לעומת זאת, יש כוכים עם שולחנות של דיינר, מלאים עד אפס מקום בסינים. לפני שנתיים אכלתי במסעדה הכי טובה שאכלתי בה אי פעם, ולא היה בה אנגלית בתפריט. לא הצלחנו למצוא אותה שוב.

דווקא כן מצאנו עוד אחת כמוה, בשם Shanghai Kitchen, ברחוב Bayard, רחוב קטן שמחבר בין Mott ו-Baxter, שניים מהרחובות הקטנים אך הומים יותר של צ'יינהטאון. תפריט מגוון להפליא ולא יקר, טעים כמו שאי אפשר אפילו לתאר. אחרי המנה הראשונה שמתי לב שהסינים סביבנו מקבלים מילוי מתמיד של תה חם במקום מי הברז שממלאים לתיירים. ביקשנו, וקיבלנו גם. אושר. יש סיכוי שהם גם עושים משלוחים. לא בדקתי.

ומכיוון שאין להם אתר, הכתובת המלאה היא: 67 Bayard St, New York

נ.ב.: חשבתי שכיסיתי את כל חברי מורשי הבחירה בארה"ב, אבל מסתבר שלא. אז רק למקרה שיש פה מישהו שיכול לבחור, צריך קודם להירשם. עושים את זה דרך אתר שנקרא ה-Overseas Vote Foundation, מקבלים שם את כל הטפסים (אפשר גם באימייל או בפקס) עם עזרה בלמלא אותם, ושולחים בדואר. בשלב הזה, כדאי בדואר אקספרס. תכינו את ה-Social Security Number שלכם.


פילה הלג רוצה להציל את העולם

28/01/2008
2 תגובות

אבל עצלנית מדי בכדי לטרוח.

את מושא ההערצה (כן, הערצה, לא שנאה) הנוכחי שלי גיליתי בכתבה בעיתון הארץ. חילקו לנו הארץ בחינם יחד עם ספר ב-25 שקלים (נדמה לי שזה היה הארץ ב-25 שקלים עם ספר בחינם, אבל מי סופר, זה בסוף יוצא הארץ מיותר עם ספר ב-25 שקלים, ואני, כמו שתראו עוד רגע, אוהבת ספרים במחיר מציאה יותר מכמעט כל דבר בעולם.) אז לקחתי אותו הביתה וקראתי עיתון. ב"קפטן אינטרנט" שהוא מדור הזוי גם ככה, מצאתי את הכתבה הבאה.

מסתבר שכמה אנשים יצאו להציל את העולם על ידי… מכירת ספרים. האתר שלהם, Better World Books הוא מתת האל, ביחוד לאנשים כמוני שחיים על ספרים מחו"ל ולפעמים משלמים עליהם יותר מדי. יש ספרים חדשים, משומשים, ספרי לימוד, הכל… והכל במחירי הנחה מפתיעים. מפתיעים באמת.
אתמול בערב גם קניתי מהם ספר שגורדון המליץ לי עליו, ויחד עם דמי המשלוח ($2.50 לישראל!) ועם קניית קיזוז פליטות פחמן (!) על המשלוח בחמישה סנט, עדיין יצא חצי דולר פחות מהמחיר הנחה בלי משלוח באמאזון. אני התמכרתי.

עכשיו, אני רוצה לציין לטובה כמה דברים באתר שלהם. (למשל העובדה שהתיבת חיפוש ענקית, ממורכזת ומזהה ISBN משני הסוגים, אבל לא לזה התכוונתי)

למשל, בדף יצירת משתמש, מבקשים את כתובת המייל בתור שם המשתמש. הם מבינים, כמובן, את החשש ומציגים את ההודעה הבאה:

Your e-mail address will also be your user name. Don't worry…we won’t spam your e-mail. We’re an honest company with values.

וכבר אמרנו שמחייבים אותך לשלם על קיזוז פליטת גזים רעילים על המשלוח? וגם מסבירים ממש יפה למה.

ובתום ההזמנה מקבלים את מסר העידוד הבא:

Better World Books order page

אני מרוצה.

רוצו לראות.