פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג חושבת שמשרד הקליטה הם חבורת מטומטמים

את הבלוג הזה פתחתי, לפני הרבה שנים, מתוך עצבים על קמפיין פרסומי אחר שהביא אותי למצב שבו אני רוצה לעמוד על הגג ולצרוח. בחודשים האחרונים, הזעם לא עבר את התסכול בשום שלב – עד אתמול. ממקום מרבצי בסלון, בזווית העין, ראיתי פרסומת. ובניגוד לגל הפרסומות ההוא, מאז, לא ידעתי שהיא מגיעה, היא פשוט נפלה עלי בהפתעה מוחלטת.

אחר כך, בניסיון להסביר לחברים ברשת מה זה הדבר הנורא הזה שראיתי כרגע, מצאתי שיש גרסה ארוכה יותר, עם "סיפור". עוד לא החלטתי איזה מהשתיים יותר דוחה.

בואו נתחיל מהעובדה שהפרסומת הזו לא מכוונת לאותם ישראלים בחו"ל, שכן או לא טוב להם שם, שכן או לא מבינים אותם, ושהם כן או לא נטמעים בחברה שסביבם עם הזמן. הם מיועדים לאמא הפולניה המבוגרת של דפנה הזאתי, או של האבא מהפרסומת השניה, ועדיין לא היה לי את האומץ לראות את השלישית, אם כי הבנתי שהיא באמת כוללת את ההורים-של שהם מטרת הפרסומת, כדי שיראו ויראו, והכי טוב, יפעילו את הריגשי. בדיוק בזמן לסבב שיחות החג שמח, משרד הקליטה דאגו לכמה ישראלים בחו"ל למפולת של "איפה יבינו אותך כמו שאת אם את לא פה?" עם מנה בריאה של, "לכי תדעי עוד כמה זמן יש לי לחיות, ואת בחו"ל, אולי כשאני אגסוס תטרחי לחזור לגור ליד אמא שלך" ואולי עוד כמה שנים, כמו מים מטפטפים, זה יחדור.

ומה אומרת הפרסומת הזו לאנשים שכן גרים בחו"ל? כמובן, שלאף אחד לא אכפת אם טוב להם או רע להם, או למה הם שם (ובכלל, מה עם אלה ששם בשליחות המדינה? נו, כאילו שהם לא יורדים אוכלי חינם גם כן.) אבל הם "מתוייגים" ישראלים. ומה אם הם לא רוצים להיות יותר ישראלים? לא! תמיד יהיו!

וכישראלים (לנצח נצחים) זה תפקידם לבוא לארץ ולסבול עם כולנו. גם אם טוב להם שם. או אם שם יש עבודה במקצוע שלהם. או אם הם נסעו לשם אחרי בחיר\ת ליבם.

אה, כן, בואו נדבר רגע על דפנה, הזו מהפרסומת, שתנסה לקחת את בעלה (הלא ישראלי) ולחזור לארץ. מה לדעתכם יקרה לו? איזה מן יחס הוא יקבל ממוסדות המדינה היהודית, ודרך כמה בירוקרטיה הוא יצטרך לקפוץ כדי בכלל להגיע, שלא לדבר על להיכנס ולצאת מהארץ?

אהה, אבל דפנה שלנו ישראלית אמיתית (לעולם ועד) וככזאת, היא בחיים לא תתחתן עם גוי. הוא סתם חבר. יזיז, אפילו. סתם אחד שבא מתרבות כל כך פרימיטיבית שאין בה כבוד לחיילים, או ימי זיכרון, או פטריוטיות, אז היא צריכה לזרוק אותו במהרה, למצוא ישראלי, לעשות איתו עליה-מחודשת (אם הם באים כזוג נשוי, הם חוסכים למשרד הקליטה כסף בהטבות תושב חוזר. מצד שני, אם היא תמצא יהודי אמריקאי ותעלה איתו, היא חסכה לסוכנות עבודה. וידוע שבהגעתך לישראל, המוצא שלך נמחק כליל וערגתך לארץ מוצאך הולכת קיבינימט.) ולהוליד בשר תותחים שישמש להחזיר את הדור הבא של היורדים.

חלילה לנו, הישראלים, להשתלב בעולם הגדול, לחיות טוב, לפתח רעיונות רדיקלים כמו סובלנות כלפי האחר או מחשבות כפירה כמו זה שאולי אנחנו ישראלים בבסיסנו (אם כי קל מאוד לאבד את הגדרת הישראלי בחו"ל ופשוט להחליף אותה ביהודי – לתשומת לב הפרסומת מתוך השלוש שמניחה שאין בעולם יהודים, רק נוצרים וישראלים מתבוללים) אבל זה בסדר לגור במקומות אחרים בעולם, כי זה עשוי לרמז שאנחנו קודם כל בני אדם. לא, עלינו לשוב לארץ הקודש, וכדברי איזושהי להקה, לעשות מילואים, לשלם מיסים, ולנסות לא להיות פראיירים.

לפני כמה שבועות, באיזו ארוחת צהריים בשבת בפורום מצומצם של תושבים חוזרים, דיברו דווקא על הישראליות היתרה של הילדים. כי שולחים אותם לגן ישראלי (כדי שידעו עברית, וילמדו קצת על ישראל ועל יהדות אבל לא מהגן היהודי שעוד ילמד אותם שצריך לשים כיפה ואין אבולוציה) והם חברים של הישראלים האחרים, והם הולכים ל-Israeli Scouts. ההורים דיברו עם החברים שלהם על כמה אני, בעצם, הייתי הילדה החריגה במקרה הזה. ואחוז גבוה למדי מבני דורי (קרי: הילדים של החברים הישראלים של ההורים) כבר חזרו לארץ כדי להתגייס, לפעמים כל כך הרבה ילדים למשפחה אחת שגם ההורים, למרות תכניותיהם, ארזו מזוודות וחזרו לישראל. לא, אלה שמעוניינים שהילדים שלהם ישארו ישראלים מצליחים לא רע, ואלה שלא מעוניינים… טוב, ההורים שלהם תיכף יפתחו בקמפיין ניג'ס, אל חשש.

