פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג מזדעזעת קצת

26/10/2008
8 תגובות

יש לי וידוי קטן. המתנחל היחיד שפגשתי בערך כל חיי הוא פ. ששירת איתי בצבא. הוא היה איש מאד עדין, חביב, בעיקר מתבדח לגבי מקום מגוריו, הרשה לחברים מספיק טובים שלו לקרוא לו "מתנחבל". בהתנתקות הוא הוריד ראש ולא התווכח אידיאולוגית או אחרת עם אנשים על מה שקורה בעזה (הוא עצמו תושב איו"ש). אז יצאתי לחיים במחשבה שהוא לכלל תושבי השטחים כמו ששאר החברים החנונים שלי לתושבי המרכז. כמו שאלת פסיכומטרי. משמע, גם תושבי השטחים יחסית נורמלים. יש כמה שמפגינים עכשיו כי התנתקות וכאלה, אבל תראו את הסטודנטים שהולכים מכות עם השוטרים. קורה.

ובגלל זה דברים כאלה תופסים אותי בהפתעה. אני חושבת שהייתי מזדעזעת הרבה פחות אם זה לא היה מפתיע אותי. שמעתי את זה ברדיו בדרך, וזה פשוט הימם אותי לכמה דקות טובות. עכשיו כל מה שנשאר זה זעם טהור.

נכון, רמון קפץ לומר שאם ערבי היה אומר דברים כאלה, הוא כבר היה בכלא. זה בדיוק מה שחשבתי בעצמי. אבל אם ערבי היה מכה חיילים, מפנצ'ר צמיגים של ג'יפים צבאיים, או הורס גדרות, הוא גם כבר מזמן היה בכלא אם לא מת. כי זה כבר ידוע במשך שנים שיש את החוק שתופס לנו, וזה שתופס להם.

לפני הרבה שנים, מכר שלי ששירת בגבעתי סיפר לי על אחת החוויות שלו באבטחה בעזה. גבעה בשום מקום עם כמה קראוונים, 360 מעלות של כפרים ערביים מסביב. חיילים מאבטחים, והתושבים שמתעללים בהם. זקן דתי מאד אחד היה נוהג לירוק אחריו כשהיה עובר, ולהזכיר לו בכל הזדמנות ש: "אני יכול לעשות מה שאני רוצה, ואתה תצטרך לשמור עלי. אם אני עכשיו אחליט שאני רוצה ללכת להשתין בים, אתה תבוא איתי ותעמוד לשמור."

זה אולי נשמע סיפור קצת מוגזם, אבל זה בערך מה שקורה היום. משחיתים את המכוניות של המילואימניקים שמאבטחים להם את המאחזים, מכים אותם, ובהתפרעות האחרונה (לפחות לפי הקריין בגל"צ) גם הרסו קטעים מגדר האבטחה סביב עצמם. אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, ולא רק שאתם תשלמו כדי לתקן את הנזק הזה, אתם גם תביאו תגבורת לעמוד בחורים בגדר. ותאבטחו אותנו כשאנחנו הולכים לדפוק קצת מכות לערבים שמוסקים זיתים. ובדיוק כמו שלצה"ל אין גב לפעול נגדם (הם "יתקנו את המכוניות של המילואימניקים". ) גם למשטרה לא יהיה. הם יאיימו שיהיו התפרעויות ושלטון החוק של הארץ שלנו, שהיא לא הארץ שלהם, יחזור לגבולות הקו הירוק עם הזנב בין הרגלים.

הרגשת השליחות שיש לאנשים האלה, בין אם היא לאומית (שמו אותנו פה!) או דתית (הסיפור של כל יהודי!) בעצם לימדה אותם שהמדינה תגבה אותם לא משנה מה. כי לא מפקירים אנשים בשטח, אז ברור שצה"ל לא יפסיק לשמור עליהם רק בגלל איך שהם מתנהגים. אם אי פעם יהיה צריך שהם יזוזו שמאלה כמה סנטימטרים מכל סיבה שהיא, יקימו מבצע בעלות 5 מיליארד שקלים, מאובזר בשקי חבטה במדים שיארזו להם את הבית. במדינה מתוקנת, הם מזמן היו לא רק מפנים אותך, אלא גם מכניסים אותך לכלא. אבל כמו מדינת עולם שלישי בלי הסכם הסגרה, השטחים הם free-for-all.

רק לא לשכוח לצעוק אם במקרה ערבי מרביץ חזרה, זו אוזלת יד של הצבא.

