פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג שונאת את האנשים על מטוסים

פעם, מזמן-מזמן, בעונה הראשונה של So You Think You Can Dance, כשמרי מרפי עוד לא הייתה מעצבנת ועדיין הייתה כוראוגרפית, פרק האודישנים האחרון עסק ב"שבוע ווגאס", או, "מחנה האימונים" בכוכב-נולדית מצוייה. המתמודדים התחלקו לחמש קבוצות והופקדו אצל חמישה כוראוגרפים שונים במקצועות שונים. אחרי דקה-שתיים של צילומים של החימום בכיתת ההיפ-הופ, עברו למרי מרפי וכיתת הריקודים הסלוניים שלה. אצלה כולם יושבים על הרצפה והיא יושבת על כיסא, ואומרת להם את הדבר הבא: "בוקר טוב. לפני שבכלל נתחיל, אם מישהו לא צחצח שיניים הבוקר, לא התרחץ, לא שם דיאודורנט – כולכם מתבקשים ללכת ולעשות זאת עכשיו. כי היום אתם הולכים לגעת במישהו אחר." קצת נימוס בסיסי.

מישהו צריך לעמוד ולהגיד את זה בכניסה למטוסים. למעשה, מישהו צריך לאכוף את זה בכניסה למטוסים. אין כמו לטוס 12 שעות ליד מישהו שהסריח עוד לפני שהמטוס המריא. חמש טיסות היו בטיול האחרון, ובכל אחת מהן היו שלל אנשים שרק רציתי להרוג. לא, לא להרוג. זה יהיה די מגעיל להיות על מטוס עם גופה לשאר הטיסה. פשוט להעיף מהחלון.

היה את הזקן שהנכדות שלו עשו את הדבר החכם (מבחינתן) ולא ישבו איתו, אלא העמיסו אותו עלינו. אחד בלי רגל, משחק עם הפרוטזה שלו, בקושי מתפקד בעצמו וחסר כל מודעות מרחבית. הוא הצליח למרפק אותי באף בניסיון לפתוח שקית עוגיות ואפילו לא שם לב. ונשען עלי כל הנסיעה. והסריח, אוי אלוהים, הוא הסריח עוד לפני שהטיסה התחילה. שתים עשרה שעות בבית השחי שלו. Literally.

הייתה את השיכורה המטורפת בטיסה מווגאס לסאן דיאגו שהתלוננה (בקול רם למדי, כמה שורות קדימה ממני) לזאת שלידה שלא הרשו לה להעלות פחית בירה פתוחה לטיסה (שממריאה בעשר וחצי בבוקר), אז היא הייתה צריכה לשתות את כולה לפני שעלתה, בעוד שלבחור שלפניה בתור הרשו להעלות קפה. אבל אל תדאגו למסכנה, חמש דקות אחרי ההמראה היא הוציאה עוד שתי פחיות בירה מהתיק והספיקה לשתות את שתיהן בטיסה של שעה. ולצעוק לחברה שלה על איזה כיף היה בוגאס וכמה כסף היא הפסידה. ציינתי כבר שהיא חבשה מצחייה שקופה ירוקה, כזאת של שחקני פוקר מסרטים של שנות ה-70?

והבחור הסיני שפתח חפ"ק, עוד לפני שהטיסה המריאה הוא הוציא את כל מה שיש בכיס שבגב המושב וזרק לאנשהו, והכניס: מאק-בוק, אייפד, אייפון 4, בלאקברי(?), משענת צוואר, כיסוי עיניים. אחר כך הוא תפס את שתי משענות הידיים ועוד טיפה, שלף את האייפד, וסינוור אותי במשך שאר הטיסה. (בשלב מאוחר יותר, כשהוא הלך לישון, בדקתי אם במקרה יש לוגו של אפל על כיסוי העיניים. לא, לא היה.) כמעט ולא כאב לי הלב על כך שעיכבו אותו בבטחון בכניסה לארץ.

וכמה צל"שים: הבחורה שעלתה על טיסה מניו יורק ללאס וגאס עם שני ספרים עבי כרס, ואפילו לא שמה את היד על משענת היד המשותפת שלנו; האישה בטיסת הלילה מסאן דיאגו לניו יורק שעוד לפני ההמראה שמה את התינוק עליה במנשא בד כזה, פתחה את החולצה בתוך המנשא, ושניהם הלכו לישון.

---

פילה הלג שונאת את הזורקים

נניח שהפילה בחו"ל שקר כלשהו. ונניח שהיה טיול והוא היה בינוני במיוחד, ואז הגיע זמן הטיסה חזרה. ואז כל הישראלים והקצת סינים נכנסים לאקווריום הלא מוגן-ירי של הטיסה לארץ, ומחכים. רבע שעה לפני ההמראה נזכרים שכדאי להכניס אנשים למטוס לפני שהוא ממריא, אז מתחילים להזרים אנשים פנימה, עם דוחס כזה, כמו ברכבות בטוקיו. כולם יושבים, כל התינוקות בוכים, וכל הישראלים מתעצבנים.