כמו שמסתמכים עלינו, אלה שכבר תורמים את כספם, זמנם, דמם, לתרום למאמץ ה-HASBARA, עכשיו מסתבר גם בונים עלינו להביא עליה ולעצור את בריחת המוחות במו ידינו. כי להם אין ממש כוח, או יכולת, או קרדיביליות כדי לעשות את זה בעצמם. ואם הייתי מאותם מהגרים ששוקלים חזרה לארץ, הייתי מבטלת תכניות מתוך עצבים.

ולראשונה בבערך נצח, התגובות לסרטון דווקא מעודדות אותי. לפחות אלה שהיו שם קודם.

ולסיום, א' מציע גרסה אלטרנטיבית:

לונג-שוט: עץ אשוח, משפחה יישובה סביב שולחן עמוס מאכלים ובקבוקי משקה, בליל של שיחות ערות. פתאום קלוז-אפ לילדה בצד השולחן שנראית עצובה.
מעבר לאמא מודאגת: "מה קרה, נסטינקה?".
הילדה: "הגננת אמרה לנו שעץ אשוח זה של גויים! … אמא, אנחנו גויים?"

הם רוסים אמיתיים. הילדים שלהם כבר ז'ידים. עיזרו להם לחזור הביתה, ספסיבה.

פילה הלג שונאת פמיניסטיות בעזרתם הנדיבה של תסריטאי מד מן

הסברתי פה לא פעם ולא פעמיים למה וכמה הקליקה הפמיניסטית, ומה שאת אומרת על עצמך אם קיבלת פמיניזם כהגדרה עצמית, מוציאים אותי מדעתי. כבר שנים, אפילו לפני המפגש המצער שלי עם גרסתו האקדמית של הפמיניזם, שאני מסרבת להגדיר את עצמי ככזו. אני אישה מודרנית, ללא ספק, ואני מאמינה בשיוויון שלי מול החוק, כמו גם שוויון יכולת. למעשה, אני חושבת שרק לפני חודש בערך אמרו לי בפעם הראשונה בחיי שיש מישהו שאני לא יכולה לעשות כי אני אישה. All that said, אני עדיין לא מוכנה לקבל את ההגדרה, או שמשהו שאני עושה יהיה משוייך אליה.

היו לי כמה ויכוחים לאחרונה שהגיעו לטונים גבוהים שרק המחישו לי שפשוט אין עם מי לדבר. אבל תמיד תהיתי איך הגעתי תמיד לויכוחים האלה, מאיפה הסלידה? האמת, כבר נמאס לי. נמאס לי להתעצבן עליהן, נמאס לי לדוש בלמה הן מפרות את שלוותי כל כך. לא מזמן מצאתי את הדוגמה שהסבירה את זה לי, ועכשיו אני יכולה להסביר, אחת ולתמיד, והנושא ואני נעזוב זה את זו לנפשנו.

מי שעוד לא ראה את עונה 4 של מד מן ואכפת לו מספויילרים, שישמור ויחזור אח"כ.

מד מן היא סידרה אינטיליגנטית בצורה קיצונית, לא רק בצורה שבה היא דואגת להאיר את העבר בצורה הכי רלוונטית להווה, אלא בצורה שהיא בנויה כדי לפנות לקהל הרחב. לדמוגרפיה הנשית ניתנים שלושה מודלים להזדהות, כל כך רחוקים זה מזה שכל אחת בטוח תמצא מישהי: פגי, שעושה את דרכה לפסגה עם המרפקים הצידה ובהתקפה מתפרצת ("כל פעם שאני מסתובב אני מוצא את היד שלך בכיס שלי"); ג'ואן, שמצד אחד עובדת קשה כאילו אין מחר, אבל נאמנה לערכי העולם הישן – היא מתחתנת עם רופא, עוזבת כדי להיות עקרת בית, ומעמדה ב-SCDP (בעונה הרביעית, כפי שטום ולורנזו הרבו לציין, היא נוטה תמיד לעמוד בצד השותפים ומול שאר העובדים. סימנים ויזואלים זה ה-דבר.) הוא יותר תוצר של נסיבות מכל דבר אחר; ובטי, שמסורה ללהיות עקרת בית מושלמת, בלי להבין לא את הבית ולא את העולם שבחוץ. (ורק למקרה שמישהי התפספסה, עם הזמן קיבלנו גם את טרודי, שחיה לפי אותו מודל כמו בטי אבל ההפך הגמור ממנה, ובעונה הרביעית גם את פיי, אקדמאית ואשת קריירה חזקה שפגי מעריצה, סאלי מקבלת תפקיד יותר גדול, כנראה בשביל כל אלה שפגי כבר זקנה מרוטה מכדי לספק, ואפילו token lesbian יש בנמצא.)

בתור אשת קריירה של שנות האלפיים, ההזדהות שלי ברורה. אני מעודדת את פגי, אני מזלזלת בג'ואן, אני שונאת את בטי. No brainer. אבל למעט רגעים מאוחרים של חמלה כלפי ג'ואן או קירוב בין ג'ואן ופגי, למשל בפרק סוף העונה של עונה 4, הסדרה סיפקה לי רגע אחד של הזדהות מלאה עם ג'ואן ושנאה יוקדת לפגי. הוא הולך ככה:

הפרק הוא The Summer Man, פרק 8 של עונה 4. ג'ואי, מאייר עצמאי שעושה פרוייקטים בשביל משרד הפרסום מלגלג על ההסתודדויות של ג'ואן עם ליין (מנהל החשבונות) במשרד שאיש לא יודע מה קורה בהן. אני יודע, הוא אומר, שולף טושים ומצייר את מה שלדעתו מתרחש במשרד:

טאלי הו!