נ.ב. מכיוון שאני עוזבת את העבודה שלי השבוע, אז לכבוד השביתה באוניברסיטאות והבחירות שממשמשות ובאות ביחד (למרות התקווה שהאוניברסיטאות יתעשתו ויבינו שאם הולכים לבחירות הם לא יקבלו כלום גם אם הם ישבתו) אני מציעה פרוייקט שיעביר את הזמן שלי: פילה הלג שונאת מפלגות. אני אקרא את המצעים המלאים של המפלגות ואתעצבן. אני אתחיל מהנדרשים: ליכוד, קדימה, עבודה, ש"ס, מר"צ. תרגישו חופשי להציע עוד, ואני אדאג להתעדכן (ולהתעצבן) גם עליהם. אולי בדרך אני גם אחליט למי אני מצביעה.

מודעות פרסומת

רשמים מיום כיפור

אתמול בצהריים, ברחוב ליד הבית שלי, נרשמה הסצנה קורעת הלב הבאה: איש לקח אופניים עם כיסא ילד מחובר אליהם והתחיל לגלגל אותם במורד הרחוב. לא רחוק מנקודת מוצאו, ילד בן אולי שלוש התחיל למרר בבכי. האיש ישר הסתובב וחזר. בינתיים, אישה הרימה את הילד הבוכה על הידיים.

"לא, זה בסדר, חמוד," היא אמרה לו. "זה רק ליום כיפור. הוא יחזיר אותם ישר אחרי!" ובכל זאת הילד לא נרגע. ההורים הלכו איתו לכיוון אחד, והאיש עם האופניים לכיוון השני. והילד לא הפסיק לבכות עד שיצא מטווח הראייה שלנו.

בלילה הלכנו עד גשר ההלכה והסתכלנו על איילון. באיילון דרום היו שלושה תיירים אמריקאים עם שני כלבים שהרימו חצובה באמצע הכביש והצטלמו. הבחורה הרימה את החצאית למצלמה. באו כמה מכוניות והם ברחו, אחד הכלבים על הידיים ואחד הולך לידם. כל כך פחדתי שהוא ירוץ פתאום אחרי האוטו וידרס. אבל הוא לא רץ.

שני אנשים על אופניים רצו אחרי כלב, עצרו ושאלו אם ראינו מישהו שמחפש כלבה. אנשים טובים.

היום בצהריים, מתחת לגשר רוקח בנתיבים של נמיר שנוסעים צפונה היה טורניר רולר הוקי. מגניב לגמרי.

ופעם ב- אמבולנס עובר.

פשוט דבר אחד שאני חייבת לשאול: למה ביום כיפור אנשים נוסעים עם ארבעה וינקרים דולקים? ילדים על אופניים לא ישימו לב לזה שאתם עם עוד קצת הבהוב בנוסף ל-, אתם יודעים, פנסים של אוטו עם רעש של אוטו שמגיעים. וזה לא שזה מזהיר את השלוש מכוניות האחרות באיילון. עכשיו, עובדים זרים וערבים לא מדליקים וינקרים כשהם נוסעים. רק יהודים. זו איזושהי תרופת מצפון שלא שמעתי עליה?


מילה על האולימפיאדה

19/08/2008
11 תגובות

כהרגלינו מתחילים ברדיו. כי האייפוד שלי לא היה בטעינה בלילה, והרדיו שלי איבד את הכיוונים שלו לפני שבועיים ומאז לא הצלחתי לגרום לו לעצור על גלגל"צ, אז גלי צה"ל בבוקר.

בתכנית שלפני רזי ברקאי (בירור קצר מעלה: "נכון להבוקר" ) ריאיינו שני החבר'ה (מאותו בירור: עמית סגל ונדב פרי) את אחד מראשי המשלחת האולימפית לסין. למה לא. והתחילו לתחקר אותו על למה עוד אין מדליה ישראלית. למה לא? למה? למה?

אז האיש, שהתכוונתי לזכור את שמו ופשוט לא הצלחתי, ועכשיו אני לא מצליחה למצוא אותו בשום מקום, ענה לשאלות המטופשות לחלוטין של הצמד, כמו "למה אין לישראל אצנים בגמר 100 מטר", "למה המדליות שלנו תמיד בכאלה ענפי ספורט איזוטריים שאפילו לא משדרים בטלויזיה?" (ג'ודו?) או "למה לארמניה מגיעה מדליה ולנו לא?"