אחרי חצי שעה בערך, הפילה, שיושבת ליד החלון, מתחילה לראות מזוודות זורמות החוצה. לא נורא, היא אומרת לעצמה. מישהו בטח לא הגיע לטיסה, וצריך להוריד את המזוודות שלו לפני שטסים. או משהו כזה. אבל אז יוצאות עוד ועוד מזוודות, יותר משל משפחה שלמה. ואז הקפטן, באנגלית הקלוקלת שאפשר לצפות רק מטיסות אירופאיות, מודיע שהמטוס שמן מדי. אז בגלל שהם רוצים להיות אירופאים ומנומסים ולהמריא עם כל הנוסעים וכל המזוודות שלהם, הם הולכים לפרוק קצת דואר וקצת קופסאות הובלה. אבל קודם, בשביל לעשות את זה, הם צריכים לפרוק את המזוודות.

והאנשים למטה מתחילים להרים מזוודות ולזרוק על העגלה. ממלאים אותה. אה, חושבת הפילה. בגלל זה ב-Fight Club קראו להם "הזורקים". גם בחדשות לפני כמה שבועות עשו כתבה, הראו אותם מטיחים מזוודות אל בטן המטוס בכזו אלימות שפלא שהמזוודות עצמן נשארו שלמות. הם עוד הפנו בקשה למצלמה: קנו מזוודות עם ארבעה גלגלים, יותר קל לזרוק אותן. יופי, אז הם זורקים מזוודות. אחד עומד על העגלה, אחד למטה. זה שלמטה זורק מזוודה ללמעלה, וזה שלמעלה מסדר אותה.

עכשיו, כשאני אומרת "מסדר"… בהתחלה, "מסדר" היה זורק אותה לכיוון אחורי העגלה, או דוחף אותה כדי שתעמוד יחד עם שאר המזוודות. (ארזתם מזוודות בהנחה שהן ישכבו על הגב כל הדרך? טעות.) אבל אז, בעגלה השנייה, כשהוא כבר היה ודאי עייף ומיוזע למרות הקור האירופאי הנפלא, הוא הרים מזוודה, זרק אותה, ואז בעט בה פעם-פעמיים רק כדי שלא תנסה להתווכח. כנראה ששאר המזוודות למדו מהלקח של הראשונה ולא הראו כמות כזו של התנגדות. אולי איזו אחת, גם בה הוא בעט קצת.

מה? מה עשו לו, סך הכל ניסו להעביר קצת גבינות וקצת בגדים לכיוון המכס הישראלי, ואז לעבור במסלול הירוק. זה מצדיק ענישה ללא משפט? נו, באמת. אנשים רעים, הם, הזורקים האלו. אם נבדוק היטב, אני בטוחה שגם נגלה שהוא בעט רק במזוודות השחורות. ובכלל אלה הזורקים האירופאים המתורבתים! איך זה יהיה במדינה מתפתחת? או בישראל, רחמנא ליצלן?!

מסקנות? נסיעה הבאה רק תיקי יד. אחרת אל תתפלאו שהמזוודה שלכם מגיעה הביתה בוכה שהשפילו אותה במטוס.

---

פילה הלג בולעת את ניו יורק

היתה לי כל כוונה למצוא דרך מקורית לספר על מעללי בעיר הגדולה. הרי, יש אנשים שנוסעים לניו יורק כתיירים, ויש אנשים שנוסעים לניו יורק כדי לאכול. יש אפילו אנשים שיתרמו לכם מהידע המופלא שלהם על איך למצוא שירותים ציבוריים בכל מקום אפשרי.

אני, אני נסעתי לניו יורק כדי… אבל בשיחה ארוכה עם מאיה גיליתי את מה שבעצם ידעתי מזמן. נסעתי לניו יורק כדי לאכול, לנשנש, לצלם ולהתרחק מהעבודה. בפריז כבר הייתי השנה (גם כדי לאכול, אלא מה?) ובשום מקום אחר אין אוכל כזה. אז נסעתי לניו יורק. ולבקשת מאיה, קבלו את מדריך הפילה למסעדות בניו יורק.

אוכל ניו יורק א': דליקטסן

דליז (או דלי-ים, או מעדניות, אם אתם ממש מתעקשים) הן המקום המושלם לאכול את האוכל הניו-יורקי הבסיסי. גם אלה נחלקות לשתיים.

יש את הדלי השכונתי, זה שהוא בעצם סופר למעט איזה סלט-בר קטנטן, והוא בר השוואה לפיצוצייה (למרות שהפיצוצייה האמיתית היא הניוז-סטנד) – הוא פתוח עד מאוחר מאד, הרבה אחרי הסופר, ויש בו חלב, מאנצ'יז מכל הסוגים, מיץ תפוזים, ובדרך כלל גם פירות טריים.