ג'ואן, שמגלה את התמונה מודבקת לחלון המשרד שלה בזמן שפגי נמצאת בו, מטפלת בעניין בדרכה שלה: מאחלת לכל הגברים המעורבים בעניין למות בויאטנם. פגי רצה לדרייפר, ששולח אותה לתבוע את הכבוד שהיא רוצה בעצמה, לא להיות זאת שמלשינה לאבא. היא הרי רק רצתה שדון יצעק על ג'ואי קצת. רק שכשהעניינים בידיים שלה, פגי מפטרת את ג'ואי במקום רק לצעוק עליו קצת, ומה יש לג'ואן לומר על זה?

Well, no matter how powerful we get around here, they can still just draw a cartoon. So all you’ve done is prove to them that I’m a meaningless secretary and you’re another humorless bitch.

ובמשפט אחד, ברגע אחד, ג'ואני מסכמת את כל הבעייה שלי עם ה"פמיניסטיות", אלה שבוחרות במילה בתור הגדרתן העצמית העיקרית וכל הזמן צועקות על זה שמנסים להציג אותן כנשים היסטריות. לא קל להיות אישה בעולם גברי, במקצוע גברי. לא משנה מה הבחירות יהיו, הן שגויות, וזה לא שמישהו יחסוך ממך את דעתו בעניין. התנהגות בלתי-הולמת תהיה קיימת, על כל רבדיה. אבל החוצפה של מישהי לפסול את דרך ההתמודדות שלי כל עוד לא ביקשתי ממנה – היא המרתיחה באמת.

הרי פגי – נחזור לפרק לרגע – תהייה צבועה לגמרי לומר שבדרכה למעמד הנוכחי שלה היא לא הייתה צריכה לספוג את אותן התנהגויות. כאילו היא לא שמעה מכולם שהיא פריג'ידית ומתחסדת מצד אחד ובטח הגיעה לאן שהגיעה כי היא שכבה עם דרייפר מצד שני. כמו שני פרקים קודם לכן (Waldorf Stories) כשהיא ניטרלה את השטויות של סטן על לעבוד בעירום, וכמו שלושה פרקים אחר כך (Chinese Wall) כשהוא מנסה למזמז אותה. רוצים להתערב שאלה גם לא היו הפעמים הראשונות? אפילו לא צריך לחזור אחורה עד לעונה הראשונה, כשהיא עדיין מזכירה, כדי לראות את זה. אבל את סטן היא לא מפטרת, לא לפני ולא אחרי, וגם לא רצה לדון להתלונן עליו. היא מתמודדת עם הבעיות שלה בעצמה. זו פשוט תחושת האני-פורשת-את-חסותי-על-ג'ואן שגורמת לה להתנהג ככה. צביעות. אם ג'ואן הייתה מבקשת ממנה עזרה או עצה, היה על מה לדבר, אבל ככה? ג'ואן אפילו דואגת לשחרר "Don't worry" קטן לכיוונה של פגי בסוף הנאום שלה. אז מי נתן לה את הזכות?

וזו בדיוק ההרגשה שלי בכל פעם שמישהי שכותבת עבודת מאסטר על היחסים המגדריים אצל דיקנס, או מעבירה סמינר על איך בצילומי החלוצים הרוקדים עם באר ברקע, הבאר המסמלת את הנקבה מודרת מהריקודים שלהם כפי שהאישה מודרת מן החלל הציבורי, מסבירה לי שאני לא בסדר באופן שבו אני משתפת פעולה עם הדיכוי הגברי במקום העבודה שלי, או שזה לא בסדר להשתמש בהומור אנטי-נשי כדי לנסות להשתלב, או שמטרתי היחידה כרגע צריכה להיות לשלב עוד נשים במרחב הציבורי. אני אפילו לא אשאל איזה מנגנוני התמודדות אישיים הן היו צריכות לפתח כדי להגיע למקום גבוה באקדמיה, ועד כמה האופן שהן מתנהגות סותר את הייעוץ שהן דוחפות לי בגרון. אני רק אשאל מי נתן להן את הזכות לשלול אופן התמודדות שמסתבר שעובד, כי הנה אני פה, לא מיבבת בפינה על הרצפה, לא ממש נותנת שידרכו עלי. ההחלטות שלי הן החלטות מושכלות, ומבוססות בעיקר על האמונה הבסיסית שלי ש"קידום מעמד האישה בחברה" הוא משהו שעושים, לא מדברים עליו. (נכון, לא הייתי פה בלי הגלים המוקדמים של הפמיניזם. אבל הגלים המאוחרים מתבקשים לרדת לי מהגב, וללכת לטפל בנושאים ובאנשים שבאמת דורשים את התערבותן – נפגעות אונס והטרדה מינית שנצלבות בזמן המשפט, הצורך בחקיקה טובה יותר לגבי שכר וחופשות לידה, והסיעה הלהטב"קית שנעזרת, ובצדק, בידע ובניסיון של המאבק הפמיניסטי.)