האיש עשה את המיטב לענות להם, וכמובן שהם קטעו אותו באמצע כל תשובה שלא מצאה חן. כי כמו שכבר טרחתי לומר פה פעם, אם אתה מביא מדליה או נצחון או הצלחה, אתה חייב לחלוק אותה. אם אתה הולך להיכשל, כדאי לך לדעת שאתה תישא באשמה לבד. זאת אומרת, הם אשכרה העיזו לדחוף לו לפה את המשפט, "נתנו לאתלטים הישראלים את כל מה שהם היו צריכים והם נכשלו ברגע האמת." כמובן שהוא ניסה לומר משהו בתגובה והם השתיקו אותו מייד.

גם כשהוא ניסה לומר משהו על זה שגם התקשורת (כן, כן, ערוץ שתיים) נזכרים יחד עם כל המדינה רק פעם בארבע שנים שיש ספורט, ואז ישר איפה המדליה? ועדת חקירה! וגם את זה הם השתיקו די מהר. כי תקשורת של עם תוצאות-אינסטנט לא צריכה לספוג כאלה דברים. האיש ציטט הרבה מדבריו של אחד מזוכי פרס הנובל שלנו, תשובות הגיוניות לשאלות המטופשות. למשל על זה שאין סיבה להידחף לאן שלא תהיה לך תרומה. צריך למצוא מקום שבו יש חלל למלא. ועל כך שאף אחד מהאתלטים הישראלים לא נבהל והתבלבל ברגע האמת, אלא זו הרמה הישראלית והיא עוד לא טובה מספיק. דברים כאלה. אז כמובן שהצמד בחרו לסיים את האיון הכל כך מטופש באמירה הגועלית, "טוב, עדיף פרס נובל ממדליה אולימפית בכל יום."

אז אני אגיד את זה, למרות שזו לא דיעה פופולארית למדי: מגיע לנו. מגיע לנו לקחת אפס מדליות באולימפיאדה הזו, מגיע לנו להיכשל בצורה מזוויעה בכל ענף ספורט. כי אחרת לא נלמד. לא נלמד שגם ספורט, כמו חינוך ותרבות זה לא משהו שקורה מעצמו. צריך להשקיע בו, והרבה, ובתכנון מראש.

פעם, באיזו מיני-סדרה תחקירית של ערוץ 10, "בעקבות הגביע האבוד," על מה קרה מאז הימים שגם עלינו למונדיאל וגם הכנסנו גול אחד, נכנסו למשרד החינוך התרבות והספורט וחיפשו את האגף בו שעוסק בספורט. הם מצאו דלת אחת.

בכל מדינה שאינה ישראל זה היה מובן מאליו לחלוטין. אם לא נשקיע כסף וזמן ואהדה בספורטאים שלנו כשהם עוד צעירים, כשהם עוד מתפתחים, כשאלה שיש להם כשרון עוד לא הלכו לחוג כוכב נולד במקום להתעמלות קרקע, כי בשיעור ספורט בבית ספר לא היה תרגיל חמור כי אין כסף למכשיר, או שיש אחד משנות החמישים, אבל לא שלחו את המורה להתעמלות להשתלמות הזו, אז הוא מעדיף לעשות את הדבר החכם ולא לתת לילדים לשחק על מכשיר פוטנציאלית מסוכן שהוא לא יודע ללמד את השימוש בו בצורה טובה בעידן שבו אם ילד יפצע, אבא שלו יעיף למורה סטירה במקרה הטוב. יש קשר אדוק בין חינוך וספורט, זו הסיבה שהם נמצאים באותו משרד ממשלתי. פעם זו היתה חשיבה טובה. אבל כשהתקציב של משרד החינוך הוא שנקל וחצי, והברירה היא בין אגף החינוך, שזה שעות מורים, ואגף הספורט, שיתחיל במה שכבר יש לנו, שזה או שחר פאר או גל יקותיאל, ולא ישקיע את זה בטיפוח הצעירים, וכשכל אם יהודיה רוצה בן מהנדס, אז נותנים את השנקל לחצי של החינוך, כדי לנסות להציל את מה שנשאר מהחינוך היהודי, או לפחות ללמד אותם איך לעבור את הבגרות במתמטיקה. ובגלל שנכשלים, אפילו לא נשאר עודף לספורט.

בכל מדינה שאינה ישראל, מישהו היה מבין שעל כל שחר פאר אחת, יש לפחות מאה טניסאיות שקיבלו הכשרה אבל אין להן את היכולת הפיסית או הכשרון. ואם היו משקיעים במאתיים כאלה, אולי היו שתיים כאלה. אם היו משקיעים באלף ילדים ישראלים בשיעורי ספורט בבית ספר אולי היה יוצא אצן אחד שלא היה כזה לפני שהוא עלה לארץ. אבל כל הספורטאים שיש היום או קיבלו את ההכשרה הטובה שלהם במדינות המוצא שלהם או קיבלו מימון נרחב מהמשפחה שלהם. כשרון זה דבר משני בספורט שמתנהל ככה. תארו לעצמכם שיש ילדה מוכשרת פי ארבע משחר פאר, מבחינת מבנה גוף, תפיסת מרחב, קשר עין-יד, כל מה שצריך. רק שהמשפחה שלה גרה בעיירת פיתוח בנגב במקום במכבים-רעות. עזבו שטניסאית היא לא תהיה. היא כנראה לא תהיה שום סוג של ספורטאית.