כאן בעצם עוצרת תחנתנו הראשונה במסע האוכל בתפוח הגדול, בפירות הטריים שבדלי גדול יהיו במזנון בפנים ובקטנים יהיו ארוזים מראש בתוך ארגז קרח בחוץ. שיא הקיץ? אין בעיה. יש לנו תותים ותפוזים. שיא החורף? אז מה. מנגו וענבים. הזנים של הפירות הם קצת אחרים, אז למי שמורגל בפירות ארצנו צפויה הפתעה, מנגו חמוץ להפליא או תפוח מתוק מדי. שונים, אבל טעימים.

חוץ מהדלי הזה שהוא לא באמת מעדנייה, יש את הדלי האמיתי, המזוהה בשמו המלא, "דליקטסן". מדובר בנקניקים, מרקים, ושאר כל טוב. מקור הדליז הוא באוכל הניו-יורקי של המאה התשע-עשרה, והטובות ביניהן הן בבעלות יהודית, חלקן אפילו כשרות. למעשה, בינואר השנה חותך הבשר בדלי החביבה עלי (נגיע אליה עוד שנייה) שאל אותי איך זה יכול להיות שאין דליז יהודיים טובים בישראל. צודק, הוא.

יש הרבה דליקטסן שיטענו כי הן-הן המעדנייה הניו יורקית המקורית, אבל כנראה הוותיקה (לא התאמצתי עד כדי כך בבירורים( והטובה ביניהן חייבת להיות קאץ (Katz's). קאץ ממוקמת ב-Lower East Side, אי שם ברחוב האוסטון, מאז 1888. שולחנות קטנים, שירות עצמי, חשבון על כרטיס נייר קטן שמעדכנים אותו פורסי הבשר וקולי ההמבורגר. שאני לא אתפוס אתכם אוכלים שם המבורגר, עם מבחר הנקניקים שיש שם. והו, הפסטרמה החמה… המנות שם אולי לא ענקיות להחריד כמו בדליז אחרים, אבל הן עדיין יותר מדי לקיבה הישראלית הממוצעת.

חוץ מזה, אני אוסיף מילת אזהרה שלי. אולי מדובר פה על טעם וריח, שכן זו הדלי החביבה על הרבה אנשים אחרים, אבל השמרו לכם מהקרנגי דלי בשדרה השביעית (בין 54 ל-55). שולחנות צפופים, מלצריות אפאתיות שזורקות עליך את האוכל… בצרפת זה עובד כי אתה בצרפת. וכי האוכל כל כך הרבה יותר טוב. למרות טענות שעוגת הגבינה שלהם הכי טובה בעולם אני לא השתכנעתי, הם לוקחים כסף כדי לתת צלחת ריקה כדי ששני אנשים ישתפו סנדוויץ' אחד שלהם שגדול מדי בכל קנה מידה גם ככה, ומה לעשות, הבשר פשוט פחות טעים משל קאץ, וגם קילקל לי את הקיבה פעם אחת. שווה להרחיק עד ה-Lower East Side. (חכו, חכו. עוד דקה אני אומר לכם להרחיק עד ברוקלין.)

אוכל ניו יורק ב': דיינרים

אני לא אומר הרבה על דיינרים בניו יורק, בעיקר כי אין לי המלצות קונקרטיות. אבל כשאמצע היום, וממש בא לכם המבורגר, זה המקום. ספות, מלצרים עולים חדשים-ישנים, המבורגר שרוף. וגם תאהבו את זה, שומעים?

כמה כללי אצבע לדיינרים:

• לא תמצאו אותם במרכז העיר, לפחות לא כאלה שאתם רוצים לאכול בהם. שדרה שמינית ומעלה, או רחוב עשרים ומטה. לא יודעת מה קורה ב-East Side, אבל רוב מה שאני מכירה שם זה מסעדות פנסי-שמנסי.
• אין שום סיבה שהמבורגר יעלה יותר מעשרה דולר. אחד-עשר לצ'יזבורגר. גם זה רק כי יש אינפלציה.
• לא משנה איזה מידת עשייה תגידו, הוא יהיה שרוף. גם אם הם שואלים, והם בדרך כלל לא.
• המילה "Melt" אחרי כל סוג של אוכל באה לסמן "כריך עם X, ועליו גבינה צהובה מומסת". זה מגיע עם דברים יחסית צפויים כמו טונה, ועם דברים מוזרים כמו אבוקדו או סלט סרטנים.

דיינרים הם בעיקר פתרון טוב לאוכל זריז יחסית באמצע היום. אנינות טעם אמיתית לא תסופק שם, אבל זה לא נורא. הם חלק חשוב מהחוויה הניו-יורקית, בדיוק כמו הנקניקיות ברחוב.

אוכל ניו יורק ג': המצרים ברחוב

מי שיסתובב באזורי ה-midtown וה-downtown, שניהם אזורי עסקים בולטים, באמצע השבוע בשעת הצהריים יראה תורים ארוכים-ארוכים לעגלות רחוב עם ריח של על האש גרוע בוקע מהן. תכירו: Halal Foods.