מדי פעם צצה לה מישהי כמו מ. שמגדירה את עצמה כפמיניסטית, אבל דווקא מסכימה עם זה שמחוץ לאקדמיה, בואו נקרא לזה האסכולה הפרקטית, צריך למצוא דרכי התמודדות כי העולם לא מושלם. והיא מסוגלת לנהל שיחה אינטיליגנטית, גם כשהיא להוטה לגבי הנושא, בלי להישמע כאילו היא טיקר טייפ של סיסמאות. והיא גורמת לי לתת רק עוד צ'אנס אחד לפמיניזם. לשמוע איזו הרצאה, לקנות איזה ספר. לשים לב שיש חלקים מהמחקר הפמיניסטי, בעיקר ההיסטוריים שבהם, שמעניינים אותי ברמה האינטלקטואלית. ואז קמה מישהי ומסננת משהו על העט שהוא הפין, או זורקת בתגובה למשהו בכלל לא קשור שמה זה משנה, כי 100% מהנשים חוות הטרדה מינית, ואני שוב דופקת את הראש בשולחן עד זוב דם.

זו הרי הבעייה, בסופו של דבר. מתוך חינוך מהבית, מתוך אופן הפעולה שלי עד היום, היה הגיוני שאהיה פמיניסטית. אבל מאז שפגשתי בפמיניזם האקדמי הוא היה עסוק או בלהכות בי או בלאכזב אותי. פלא שאני לא רוצה שום קשר איתו יותר?

ועוד מילה אחרונה על פגי: אפשר לומר, אם מסתכלים ככה על הפרק, שפגי לא מתפרצת פה באיזו אחוות נשים מגוננת על ג'ואן. היא סך הכל מפטרת את ג'ואי כי המרה את פיה. היא הרי שוב ושוב חוזרת על "I told you not to do that", גם כשהיא מפטרת אותו. זה עושה את זה יותר נסלח? לא יודעת. מניעים לחוד ומעשים לחוד.

TLV זאת לא העיר שלי

בזמן האחרון, באופניים בדרך הביתה, השלטים על תחנות אוטובוס מכריזים על ה"להיט" החדש שהוט מתכננים. "ביום היא מגישה קפה, בלילה היא רוצה להגיש חדשות." "אבא שלו עובד במפעל, והוא רוצה להיכנס לתעשייה."

הטלויזיה הישראלית הצליחה, עד עצם היום הזה, להחריב כל פורמט ריאליטי שניסתה ליבא. טראש קליל כמו ANTM הפך לזבל איום ונורא לצפיה כמו הדוגמניות, סדרות איכותיות כמו פרוייקט מסלול הפכו לנוראיות. (כשהם עלו שנה שעברה ניסיתי לשדל את איילת שתכתוב פה משהו על זה כי לא היה לי את הכוח לעשות את זה בעצמי וזה באמת היה ראוי לדיון) אפילו הצלחות מסחררות, גם אם אינן בדיוק הטעם שלי, כמו איידול הפכו למעין פסטיבל חגיגת הבינוניות.

המתכון הרי פשוט: קחו את הפורמט כפי שניתן לכם מן היוצרים המקוריים שלו, החליטו שהוא לא מספיק מעניין כי הוא לא מכיל מספיק משימות, אז תכניסו אתגר בונוס חדש שהורס את כל דינאמיקת המשחק המקורית (השרדות, אני מסתכלת עליכם, אתם התחלתם וכולם הלכו בעקבותיכם), שנו את החוקים אקראית, ודאו שהשופטים הרבה יותר חשובים מהמתחרים, תנו למנחה מעמד שיפוטי ויכולת להטיל וטו על השופטים למרות שאין לו שום ידע בתחום (צביקה הדר, אני מסתכלת עליך), הוסיפו הצבעת אס-אמ-אס כי תכנית לא יכולה להיות מעניינת בלי אס-אם-אסים (היפה והחנון, הדוגמניות, השרדות, כבר הזהרתי אתכם קודם)… והכי, הכי חשוב: האריכו כל פרק לפחות פי שתיים אבל הקדישו לפחות חצי מהזמן לטוקינג-הדס שחוזרים על בדיוק מה שנאמר לפני רגע, אם אפשר אז כמה שיותר באמצע האקשן במקום להראות לנו את האקשן. (רק אני שמתי לב שבכלל לא ראו את הבגדים שאנשים בפרוייקט מסלול הישראלי עיצבו?)

עכשיו, אולי בגלל שמחוברות (פורמט ישראלי מקורי) הצליח, רצים עכשיו בהוט אחרי ז'אנר ה"ריאליטי דרמה", ומיבאים את הנמוך שבנמוכים: The Hills. בניגוד לשני סוגי הריאליטי העוטפים את הפורמט הזה כמו סנדוויץ': מעליה נמצאים פורמטים של מעקב יום-יומי של ריאליטי אחרי אנשים מפורסמים ומעניינים, כמו "משפחת אוזבורן", "השפנפנות של יו", "המאסטרו" הישראלית ואפילו Keeping Up With The Kardashians כי מאיזושהי סיבה האחיות קרדשיאן היו מפורסמות עוד לפני למרות שאף אחד לא יודע למה. מתחתיה נמצאות סדרות שעוקבות אחרי אנשים רגילים בחייהם, כמו שהיה The Real World, הריאליטי המקורי, או John and Kate Plus 8 או Sixteen and Pregnant או מחוברות. ושם, באמצע הסנדוויץ, יחד עם The Jersey Shore, נמצאות להן The Hills ואחותה The City, סדרות שכל מטרתן ליצר אינסטנט-סלבס כדי שיהיה לחדשות הבידור על מה לדווח, תופעה שהחמירה כל כך שהצופים של ערוץ E! דרשו מחדשות הבידור להפסיק לדווח על הכוכבים של הסדרה.