אבל, אני שומעת אתכם, מה עם כדורגל? כדורגל זה משחק שמשחקים ברחוב! ויש לנו קבוצות מצליחות מעיירות מצוקה! בני סכנין, למשל… אז, נכון, כדורגל זה כדורגל. אבל זו גם הסיבה שהכדורגל בארץ הוא ברמה של כדורגל רחוב ולא ברמה של הכדורגל האירופאי, זה שמשקיע בבתי ספר לנוער לכל מועדון. לישראל יש בקושי את נס טובורג של בית"ר, ואני בטוחה שגם הוא עולה כסף להורים ולא עובד על מלגות כמו מקבילותיו. כי אין כסף.

אהוד ברק מספר לנו שאסור להסתכל על תקציב המדינה כמלחמה בין הבטחון לרווחה. חינוך אפילו לא נכנס למשוואה כאן, וכמובן שאסור להסתכל עליו כמלחמה כי בטחון יותר חשוב. אנחנו נמות כולנו חמושים עד השיניים אבל עניים מדי להתקיים וטפשים מדי כדי להבין מה קורה לנו.

אז אני מקווה שצוברי לא יקח מדליה. שמשהו יראה למדינה שלנו שהכמה מדליות-פוקס באולימפיאדות הקודמות היו תוצאה של כמה אנשים בודדים שלא קיבלו גב מהמדינה לא לפני ולא אחרי. זה לא אישי נגדו בכלל.


ילדים תל אביבים

ילדים אמורים להראות על הכיוון שאליו החברה הולכת, לא?

ילד תל אביבי ראשון

אתמול בערב נהייתה לנו פתאום אסיפת דיירים לא מתוכננת. אחת השכנות ישבה על הגדר של החצר בזמן שהכלב שלה שיחק בגינה. אני חזרתי הביתה. גם אחד השכנים מלמעלה. עמדנו לדבר על המדרגות לחצר, ליד המכוניות החונות. גם אשתו של השכן מלמעלה הגיעה אחרי כמה דקות.

בעודנו עומדים שם, ליד המכוניות החונות, הגיע ילד קטן, בן לא יותר מארבע, ניגש אל השכן מלמעלה ושאל אותו, "אתה יוצא?"

אני לא יודעת אם שחררו אותו החוצה מתוך איזה אוטו כדי לחפש, או שזו הצורה שלו לשחק. אבל ככה או ככה, זה חייב להיות הילד הכי תל אביבי בעולם.

ילד תל אביבי שני

קצת אחרי חצות נסעתי באופניים חזרה מקינג ג'ורג' צפונה. עברתי את אבן גבירול ברמזור של מגדל המאה. יש שם הנמכה של המדרכה שאליה כיוונתי כדי לעלות מהכביש חזרה למדרכה, רק שעליה עמדו\ישבו כמה ילדים בני אולי שלוש עשרה. אחד מהם רץ אחורה וזרק פחית בירה על אחד אחר. כולם שם היו שיכורים כלוט. אלה שעמדו על שפת המדרכה היו מספיק בהכרה כדי לזוז ולתת לי לעבור (בכל זאת, רכב דו גלגלי, גם אם לא ממונע, נוסע לכיוונם מהר מאד) אבל אותו אחד שבדיוק סיים לזרוק את הפחית חשב שזה זמן מצויין להתנודד הצידה לתוך המסלול שלי. למזלו זה היה בדיוק מספיק רחוק ממני כדי שאני אצליח לבלום בלי אפילו לגעת בו. הוא כמובן נבהל מחריקת הבלמים, כמעט נפל, הסתובב והתחיל לצרוח עלי שכמעט דרסתי אותו ולקלל בעודי נוסעת משם. אני חושבת שהוא גם זרק עלי משהו שנפל אי שם מאחורי.

אני מתחילה לחשוב הרצליה. או מושב איפשהו.