אחיהם של הגזלנים מטיימס סקוור שמוכרים בוטנים מסוכרים (מומלץ! בייחוד ביום קר, כי הם רותחים. אפילו שזה עולה שני דולר לשקיק פצפון.), אבל לא של מוכרי הנקניקיות, מדובר בעגלות עם פלטה רותחת, שווארמה קטנה או אפילו משהו דמוי מנגל קטן שעליו יושבים שיפודים. כל דורש מגיע, משלם להם שלושה עד חמישה דולרים, ומקבל צלחת קרטון, מזלג פלסטיק, עם אוכל. גם כן אוכל.

אוכל ניו יורק ד': סטייקים

משהו פה היה צריך להיות אכיל, לא?

אני בזמנו שיערתי השערה: הפרות הטקסניות הרבה יותר טעימות מאחיותיהן הארגנטינאיות. לכן, לא משנה איך ואיפה, סטייקים והמבורגרים יהיו יותר טעימים רק בגלל הבשר שנכנס אליהן. עד היום לא התבדיתי. אפילו מקדונלדס יותר טעים בארה"ב.

עכשיו תכניסו צוות מיומן של מסעדה שבוחר את דייזי בקפידה מבין כל העדר, ויש לכם את המתחרים על תואר הסטייק הטוב ביותר בניו יורק.

הבחירה של מגזין בון אפטיט: פיטר לוגר

לא הייתי יודעת על המסעדה הזו בלי הפוסט של מאיה. אתם מוזמנים לגשת לשם ולראות איך נראה פורטרהאוס (בתפריט שלהם – "סטייק לשניים". ) כשהוא חתוך ומבושל כהלכה. "כהלכה" זה מדיום-רר. שאלתי, זה מה שהם ממליצים. זה אכן היה הפורטרהאוס הכי טוב שאי פעם אכלתי. וגם מסתבר שסירלוין (החצי הגדול של הפורטרהאוס) לא שווה חצי גרוש אם הוא צלוי ליותר ממדיום רר. ובכל זאת, זה היה רק פורטרהאוס. יש להם "Rib steak", הלוא הוא האנטריקוט. אבל לא נדע. זה בברוקלין (זוכרים שאמרתי שאני עוד מעט שולחת אתכם לברוקלין) אז הגענו לשם רק פעם אחת.

מבחינת הגעה, יש רכבת עד ממש מטר מהמסעדה. אוקיי, רחוב ליד. בכל אופן, לא נורא. ולא קשה לתפוס מונית בדרך חזרה, והמסעדה גם מחזיקה כמה נהגי טאון-קאר שייקחו אתכם בזול יחסית בחזרה לאי. ומאיה לא מציינת את זה בצורה מספיק בולטת: הם לא מקבלים אשראי. רק מזומן. תביאו איתכם בערך 70 דולר לאדם, יותר אם אתם בונים על דברים מהבר או קינוחים. אם בטעות נתפסתם בלי מספיק מזומן, יש ATM ממש לידם. העמלות הן רצח. תביאו קאש מאני.

הבחירה של זאגאט: אנג'לו ומקסי

קרוב לכיכר יוניון, על פארק אווניו שוכנת לה מסעדה שגם אותה לא הכרתי עד הנסיעה הזו. שניים מחברי הישראלים החיים בארה"ב לקחו אותי. למעשה, אחד שגר בניו יורק לקח אותי ועוד אחד שגר בבוסטון ובא לניו יורק לסופ"ש.

אם המלצרים בלוגר חברמנים והאווירה נעימה וחברית, כאן המלצרים עצבניים והרעש בלתי נסבל. מצד שני, האנטריקוט פשוט מצוין, והמחיר גם כן. בשלושים ושניים דולר תקבלו אנטריקוט 740 גרם על העצם, עם אופציה ל-blackened, מצופה בתבלינים חריפים ושחור למראה. תענוג. גם התוספות ענקיות, וצלחת אחת של צ'יפס מספיקה לארבעה. לפחות. אם יש יותר מכם, יש גם גדולים יותר. כמובן, למלצר וגם למטבח אין זמן או כוח אליכם, אז לעזאזל אתכם ועם הבקשות המיוחדות שלכם.אני למשל ביקשתי את הסטייק טיפה-פחות-ממדיום, וקיבלתי בדיוק מדיום-רר סטנדרטי.

אה, וצפוף שם רצח, תזמינו מקום. זו כנראה היחידה מבין הרשומות לעיל שממש צריך להזמין בה מקום.

הבחירה שלי: סמית' אנד וולנסקי

אי שם במיד-איסט, ברחוב 49 שוכן לו גן עדן. נכון, יקר, אבל לא משנה. מדובר במסעדה בשם סמית' & וולנסקי, שיש לה סניפים במיאמי, שיקאגו, פילדלפיה, בוסטון ועוד כמה. המסעדה הראשונה נפתחה בניו יורק בשנת '77. אה, והזכרתי שהיא מונפקת בבורסה? אם זה לא מדד אובייקטיבי לכמה הסטייק שלהם טוב, אני לא יודעת מה עוד.