בישראל, שחמש עשרה הדקות נמשכות בה משהו כמו שנתיים וחצי, והמטרה הרשמית של ילדים היא כבר מזמן "להיות מפורסם", זה הולך להיות אפילו יותר גרוע. ארבעה אנשים ששואפים להשתלב בעולם הבידור עוברים לתל אביב ומקבלים עבודות בפרוטקציה ככה שכל מי שהם עובדים איתו ישנא אותם והולכים לראיין סלבס-ריאליטי אחרים שבעצמם מראיינים סלבס-ריאליטי בתכניות הבוקר שהם קיבלו בניסיון של הערוץ ליצור הייפ לעונות החדשות של התכנית. הסיכוי שהסדרה הזאת תהיה סבירה, אפילו קרובה לסבירה, כל כך נמוך שאני נדהמת מעצם היומרה של הניסיון הזה. או שאולי פשוט חדשות הבידור של ערוץ 3 כל כך התדרדרו מאז שגיא פינס עזב לערוץ 10 שאם הם לא ייצרו להם מהר כמה כוכבני ריאליטי משל עצמם, שמבטיחים ראיונות אקסקלוסיביים רק להם, לא תהיה לתכנית עתיד.

ואם כבר: TLV? זה הדבר הכי טוב שהצלחתם לחשוב עליו? בטח גם הייתה ישיבת קריאייטיב ארוכה ממש כדי לעלות על זה. לא יכולתם פשוט לקרוא לזה "העיר" ברפרנס ל-The City ולגמור עניין?

עד עכשיו הייתי מרוצה יחסית מהמקומות אליהם הכסף של ערוץ 3 להפקות מקור הולך. עכשיו פחות.

פילה הלג שואלת, תרבות מה היא?

כרגע, שלא כמו אינספור אחרים, אני לא צופה בגמר הגדול של האח הגדול. מצד שני, אני גם לא הולכת לעצרת למען התרבות למרות שהיא שעה קלה ממקום המצאי כרגע. י', שמזרימה לי דיווחים שוטפים משם, טוענת שיש המון אנשים, אבל התוכן די צולע. מה שנשאר מהתרבות זה כבר לא משהו.

איך מגדירים תרבות, בעצם? הרי, גם האח הגדול הוא תרבות. אולי לא תרבות גבוהה. אבל לך תגדיר תרבות גבוהה. מה, בעצם, עושה את האח הגדול נחות מ-, נאמר, הצגה של כנר על הגג? לא, אני שואלת באמת.

הרי, בטעם האסתטי שלי, גם ההפקה הכי צולעת של תיכון של כנר על הגג לוקחת. אבל מישהו שלא סובל מחזות זמר, מי אני שאכתיב לו שלשמוע אנשים פורצים בשיר באמצע המשפט סתם ככה זה יותר או פחות מלראות את שפרה ולאון מדברים על כלום? ובכלל, אני, שאין לי חיבה יתרה לסיינפלד (כן, כן. באמת. תסקלו אותי או משהו.) האם יש לי דרך להשוות בין ג'רי וג'ורג' מדברים על כלום לבין שפרה ולאון מדברים על כלום?

הרי כבר ציינתי פה בעבר שהסלידה שלי מתכניות ריאליטי היא לא מוחלטת. אז למה זאת ולא זאת? למה אני יכולה לקרוא ל-So You Think You Can Dance תרבות ולאח הגדול לא? הערך האסתטי שלי, האישי, אומר שגברים בטייטס מקפצים בצורות שנראות כואבות זה יפה, כנראה יותר יפה מהרבה דברים אחרים. אני מכירה אנשים "עם טעם טוב" שלא מסכימים. הערך האסתטי שלי גם אומר שאומנות מודרנית זה די דרעק, אז אני כנראה אמקם דוקומנטרי על אומנות מודרנית בצד של האח הגדול של הסקלה.

אבל איכשהו, בלי לחשוב על זה בכלל, הצלחנו לפתח איזושהי דעת-הכלל בנושא. סדרות ריאליטי זה רע. בעיקר אלה שכולם רואים. בעיקר-בעיקר אלה שמפיקים בארץ וכולם רואים, אבל רק כי הבן של השכנה של סבתא משתתף. תיאטרון ומחול זה משעמם, אבל זה תרבות גבוהה. אנחנו כנראה פשוט לא מתורבתים מספיק. קונצרטים, וואי-וואי. קונצרטים זה שיא התרבות. עזבו שהיינו נרדמים בזה כמו כלום. הופעות של נינט, מצד שני, זה לא תרבותי מספיק שזה מקלקל את כל מה שזה נוגע בו. גם אם היא במקרה שרה יפה שירים של מישהו שנחשב לנורא מוצלח.

אני לא יודעת מה תרבותי ומה לא. אני יודעת מה אני מעדיפה לראות ומה לא. נכון, יש רגעים של רגשי אשם כי אני רואה קצת משהו שאני אוהבת אבל מגדירה כלא איכותי. למה אני צריכה את ההגדרה הזאת? אם אני אוהבת, אז אני אוהבת. ואם בא לי מדי פעם לתת למוח לנוח עם איזו סדרת טינאייג'רים אמריקאית, אז מה? ואם לי.ג. מתחשק לקרוא רומנים למשרתות כי היא עייפה מדי לכל דבר אחר אבל היא עדיין רוצה לקרוא משהו, למה זה משהו שהיא צריכה להתבייש בו? ולמה מישהו שקורא מדע בדיוני הכי-סופר-דופר-איכותי צריך תמיד להתנצל על זה כל הזמן? (עזבו. נקודה כואבת בפני עצמה. נושא לפעם אחרת.)