פורסם בישראליות

פילה הלג שונאת את חוסר הכבוד של החרדים

אבא פיל שלח אותי ביום שלישי בבוקר לגלי צה"ל לשמוע את אילה שעשוע-מירון, הרבה של הקהילה הרפורמית בראש העין, מתראיינת אצל רזי ברקאי על הביטול של מפגש של ילדי בר מצווה של בית הכנסת הרפורמי בראש העין עם ילדי אקי"ם. הממונה על המועצה הדתית ישב על הקו וצעק על "הכת הרפורמית" ועל זה שהיא מזמינה אנשים בלי שכל, אבל עדיין אין לה את הזכות לרוץ אליהם ולהניח להם תפילין.

שוב מצאתי את עצמי רוצה לכתוב פה משהו, ושוב חיפשתי לינק לאיזשהו אתר חדשות. זה קרה גם פעם, כשרציתי להשתמש בהתעללויות שעוברת הקהילה הרפורמית בראש העין כדוגמה לפוסט אחר, ולא מצאתי ולו אזכור. אני יודעת שזה פאסה לקטר על כמה כפיה דתית מציקה לי כחילונית (והיא לא מציקה כל כך) אבל נראה לי שדווקא זה מסביר יותר טוב מכל דבר אחר מה מפריע לי. והוא לא מפריע לי כחילונית, הוא מפריע לי כמישהי שמאמינה שלכל אחד מותר להאמין במה שהוא רוצה, זה פשוט מנומס לא להפריע אחד לשני בתהליך.

לימדו אותי פעם שעשרת הדברות נחלקות לשתיים – מצוות שבין אדם למקום, ומצוות שבין אדם לחברו. ואלה שבין אדם לחברו חשובות הרבה יותר. אז בזמנים אלה, כשלטובת החרדים מלבישים ילדות בנות 12 בשקים ומגרשים את הנשים ממקהלת הכנסת משירת התקווה (עוד מעט יפסיקו לשיר את התקווה, הרי המילים שלה אופנסיביות לחרדים) כקיום מצוות אדם למקום, בואו נבדוק את יחסי אדם לחברו. או שאולי "חברים" שלהם אלה רק חרדים אחרים, לא בטוחה.

די מזמן, השאלתי דרך השרשרת המקשרת של אנשים את קלסר העתונות של אילה שמכיל את התיעוד של העיתונות המקומית של ראש העין ופתח תקווה של השתלשלות האירועים. אני אנסה להציג אותם פה, פשוט כי אף אחד לא הציג אותם בשום מקום. סרקתי את הכל, פחות או יותר, ונראה לי שבהיעדר במה אחרת, אני פשוט אשתמש בזאת. אני חייבת להתנצל על איכות הסריקות, הן קצת מזוויעות. אבל זה הסורק שהיה לי.

ההתחלה

לפי אתר הקהילה "בבת עין" הוקמה בראש העין בספטמבר 2004. בהתחלה המפגשים התקיימו בבתים פרטיים. אחר כך הם נפגשו כל ערב שבת ראשונה של החודש בסטודיו למחול באחת השכונות החדשות בעיר. בשנת 2005 החליטה הרבה של הקהילה (לא רבנית, רבנית זו אשת הרב) לפרסם את פעילות הקהילה בחגי תשרי. בשנת 2006 עלו לתורה שלושה בנים ראשונים, ושתי בנות.

כמובן שאני קצת לא אובייקטיבית פה, יש לי חברים ומשפחה בקהילה הזו. ונכון שב-2004 כבר לא גרתי בראש העין, אבל לפחות לא שמעתי מאף אחד מהם שום דבר נורא על היחס שהם מקבלים. לא, רגע, רב בתי הספר של ראש העין פעם אמר לחברה רפורמית של אחותי שהיא לא יהודיה, וממזרה וכאלה דברים. אבל נדמה לי שזהו.

שנת 2007

כבר עברה כמעט שנה מאז שאני מתכוונת לכתוב את זה. קלטתי את זה רק עכשיו, כשראיתי שכל המאמרים הם מיוני עד אוגוסט ב-2007.

שמחה רבה

בכל אופן, בשנת 2007 הקהילה התחילה לעשות דברים קצת יותר בולטים לעין. קורס ילדי הבר\בת מצווה התחיל לעשות פעילויות מחוץ לקהילה, אנשים הגיעו במיוחד כדי לעלות לתורה, דיברו על הפעילויות שלהם. כהוכחה, הנה כתבה כמעט ואובייקטיבית על המצב המתחיל להתחמם בעיתון פתח תקווה.