המסעדה מאכילה את טובי תושבי העיר אחרי הצגות, בפגישות עסקים וברגעים של רעב כללי. בניגוד ללוגר ומקסי (וגם פאלמס) האווירה כאן היא רשמית ושקט להפליא, גם כשמלא. בכל שעה שאינה מאוחרת מדי בלילה, אם תבואו לבושים כמו שאתם מהרחוב, תקבלו שולחן בחדר צדדי שנועד לכך שלא תפריעו לאנשי העסקים ועשירי העיר שאוכלים שם להנאתם, או חלילה תורידו את יוקרת המסעדה. אותו אוכל אז מה זה משנה.

המחיר: $49 לסטייק אנטריקוט, שאחרי מאמץ גדול אפשר להוציא מהמלצר שזו בעצם ההתמחות שלהם. וכן, רק הסטייק. בלי פטרוזיליה למעלה, כלום. עוד חמישה דולר קונים תפוח אדמה אפוי ותוספות בשבילו. זה מספיק בערך לשלושה אנשים. היינות מצוינים גם כן. המלצרים פלצנים בצורה שאפשר לצפות רק ממסעדה בניו יורק.

מעבר לפינה יש (מספרים לי) שלוחה של המסעדה שנקראת Wollensky's Grill. שם אפשר לקבל שירות קצת פחות מהודר וסטייק קצת יותר זול. הם אמנם פתוחים עד חמש בערב, אבל המטבח משרת אותם עד שתיים. אחר כך זה רק שתייה ונשנושים, לא בדיוק הסיבה שבאתם.

ועוד תובנה מעניינת שהיתה לי מאוחר מדי: שני רחובות צפונה, יש תחנת רכבת תחתית, מצויינת להלוך. כמובן שבחזור, אחרי הסטייק והיין, קחו מונית.

עוד המלצה מוצלחת: Palms

ממש במורד הרחוב מוולנסקי, יש עוד מסעדה (גם היא סניף של רשת) שמגישה סטייק לא רע בכלל. יש חיקויים שלה בכל רחבי העיר, כולל עוד מסעדה בצידו השני של הרחוב ונועדה ללא ספק לבלבל את התיירים, שנקראת Palms Too. אני לא אכביר במילים, אני רק אציין שהסטייק טעים, האווירה די רועשת, ושבעים דולר לאדם זה בערך הסכום, כולל הכל.

אוכל ניו יורק ה': הפארק

המסעדה האמיתית בליבו של הסנטרל פארק, המסעדה בבית הסירות, מופיעה באינספור סרטים, ואני מודה שזו היתה אחת הסיבות שגררתי את עצמי אליה. יש מפלס שלם של שולחנות ישר על המים, עם הנוף הנחמד של האגם. מומלץ ביותר אחרי שעה של סיבוב בסירת משוטים (ששוכרים גם כן בבית הסירות, דלת ליד). כשאין גשם, מפלס הישיבה פתוח לרווחה, ובמקרה של גשם הוא נסגר על ידי חלונות עצומים. במפלס העליון יותר יש בר, ואת חדר האירועים שלהם שלא נדיר לראות בו חתונה.

התפריט קצת יקר בשביל ארוחת צהריים, אבל האוכל פלצני בהתאם. למשל, יש להם המבורגר בתפריט, שהוא בעצם שני המבורגרונים שמגיעים בלחמנייה משונה עם שיפוד של חסה וירקות כדי לסדר בתוכם. אבל בכל זאת, הנוף הוא העיקר כאן, וגם האווירה.

מעבר לכך, יש בכל הפארקים בעיר את עגלות הרחוב עם השמשיה הירוקה, אלה עם תו של מוכר בשירות העירייה. כאן תקבלו שתיה קלה בהפרזת מחיר בינונית, ונקניקיות. אני, אישית, מתעבת נקניקיות, אבל מספרים לי שאם כבר, אז זה המקום וזו הצורה. מה שכן, בקשו לראות את הנקניקיות לפני שאתם מזמינים, הונאה מוכרת יחסית היא מוכר עם נקניקיות דקיקות שאוטומטית שואל אותך כמה אתה רוצה, שתיים או שלוש – כי אי שם בין שתיים או שלוש נמצא הגודל של נקניקיה רגילה, ואז גובה פי שתיים או שלוש מהמחיר הרשום בתפריט.

ליטל איטלי וצ'יינהטאון

אין לי הרבה מה לומר על האוכל בליטל איטלי, מעבר לעובדה שהוא טעים. בפעמיים שנכנסנו למסעדה, היה טעים וטוב. כמובן, בעודך הולך ברחוב מולברי צפונה, בכל מטר בערך יקפוץ עליך אדם שישאל במבטא איטלקי ספק-מזוייף "טו פור לאנץ'?" כדאי בכל זאת לעבור כמה מסעדות, להשוות מחירים ותפריטים, ולחזור לזו שהכי נראית. יש כל כך הרבה מבחר בכל כך קצת מקום שזה משתלם.

בכל הנוגע לאוכל סיני, יש לי קצת יותר מה לומר. כבר כשהייתי קטנה, באזור סאן פרנסיסקו, אמא לימדה אותי את הטיפ הכי חשוב בכל הנוגע לבחירת מסעדה סינית: לא להיכנס אליה אם לא לפחות חצי מהלקוחות הם סינים.