נורא קל לנו להכניס את עצמנו לקטלוגים של החברה. אם אני רוצה להיות אדם תרבותי, אז אני אראה תיאטרון, גם אם הוא גרוע, כי זה תרבותי. ואני אקרא יצירות מופת, גם אם הן נוראיות, כי זה תרבותי. ואני אראה ערוץ שמונה, גם אם הם לא הביאו שום דבר איכותי כבר איזה חצי שנה רצוף, כי בתור בנאדם תרבותי זו האופציה השפוייה היחידה שנשארה לי בטלויזיה. הייתי בסרט הזה, פעם. הלכתי להצגות גרועות, וקראתי את מלחמה ושלום, וראיתי רק ערוץ שמונה וערוץ ההיסטוריה. לפחות באותה תקופה, ערוץ ההיסטוריה רק התחיל והיה בו דרעק מעניין במשך איזה שלושה-ארבעה חודשים. ומה יצא ממני? בנאדם מתורבת יותר מאשר זו שיושבת לידי בתור לקופת חולים וקוראת רם אורן ואני לא יודעת עליה שיש לה תואר שני בפילוסופיה?

לכו תגדירו, באמת.

י' (המקורית) עדכנה, ההפגנה התפזרה כבר, קצת לפני עשר. המארגנים בטח רצו להספיק הביתה לתוצאות.

בע!

רגע לפני שאני חוזרת לשנת החורף שלי, רק להגיח עם פוסט על שלטי חוצות לקראת הבחירות בשלב זה או אחר (או שלא) או עם כמה מילים על כמה שהפוסט הזה של דורה גרם לי לחשוב – ועל מה, אני רוצה להגיד רק דבר אחד:

נכון שהפרומו של כלבוטק נשמע כמו "אם נספר לכם מה זה, אז לא תשמעו, אז במקום ננפנף ידיים ונשמיע מוזיקה דרמטית"?

צריך לבדוק את הרייטינג של זה אחר כך. אולי זה אומר שאפשר להתחיל לפרסם ככה באופן כללי.

נ.ב. אחרי שנים של אמירת "בע!" אני מרגישה פתאום כל כך מוצדקת. מסתבר שמנדלי מוכר ספרים כתב על ה"בע!" היהודי בערך חצי עמוד של הסבר והצדקה. ואפילו לא ידעתי!

תהייה זריזה

מה אם יעשו תכנית טלויזיה שהיא מין שילוב של ג'רי ספרינגר עם רזי ברקאי? זאת אומרת, יביאו שני אנשים עם דעות מנוגדות על איזשהו נושא אקטואלי, ויתנו להם לריב. ורזי ברקאי די מוצלח בקטע הזה של לגרום לאנשים לצעוק עד שאי אפשר לדבר איתם יותר ואז לנתק להם, אז אפילו לא יהיה צורך לעשות את מה שעושים אצל ספרינגר שזה להלהים אותם ממש הרבה מראש.

יצאו שני האנשים, יתחילו לדבר על, נניח, החוק הדורש משאל עם לפני החזרת שטחים. רזי ברקאי יעודד את שניהם עד ששני פוליטיקאים חננות בחליפות ילכו מכות וכבר לא יהיה עם מי לדבר, ואז המאבטחים של ג'רי ספינגר יגררו אותם החוצה.

אני אצפה בזה. אני בטוחה שזה גם יגרום לאנשים להיות יותר מודעים לשני הצדדים בכל דיון בעודם מחכים למכות. בקיצור, טלויזיה טובה. טוב, לא טובה, אבל ראויה למסך של היום, ובטוח יותר חינוכית.

אתם איתי?

עוד מילה על האולימפיאדה

עכשיו כשנגמרה האולימפיאדה הגדולה בעולם (או משהו) יש לי עוד דבר או שניים לומר.

קודם כל, עופר שלח מסכים איתי. יא, בייבי!

חוץ מזה, אם אני אי פעם אצטרך לשמוע שוב את המילה סינית במלרע, אני איאלץ לעקור לדני לוינשטיין את הלשון. או הצמדת "שלנו" אחרי כל אמירת השם של אנשים שביום-יום כנראה מצמידים לשם שלהם "<הכנס לאום כאן> מסריח", וגם חזרו להיות כאלה ברגע שהם אכזבו להביא מדליה. ושלא לדבר על שחייה צוֹרנית. זאת אומרת, מסיליקון, ולא חלילה synchronized. אני הייתי חושבת ששחייה צוֹרנית תהיה קשה למדי. זאת אומרת, זה סיליקון האבן, לא הסוג של שדיים. הן ישקעו. עם הסוג השני הן בטח יצופו. ולשמוע את לוינשטיין ומשה גרטל מקפידים כל כך יפה לומר את זה כל פעם… ארג, נראה לי שהתחילו לדמם לי האזניים רק מלחשוב על זה.

אז היי שלום, אולימפיאדה. כל מה שהיית, דגולה ספורטיבית, שנוייה במחלוקת פוליטית, משודרת גרוע, ישכח עוד מעט. לפחות בארץ. כי בעוד ארבע שנים שוב נקים ועדות חקירה לשבוע על למה אין מדליה, וגרטל ולוינשטיין עדיין ידברו שטויות במיץ בשידור, בדיוק כמו לפני 4 שנים.

פילה הלג הדליקה טלויזיה

כן, בשבוע וחצי איחור. So sue me. בלוגלי בלע את הפוסט הזה פעמיים. אם לא היו לי בדיוק שלושה קוראים אשכרה הייתי שוקלת הוסטינג אמיתי לצורכי הבלוג הזה.

פילה: היי, יש את התכנית החדשה של עינב גלילי היום. בואו נראה.

*מדליקה טלויזיה*

כתב חדשות א' (לא עינב גלילי): בעוד שעה קלה יוסר צו איסור הפרסום בנוגע לפרשת ראש הממשלה, ואז נוכל להביא כאן את הסיפור.

כתב חדשות ב' (גם לא עינב גלילי): לפני שעה קלה התאספו נציגי המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה כדי לדון בהסרת צו איסור הפרסום.

*תמונה של מזוז עולה במדרגות*

כתב חדשות א': כשיוסר צו איסור הפרסום, או יוסר חלקית, נוכל גם להראות לכם ראיון אקסקלוסיבי עם העד המרכזי בפרשה.