אחר כך, התחילו במלחמה. קודם כל על ידי הכלי הקונבנציונלי – תושבים ליד המבנה המשמש כבית כנסת. הקהילה, בשנתיים האחרונות, מתכנסת במתנ"ס עירוני באחת השכונות החדשות בראש העין (הערת המחבר: שכונה "חדשה" לא אומר שכונה "חילונית", פשוט חדשה.) אז למה לא להתלונן על הרעש ובעיות החניה שהרפורמים עושים להם ביום שישי בערב? הרי כוווווווווולם יודעים שרפורמים נוסעים בשבת. אבל גם לזה נגיע.

תושבים נגד בית הכנסת הרפורמי

הטענות די מופרחות, בהתחשב בזה שלמתנ"ס יש חניה משלו, ובכל זאת לא מדובר במאות אנשים במאות מכוניות. צעירים שיכורים בשישי בלילה עושים שם יותר רעש ומסכנים את הציבור קצת יותר. וכן, כמו שענה ראש העיר, (חילוני, דרך אגב, שזה קונספט חדש למדי. נראה לי שאף אחד לא היה מעז כשראש העיר עוד היה דתי. ועוד אותו אחד במשך 20 שנה.) באמצע השבוע יש שם חוגים ויותר תנועה. לכל הרוחות, האנשים האלה גרים ליד מתנ"ס. זה כמו לקנות דירה מעל גן ילדים ואז לדרוש שיסגרו אותו כי הרעש מפריע.

עוברים להם חודשיים, בהם בית הכנסת ממשיך לפעול. לא עבד דרך הסדרי התנועה? ננסה את בתי הספר.

הנה מכתב ששוגר לרב הראשי של ראש העין:

מכתב דחוף לרב עזריה בסיס

תוכנו, פחות או יותר: אוי לא! על חשבון שעות הלימודים הרפורמים המפחידים האלה שמעלים בנות לתורה מדברים לנו עם הילדים! וראש העיר מרשה להם! תעשה משהו!

אתם רואים למה בארצות הברית מקפידים על הפרדת דת מדינה? כי האינסטינקט הראשון שלי הוא לומר, וואלה? אז גם שהחרדים לא יבואו להניח לתלמידים תפילין מחוץ לתיכון העירוני. או ללמד על חגים בבית ספר יסודי. ובכלל, שיקצצו את רב בתי הספר. זה רק יחסוך כסף. אתם לא רוצים לדעת כמה הוא מרוויח בחודש. או כמה כסף עולה לעיריה חשבון הטלפון שלו.

כמובן שזה לא מה שהפריע למישהו. אולי כי המכתב עצמו קצת מגוחך, ואולי כי רב העיר היה כל כך עסוק בדברים אחרים. אין לדעת. אז בינתיים, הקהילה הרפורמית הספיקה לקיים עוד שני אירועים מתוקשרים להפליא, שניהם מפגשים בסדרה שנקרה "אמן ואמונה", בה הוזמנו אמנים ישראלים לדבר על האומנות שלהם והקשר שלהם ליהדות. המפגש הראשון היה עם שלמה גרוניך:

כרטיס למפגש אמן ואמונה עם שלמה גרוניך

ומה אתם חושבים שקרה? דמיינו לעצמכם: בפנים, שלמה גרוניך מדבר על איך הוא חזר בזמן האחרון להלחין שירים מתהילים, יושב קצת על הפסנתר ומתפרע. בחוץ? הפגנה.

בעין הסערה - הפגנה נגד המפגש עם שלמה גרוניך

התמונה היא, ככתוב, תמונת ארכיון. ההפגנה בפועל היתה קצת פחות שקטה. אבל נחזור לזה בעוד רגע.

בינתיים, בעיתונות הקצת פחות מקומית (מקומון פתח תקווה, העיר הגדולה של ראש העין):

ממשיכים בקרבות

בעוד ששאר המאמר קצת פחות מעניין, שימו לב שהרפורמים מוגדרים פה "חילוניים"…

ולמי שתהה איך נראה אותו "קול זעקה חמורה", הנה הוא:

קול זעקה ואזהרה חמורה

שימו לב לבאזוורדז: "הכת הרפורמית", "נטע זר בישובינו", "שיתחשבו ברגשות הציבור הדתי"… וכמובן, "ידברו על ליבם שיש מספיק בתי כנסת". זה לפחות נכון. תראו כמה חתימות אספו של רבנים בעיר. בעצם, רובם בפתח תקווה ורמת גן ובני ברק. האם זה בגלל שרוב הרבנים בראש העין (ויש מספיק, תודה) רבו אחד עם השני ולא מדברים? המממ.

השמצות

עכשיו מתחיל הכיף האמיתי.