במקרה של צ'יינהטאון בניו יורק, מדובר באירוע קיצוני. יש המון מסעדות מקושטות יפה בשיא האסתטיקה המזרחית, שולחנות עגולים, צ'ופסטיקס חד פעמיים… ורק תיירים. זו גם תהיה בדרך כלל מסעדה יקרה יותר, למרות העובדה שאוכל סיני בניו יורק הוא בכלליות מאד זול. לעומת זאת, יש כוכים עם שולחנות של דיינר, מלאים עד אפס מקום בסינים. לפני שנתיים אכלתי במסעדה הכי טובה שאכלתי בה אי פעם, ולא היה בה אנגלית בתפריט. לא הצלחנו למצוא אותה שוב.

דווקא כן מצאנו עוד אחת כמוה, בשם Shanghai Kitchen, ברחוב Bayard, רחוב קטן שמחבר בין Mott ו-Baxter, שניים מהרחובות הקטנים אך הומים יותר של צ'יינהטאון. תפריט מגוון להפליא ולא יקר, טעים כמו שאי אפשר אפילו לתאר. אחרי המנה הראשונה שמתי לב שהסינים סביבנו מקבלים מילוי מתמיד של תה חם במקום מי הברז שממלאים לתיירים. ביקשנו, וקיבלנו גם. אושר. יש סיכוי שהם גם עושים משלוחים. לא בדקתי.

ומכיוון שאין להם אתר, הכתובת המלאה היא: 67 Bayard St, New York

נ.ב.: חשבתי שכיסיתי את כל חברי מורשי הבחירה בארה"ב, אבל מסתבר שלא. אז רק למקרה שיש פה מישהו שיכול לבחור, צריך קודם להירשם. עושים את זה דרך אתר שנקרא ה-Overseas Vote Foundation, מקבלים שם את כל הטפסים (אפשר גם באימייל או בפקס) עם עזרה בלמלא אותם, ושולחים בדואר. בשלב הזה, כדאי בדואר אקספרס. תכינו את ה-Social Security Number שלכם.

---

כמה אמירות קצרות על העולם סביבנו

1. אז, גולדה II, הא? טוב, נו מילא. הרי ממילא זו שנה של סרטי sequel, לא?

2. ישבתי אתמול במשך 12 שעות על יד אישה שבילתה טיסה שלמה בלעשות אחד משלושה דברים: לקרוא, להתחיל לדבר איתי על החתונות של הנכדים שלה, או להפליץ. זמנים טובים.

3. חופש זה כשאין לך איך לקרוא אימיילים של עבודה.

---

פילה הלג מנסה לקרוא תמרורים

באחד האמשים בזמן האחרון קנה אבא פיל (הוא הרבה יותר נחמד מאבא פיל של פילפילון) לפילה זוג אופניים כדי שתוכל לעשות כשאר התל אביבים ולא להוציא את האוטו מהחניה המעולה כדי להגיע למקום ממש קרוב לבית. כחובבת כושר ושאר ירקות, הפילה החלה גם לנסוע את פארק הירקון הלוך וחזור.

הייתי בכל מיני חו"ל בזמן האחרון, במדינות חובבות אופניים. באמסטרדם יש רמזור נפרד לאופניים ואיש אחד צעק עלי כי עמדתי קרוב מדי לשפת המדרכה והבהלתי את הבת שלו מספיק שהיא כמעט איבדה שיווי משקל. בפריז יש נתיב אופניים עם מפרדה בגובה 10 ס"מ משאר הנתיבים כדי שהוא לא יהפוך לנתיב חניה\עקיפה (עיריית ת"א, לתשומת ליבך) ובסנטרל פארק יש נתיבים נפרדים להולכי רגל, אופניים ורולר בליידס, שאם תעיז רגלו של מישהו מהסוג הלא נכון לדרוך בנתיב הלא נכון, במקרה הטוב הוא יחטוף קללות כמו שרק הניו יורקים מסוגלים לשלח, ובמקרה הרע יתקעו בו ואז יתבעו לו את האמ-אמא כאשם בתאונה – ובצדק.

שמתי לב, עוד כשהייתי הולכת את פארק הירקון ברגל, ששביל האספלט הקרוב למים מחולק במרכזו עם פס לבן. פעם בכמה מטרים, חמישים או מאה, יש ציור בכל אחד מהחלקים. בצד אחד יש איש גדול ואיש קטן מחוברים בידיים. בצד השני יש שני עיגולים מחוברים בקו. תהיתי על קנקנם של הציורים זמן רב, אבל הם לא הפריעו לי. עכשיו, כשיצא לי לחרוש את הפארק כרוכבת אופניים, אני יכולה לומר שפיענחתי באופן סופי ומושלם את משמעותם.