*חמש דקות אחר כך*

כתב חדשות ב': כתבת ג' מביאה כאן את הראיון עם העד בפרשה.

כתבת ג' (אמנם מתחיל בג', אבל לא גלילי, עינב): כל שאפשר לומר עליו כרגע הוא שמדובר בתושב חוץ, איש נחמד, חם מאד. הנה בינתיים החלק של הראיון שניתן לשידור:

איש עם פנים מטושטשות וקול מעוות: יום עצמאות שמח.

*עשר דקות אחר כך*

כתב חדשות א': כאמור, צו איסור הפרסום על הפרשה יוסר כנראה בחצי השעה הקרובה.

*שוב תמונה של מזוז עם קלסר עולה במדרגות*

*עשר דקות אחר כך*

כתב חדשות ב': ניצב משהו כזה או אחר ממשטרת איפשהו, ספר לנו מה השיקולים שנכנסים להגבלה או הסרה של צו איסור פרסום.

*עשר דקות אחר כך*

כתב חדשות א': כשיוסר צו איסור הפרסום נוכל לדבר עם הפאנל שכינסנו פה על ההאשמות החדשות כלפי ראש הממשלה. בואו נציג את הפאנל.

*עשר דקות אחר כך*

משתתף פאנל כלשהו: ניתן רק לומר שמה שאנחנו יודעים ועוד לא ניתן לפרסום הוא חמור ביותר.

מישהו אחר: כשיוסר צו איסור הפרסום נוכל לפרט יותר בנוגע לכך.

פילה: 'סאמוק

*מכבה טלויזיה*

למה, למה ברירת המחדל בטלויזיה הישראלית תהיה תמיד מהדורת חדשות מיוחדת על כל תוכן אמיתי שלא אמור להיות באותו הרגע? אני מבינה שבאופן היסטורי זה נובע מהשידורים המיוחדים על פיגועים, ואז מרתון שבעים-ושתיים-שעות-במוח-של-שרון. אבל שעה שלמה של מהדורה מיוחדת על כלום ממש? פעם ראשונה שראיתי.
נ.ב. התכנית של עינב גלילי לא רעה בכלל. היא קצת דיילי שואו. בינה לבין שליין מעתיקים את כל מה שמעניין בלייט נייט האמריקאי.

פילה הלג מגדירה אירוניה.

אירוניה זה שבערב יום השואה רבע מדינת ישראל רואה את צ'לסי\ליברפול בערוץ הגרמני.

פילה הלג שונאת את הטלויזיה הישראלית

בעודי כותבת את הפוסט הזה, ה-WGA עשוי להצביע על הסכם שיסיים את שביתת הכותבים בארה"ב. הם עדיין לא יקבלו את מה שמגיע להם, אבל הם יקבלו יותר מהכמעט כלום שהם היו מקבלים קודם, וגם זה משהו.

במשך שלושה חודשים של שביתה, קהל צופי הטלויזיה (על סרטים זה לא השפיע. אולי זה לא ישפיע בכלל, ואולי רק בעוד חצי שנה יהיה פתאום מחסור בסרטים חדשים… ) ישב וחיכה בדריכות לראות מה יקרה לטלויזיה המסכנה שלו. הקהל האמריקאי, ומשתמשי הביטורנט בישראל, מצאו את עצמם כוססים צפורניים. כמה פרקים כבר הפיקו מהסדרות שאני אוהב? מה יהא על העונה שעוד לא התחילו לשדר? מתי ישובו הדברים לסדרם? הרי החשש הכי גדול של כל צופה הוא שיגמרו כל הפרקים שצולמו מכל הסדרות החדשות, וכל מה שישאר בלוח השידורים זה שידורים חוזרים של חברים, שעשועונים ותכניות ריאליטי.

אתם יודעים מה? אם הם רוצים לראות איך נראה הגיהנום הזה, הם צריכים רק להציץ לשידורי ערוץ 2 וערוץ 10. אתם יודעים מה? בואו נציץ לחור הזה, שכל תכולת הפקות המקור שלו נועדה לשרת את דור הפרעת הקשב שהוא עצמו יצר.

אילו הפקות מקור כבר יש לנו?

נולד לרקוד. עזבו, אני אפילו לא נכנסת לזה עוד פעם.

עבודה ערבית, שהחזיקה אותי בדיוק שני פרקים, בעיקר בגלל שאני לא סובלת קומדיות מדאחקה-לדאחקה. לי אישית יש סבלנות לחכות כדי שיבנו בדיחה יותר מתוחכמת במשך יותר משלושים שניות. זו דוגמה קלאסית של טלויזיה עם הפרעת קשב. אם לא יהיה פאנצ'ליין כל שלושה פריימים אולי הצופים יעבירו לערוץ אחר, שם הסיפוק מיידי יותר!

מונית הכסף, השעשועון קצר הקשב מכל השעשועונים. אנשים עולים, עונים על חמש או עשר או אחת עשרה שאלות, יורדים. אפילו סמול טוק בקושי יש שם. זה כל הטוב שיש בשעשועון, מתומצת עבור סובל ה-ADD. אנשים באים, אנשים טועים בדברים טפשיים, אנשים נלעגים על ידי המנחה, לוקחים את הכסף ובא מישהו אחר במקומם. אין אפילו את הנסיון ליצור מתח לפני הכרזת תשובה כנכונה או לא. סיפוק מיידי.

המראה עם אורנה דץ. איכס.

שלום אנד גוד איבנינג. ממלך ה-ADD לכל ילדי ה-ADD. אם יצפאן הוא לא נער הפוסטרים של הפרעות קשב בטלויזיה, אני לא יודעת מי כן.