קודם היו פה כמה כתבות מעיתון אינדקס, המקומון של ראש העין. אפשר היה לחשוב מלהסתכל עליהן שהוא עיתון יחסית סביר. זאת אומרת, חוץ מלשים תמונת ארכיון על ההפגנה נגד הרפורמית, הם עוד לא עשו שום דבר רע.ואז הגיע רזיאל אחרק, עורך עיתון אינדקס, וסיפק לנו את הפנינה המופלאה הזו:

שבת אחים גם יחד

תקראו. לא, באמת. זאת אומרת, "והרפורמים בארץ מגיירים בפקס." נו, באמת. או צמד המשפטים המעניין, "אפשר יהיה לפתור נושא זה על שולחן המשא ומתן," ו"ראש העיר הבטיח מימון למוסדות דתיים." הממ, בוטה מדי, לא? תשלמו לנו מספיק, וניעלם לקצת זמן. נשמע הגיוני.

אבל זו כמובן רק דעתו המתבוללת של אדם לא דתי מספיק. (תראו את התמונה שלו! לא רואים את הכיפה!) אז כדי שלא יהיו שום ספקות, פתאום צמח לו מקומון חרדי בעיר. כן, כן, גליון ראשון. ומה, במקרה היה השער שלו?

הרפורמים מתלבשים על העיר

האמת, יש סיכוי שזה כבוד לא קטן שיקימו לכבודך מקומון שלם. לא חושבים?

אז הנה להן שתי הכתבות מהגליון הראשון של "בגובה העין":

רפורמים עלייך, ראש העין! הפגנה כואבת נגד חדירת הרפורמים לעיר

ועוד, בסופו על העיתון היה לו מעין "מאמר מערכת". הם קראו לזה "מהרהר בקול". למרות שהוא לא מהרהר בקול. הוא כותב על דף. זה די בשקט, אלא אם הוא מהאנשים האלה שמדבר אל עצמו בזמן שהוא כותב. או שהוא הכתיב למזכירה. או שלח למערכת העיתון קלטת…

יד חופשית

"בגובה העין" עוד המשיך והוציא גליון שני ובו כתבה זו עם קצת "עובדות" על הרפורמים:

מהומה: על מה ולמה?

40% מהרפורמים הצהירו שלא ירגישו שאירעה להם כל טרגדיה אם מדינת ישראל תושמד.
(רק לשם ההגינות, כמה אחוז זה מהחרדים?)
40% מהרפורמים אינם יהודים במוצהר
20% מהרבנים אינם מאמינים באלוהים
60% חוגגים את חג המולד
59% הולכים לעבודה ביום כיפור
53% נישאים לבני זוג לא יהודים (זה כנראה כל כך חשוב שזה מצויין פעמיים בשני ניסוחים, אחד אחרי השני.)
הרפורמים מקיימים טקסי בר מצווה לכלבים בתוך בית הכנסת

אבל אם אלה אינם מספקים, הנה עוד כמה פליירים עובדתיים שחולקו בראש העין:

רפורמים עלייך ראש העין רפורמים עלייך…

31% מהראביי'ס הרפורמים אינם מאמינים באלוהים (הממ, מעניין למי מהשניים יש מקור יותר אמין)
רק 10% מאמינים לפי התפיסה המקובלת (מה זו לעזאזל "התפיסה המקובלת"?)
80% מהרפורמים אינם עורכים לבניהם חגיגת בר מצווה
68% אינם מדליקים נרות שבת
44% אינם עורכים סדר פסח
ישנן קהילות רפורמיות עם רוב נוצרי
"התנועה הרפורמית היא הצעד הראשון של היהודי אל הנצרות"

“לכל שאלה תשובה” ו”הרפורמים מגיירים פלסטינים מעזה”

הטקסים הרפורמים הם בנוסח אמריקני-פרוטסטנטי
הרפורמים אינם הזרם היהודי-דתי הגדול ביותר בארה"ב, כיוון שאינם לגמרי יהודים
רפורמים הם חילונים הטוענים כי הם מקיימים מצוות
זכות הרפורמים להתהל ככל עדה במדינה דמוקרטית. פשוט אסור להם לטעון שהם יהודים. גם לא ליהודים משיחיים, למקרה שמישהו תהה.

מקבץ פליירים שחולקו בראש העין

אז כדי לוודא שהציבור יפחד מכל מי שיש לו קשר לרפורמים המסוכנים האלה, דאגו לחלק את כל הפליירים האלה בתיבות דואר, בבתי ספר, ברחוב.