שני העיגולים שמצויירים על חצי המסלול שיותר רחוק מהגדה (בשני הצדדים) מסמנים גלגלים. קל, לא? ברור לגמרי. זה אומר כמובן שזהו מסלול שנועד לשמש:

* עגלות של תינוקות
* זקנים בכסאות גלגלים (עם או בלי פיליפינית)
* ילדים קטנים עם רולרבליידס ואמא שמחזיקה להם את היד
* ילדים קטנים עם אופניים עם שלושה גלגלים
* ההורים של הילדים הקטנים עם הנ"ל
* ילדים קטנים דוחפים טרקטור צעצוע צהוב
* כל החמולה של זו שדוחפת עגלה של תינוק
* אופניים עם גלגלי עזר של ילדים שנמאס להם ואבא שלהם שמחזיק אותם על הכתפיים וגורר את האופניים
* ילדים עם הפטנט המוזר ההוא של גלגלים בנעלי ספורט
* טוסטוסים
* כלב עם גלגלים במקום רגליים אחוריות
והחלק עם האנשים? בשביל הולכי רגל, כמובן.

ואופניים? לא בטוחה. אולי על הפס עצמו. בינתיים אנחנו פשוט כמעט-נתקעים בכולם.

---

פילה הלג שנאה את אמסטרדם

אמנם עבר כבר שבוע וקצת מאז שחזרתי, אבל אני עדיין זועמת. למרות שאני מודה שהייתי צריכה לשים לב שהתשובה של רוב האנשים ל"מה יש לעשות באמסטרדם חוץ מסמים?" נעה בין "אה?" ל"זונות."

אשמתי, אני משערת.

אני לא נגד תיירות סמים לכשעצמה. זאת אומרת, אם זאת היתה עיר מדהימה עם המון מה לעשות וגם את היכולת לחשש ברחובות, אז בכיף. זאת אומרת, אין לי התנגדות למסטולים ברחובות. אבל עיר שזו תכולת התיירות שלה? אויש. זה פשוט שהכל, הכל סובב סמים.

יש כמובן את הפרסומים של "בואו לראות את ארבע מאות שבעים ושישה המוזאונים שלנו!" בולשיט. כל איש עם מלחיה בצורה משונה פתח מוזאון כדי להוציא כסף מתיירים שחיפשו על מה להסתכל כשהם על פטריות. עשרה יורו (יורו!) לאדם על המוזיאון ה"גדול" עם כל השתי קומות ושישה חדרים שלו. אוי ווי. עם כל הכבוד ל"משמר הלילה", ולהרבה ציורים של ציפורים עם ראשים כרותים. (בציניות.) אבל עם כל הכבוד למוזיאון ואן גוך. (לא בציניות.)

כמובן שגם בשלב שבו החלטתי להפסיק להתנהג כמו תיירת מצוייה – גם ככה אני שונאת להתנהג כמו תיירת – והתחלתי לשוטט בלי הרבה מטרה (שם קוד לשופינג) גיליתי שאין עם מי לדבר. העיר טורחת לקום בבוקר אי שם ב-10 וחנויות נפתחות אי שם באחת עשרה. הן גם סוגרות בשש. לא נדיר לראות גם מקומות עם שעות פתיחה של 12-17. ממש זנות, אני אומרת לכם. מהסוג השני. טוב שהם לא סוגרים גם לסייסטה קצרה באמצע. וזה לא שבדיוק קמתי מוקדם. גם אם לא טרחתי לצאת מהמיטה לפני אחת עשרה, עדיין היה קשה למצוא בית קפה (לא קופי שופ, אחד שמוכר קפאין) פתוח, ועדיין עברתי ליד חנויות סגורות.

סוף שבוע? יותר גרוע.

סוף שבוע ארוך של חג? אין עם מי לדבר.

אז מתחילים ללכת ברגל. לראות את העיר. רחוב הולנדי, תעלה. רחוב הולנדי, תעלה. צבעונים. תעלה. צבעונים גדלים על גדת התעלה. מכוניות חונות על גדת התעלה. הידעתם שמשהו כמו מאה מכוניות טובעות בתעלות של הולנד מדי שנה? או שקר כלשהו שכזה? ושלג. שלג בסוף מרץ. אפס מעלות. מינוס שלוש. עם רוח, מרגיש כמו מינוס חמש.

אז כשנמאס עולים על טראם. טראמים זה חמוד למדי, למרות העובדה שצריך לחכות להם ברחוב כשיורד עליך שלג, במקום מתחת לאדמה, איפה שסתם קר. ואז יש תור לכרטיסן. ואז פתאום מפספסים את התחנה, כי, "מה, כל כך קרוב? זה בקושי דקה נסיעה!" אם היה צריך המחשה של כמה העיר הזו פיצית, זה היה זה. הכי רחוק שמצאתי את עצמי נוסעת בטראם היה ארבע תחנות שלמות. לקח לי אחר כך פחות מחצי שעה ללכת את הדרך חזרה ברגל. וכל זה עולה משהו כמו יורו-שניים. לנסיעה. אם היא קצרה מספיק.

אני כן חייבת לומר כמה דברים חיוביים על תרבות הסמים המשגשגת של העיר.