הישרדות. האינטרנט כבר נחנק מרוב מה שנאמר על השרדות. מה שכן יאמר לזכותם (אם זה בכלל לזכותם) זה שהעורכים של התכנית החליטו למתוח ולמתוח את החומר שיש להם על שניים-שלושה פרקים לשבוע במקום להכניס אותו בפרק אחד. הם ספגו המון ביקורת על זה שהם "מזיינים את השכל הרבה". אז אולי ריאליטי גרוע, אבל לפחות אחד פחות במחנה של הפרעות הקשב. נכון, זה לא עושה את הסדרה פחות ריקנית או גרועה, אבל היא לפחות מניחה שהצופה מסוגל לבהות באותו הכיוון במשך יותר משתי דקות רצופות.

תוצאות האמת. האמת? עוד לא ראיתי. זה נראה מספיק גרוע גם בלי שאני אתרום לזה נקודות רייטינג.

הדוגמניות 3. עירום! עירום! עירום! מה?

גריז. ריאליטי מלוקק, ולא מלוקק טוב. (יש בכלל מלוקק טוב?) אולי אם שוק הריאליטי הישראלי היה נאיבי יותר, זה היה יכול לעבוד. יותר כמו העונה הראשונה של נולד לרקוד או כוכב נולד. (בניגוד להשרדות, סדרה שלא היתה יכולה לעבוד אם אנשים לא היו מבינים שריאליטי זה מקום להיות מלוקקים וחארות אחד לשני.)

אחד נגד 100. זה יהיה לא יפה לוותר לאחד נגד מאה כי יש לי חולשה לאברי. או כי הם הביאו את קוטנר לעשות צחוקים כי הם מפסידים להשרדות. אבל בניגוד לשאר התכנים של ערוץ 2, הם לפחות מפסידים להישרדות בכבוד. אפילו אם הפורמט השעשועוני מבדר יותר או פחות, הם לא יותר או פחות גרועים מכל שעשועון מצליח. שתי שאלות, פאוזת מתח לפרסומות, עוד שתי שאלות, סמול טוק מנחה. עשוי יחסית אולד-סקול. טוב, נו, הנה. ויתרתי להם כי אני אוהבת את אברי.

כפיות\לא לפני הילדים. ממשיכים את המסורת של "קצרים" שאומרת שאם אפשר לקצר בזמן מערכון, אז מעולה. הרי לצופה יש בערך חמש דקות ריכוז, אז חייבים שלוש דקות מקסימום בין דאחקות. שלושים שניות כשאפשר.
דרמות המקור הנורא דרמטיות. אם לא פספסתי אף אחת, יש לנו את "מתי נתנשק" (45 דקות, כולל פרסומות), "המקום" (45 דקות, כולל פרסומות) ו"אבידות ומציאות" (60 דקות, שזה 45 דקות לא כולל פרסומות.) סך הכל שעתיים וחצי, מתוכן רק מתי נתנשק נוגעת בטבלת הרייטינג. גם זה במקום 18.
טלויזיה חוקרת – עובדה, שומר מסך, וכו' (שימו לב שלא הזכרתי את כלבוטק. אין לי מיליון שקל.) הם מנסים. הם גם עושים טלויזיה טובה רוב הזמן, אבל מישהו שם לב שהכתבות נהיות יותר ויותר קצרות, הרבה יותר פופוליסטיות בנושאים שלהן, וגם הרבה יותר מלאות בקריאות ביניים של קריין ובמוסיקה מותחת? ואפילו אילנה דיין, כשהיא התראיינה אצל ארז טל ב"איפה צדקנו," הודתה כי כדי שנקשיב לתחקיר נוגע הלב על הבחורות שנמכרו לזנות ומחביאים אותן בקירות של ה"מכון עיסוי" צריך להזכיר לנו כל חמש דקות ש"מייד ראיון עם נינט על הקרחת החדשה והיחסים עם יהודה". או משהו.

* * *
נו, טוב. זה לא באמת מפתיע אותי, בסופו של דבר. זה הרי מעגל שמזין את עצמו.

הטלויזיה מנסה לקלוע לטעמו של הקהל שלה. הקהל שלה קצר סבלנות. אז עושים תכניות קצרות, אגרסיביות ודביליות. אז הקהל מתרגל, ובסבב הבא צריך לשרת קהל עוד יותר קצר סבלנות. כותרות זה מספיק כחדשות. "קצרים" מספיק כקומדיה. שעשועונים, יש. ריאליטי יש. את השאר אפשר למלא בשידורים חוזרים של חברים.

אז אני עושה את מה שאני יכולה, וניזונה בעיקר מהדוד ב. טורנט מאמריקה ומתפללת שתיגמר השביתה. ובינתיים לפחות יש קצת בטיפול.

בטיפול הוא האנטי לכל מה שיש לי להגיד על טלויזיה. שני אנשים יושבים בחדר ומדברים חצי שעה, כמעט בלי לזוז. ועדיין סדרה מרתקת. רק כקונספט, מדהים. זה שזה תפס, ועוד בארץ? וואו. רק חבל שבעונה החדשה, אסי דיין נשמע כמו מסומם מחוק, אז קשה מאד להתעלם מזה ולשקוע בפרק.

רק כדי להבהיר שאני לא סתם קטנונית, קרדיט על נסיון (ולעיתים הצלחה) ינתן על הדברים הבאים:

• ארץ נהדרת, למרות שהם גרועים כבר איזה שלוש שנים ברציפות. אני עדיין זוכרת להם את מרכבה פלדמן באהבה.
• הלילה עם ליאור שליין. כי הוא מעתיק מלטרמן בצורה כל כך מודעת ומוצהרת שזה אפילו הולך לו לא רע.
• משמורת. חוכמה גדולה להחמיא לסדרות של עירית לינור, הא?