קודם כל, יש להם אחת. זה אפילו די משעשע. לקופי שופס שמוכרות חומר יש תפריט שממנו אפשר לקנות. הסוג הזה זכה בפרס הזה, הסוג הזה מומלץ אם בא לך לאכול סרטים. כמו השכרת וידאו, רק גראס. מה רע. חוץ מזה, יש את השעשוע הלא נורמלי של ללכת ברחוב, לרחרח ריח סמיך ומתוק ואז לגלות ממי הוא מגיע. נכון, חמש מתוך שש פעמים הוא יבוא מאיזה בחור עם רסטות שהולך ברחוב ומצחקק. אבל שאר הזמן… לפעמים הוא יבוא מילדה קטנה. אולי בת שש-עשרה. או מאישה אמריקאית בת שישים-פלוס. או מאיש מסודר בחליפת עסקים. האנשים הכי לא צפויים עושים סמים באמסטרדם.

גם האנשים הכי לא צפויים פותחים מסעדות. כתוצאה מכך, האוכל מזעזע. פשוט לא טעים. נראה טוב, אבל פשוט לא טעים. וכל מסעדה שלישית היא "סטקייה ארגנטינאית". רק בכיכר של המלון שלנו היו חמש. ובאף אחת הסטייק לא טוב. ההולנדים עשו ל"סטקייה ארגנטינאית" את מה שהישראלים עשו למסעדה סינית. כל אחד שרוצה לפתוח מסעדה, לא משנה איזה, ולעשות קצת כסף, פותח אחת כזו, מייבא קצת עובדים, עושה שמות באוכל וזהו. אף אחד לא ישים לב, כי אף אחד לא מבין גם ככה. ובכל מקום יש ספיריבס בלי הגבלה, גם במקומות שהם לא מסעדות סטייקים. וכולם מגעילים.

והקפה? יותר גרוע. זוכרים את המכונות קפה של הצבא\האוניברסיטה? אלה שמכניסים אליהן בין שקל לשניים וחצי ולוחצים על "קפוצ'ינו" והן שופכות מים חמים על אבקת קפה ואבקת חלב, ויוצא הקפה הכי מגעיל בעולם? אז כאלה ממש מיצרות את רוב הקפה באמסטרדם. לפעמים הוא עם מה שחשדתי שעשוי להיות חלב אמיתי. לפעמים החלב גם היה מוקצף. אבל הבסיס תמיד היה מכונה עם לחצנים שהוציאה קפה דוחה. וכל התענוג עלה תמיד שלושה או ארבעה יורו. (יורו!) בסוף מצאנו שם בית קפה אחד שעשו בו אספרסו. ממש טחנו אותו מול העיניים שלנו. ובמחיר הגיוני, כמעט (אבל רק כמעט, הוא היה ביורו.) ובשעות הגיוניות כמעט (8-17)… ובשביל לקבל שם קפה היה צריך לסבול את הבעלים הפסיכי לגמרי שלא הפסיק לדבר אליך מהרגע שנכנסת בדלת. ובכל זאת זה היה מוצדק, כי בשום מקום אחר בעיר הזו, גם בבתי קפה הכי "מוצלחים" או "ידועים" או יקרים, אף אחד לא שמע על איך אמור להיות קפה.

עוד משהו שלא שמעו עליו באמסטרדם: מרכך כביסה. לא, אני לא צוחקת. המפיות במסעדות, המגבות במלון. הכל. קשיח כמו דיקט. מילא המפית במסעדה, אבל המגבת. כואב להתנגב איתה. והסדינים במיטה. אוי ווי.

ורק כדי לוודא שהחוויה תישאר מזעזעת בצורה יותר מוחשית, גם דאגו לה לסאונדטראק מזעזע.

נכון, ברחובות שקט להפליא. זה אפילו נחמד. בכל השבוע שהיינו שם, שמעתי מכונית צופרת בדיוק פעמיים. רק הרעש של הטראמים מלווה אותך ממקום למקום. אבל המוזיקה. מוזיקת הרקע הכי גרועה ששמעתי בחיי.

חנות בגדים אקראית: אופרה איטלקית מדכאת. כאילו שלשמוע את טורנדוט (טוב, לא יודעת אם זה באמת היה טורנדוט) זה מה שיגרום לי להוציא כסף.

שאר הזמן זה כאילו שכל תחנות הרדיו וכל הפלייליסטים תקועים אי שם בשנות השמונים, במקום שבו החלל והזמן התקפלו על עצמם, והמוזיקה רק הלכה ונעשתה גרועה יותר. ביצוע של Heart of Glass לאט ובדביקות. גבר שר את Material Girl. כל השירים של A-Ha שהם לא Take On Me או The Sun Always Shines on TV. כל פעם שחשבתם שזה הכי גרוע שיכול להיות, הם רק מתאמצים להוכיח אחרת.

הזונות? צעקו עלי כי צילמתי אותן.

הסמים? לא עשו לי את זה.

סך הכל? אל תסעו לאמסטרדם. לא כיף שם.

סליחה. הייתי צריכה להוציא את זה איפשהו.

---