זמן עבר, ורוב הדברים דעכו. רפורמים המשיכו להתפלל, חרדים המשיכו לשנוא. ואז הגיע עוד אירוע מתוקשר למדי, עוד הרצאה של "אמן ואמונה", הפעם עם מאיר שלו. ההרצאה נקבעה להתקיים באולם גדול במתנ"ס אחר בראש העין, לא זה שבו הקהילה מקיימת את מפגשיה. חרדים הקימו קול זעקה, והאולם נלקח מהם. הם מצאו מקום אחר, והובטחה הפגנה ענקית ואיומה אם המפגש יעיז להתקיים.

כרטיס למפגש אמן ואמונה עם מאיר שלו

אני הייתי במפגש הזה, במקרה. בעיקר כי אני אוהבת את מאיר שלו. ולא היתה הפגנה איומה, כי המפגש היה בערב ט' באב.

הייתם חושבים שזה אומר שמישהו התייאש. ברור שלא. הרי זה יהיה חילול קודש להפסיק להלחם בכופרים האלה שמתחזים ליהודים. אז נכון, אחר כך חזרו לשיטות הישנות של לדרוש מהם לפנות את המקום שהם משתמשים בו כי הם השיגו אותו בצורה לא חוקית.

הקצאה לא חוקית

אחר כך גם היה את הסיפור שדובר עליו ברדיו ביום שלישי, ילדי קורס בר\בת מצווה של הקהילה היו אמורים לעשות קומזיץ עם ילדי אקי"ם. מישהו, ואני לא אנקוב בשמות, התקשר להורים של כל הילדים בקבוצה והבהיל אותם עד שהם ביקשו לבטל. אלה שהם עבור החרדים "אנשים בלי שכל" לא יכולים לקבל אפילו יום כיף, כי חוששים לנפשם, שמא יטבילו אותם לנצרות פתאום.

זוכרים לפני כמה חודשים, כשהייתה פצצה שפצעה נער ממשפחה של יהודים משיחיים באריאל? או הילדה שזכתה בחידון התנ"ך וניסו למנוע ממנה להשתתף בחידון התנ"ך העולמי כדי שלא תטמא את היהדות? כל ההתרחשויות סביב "בבת עין" הן לא משהו חדש או ייחודי. אבל אף אחד לא מדבר על דברים כאלה. למה? אולי פחד. אולי חוסר רצון לתת לבורות שכזו במה.

אבל בכל זאת. מישהו צריך לומר משהו.

(הא, יצא קצת ארוך. לא נורא.)


פילה הלג מנסה לקרוא תמרורים

21/06/2008
4 תגובות

באחד האמשים בזמן האחרון קנה אבא פיל (הוא הרבה יותר נחמד מאבא פיל של פילפילון) לפילה זוג אופניים כדי שתוכל לעשות כשאר התל אביבים ולא להוציא את האוטו מהחניה המעולה כדי להגיע למקום ממש קרוב לבית. כחובבת כושר ושאר ירקות, הפילה החלה גם לנסוע את פארק הירקון הלוך וחזור.

הייתי בכל מיני חו"ל בזמן האחרון, במדינות חובבות אופניים. באמסטרדם יש רמזור נפרד לאופניים ואיש אחד צעק עלי כי עמדתי קרוב מדי לשפת המדרכה והבהלתי את הבת שלו מספיק שהיא כמעט איבדה שיווי משקל. בפריז יש נתיב אופניים עם מפרדה בגובה 10 ס"מ משאר הנתיבים כדי שהוא לא יהפוך לנתיב חניה\עקיפה (עיריית ת"א, לתשומת ליבך) ובסנטרל פארק יש נתיבים נפרדים להולכי רגל, אופניים ורולר בליידס, שאם תעיז רגלו של מישהו מהסוג הלא נכון לדרוך בנתיב הלא נכון, במקרה הטוב הוא יחטוף קללות כמו שרק הניו יורקים מסוגלים לשלח, ובמקרה הרע יתקעו בו ואז יתבעו לו את האמ-אמא כאשם בתאונה – ובצדק.

שמתי לב, עוד כשהייתי הולכת את פארק הירקון ברגל, ששביל האספלט הקרוב למים מחולק במרכזו עם פס לבן. פעם בכמה מטרים, חמישים או מאה, יש ציור בכל אחד מהחלקים. בצד אחד יש איש גדול ואיש קטן מחוברים בידיים. בצד השני יש שני עיגולים מחוברים בקו. תהיתי על קנקנם של הציורים זמן רב, אבל הם לא הפריעו לי. עכשיו, כשיצא לי לחרוש את הפארק כרוכבת אופניים, אני יכולה לומר שפיענחתי באופן סופי ומושלם את משמעותם.

שני העיגולים שמצויירים על חצי המסלול שיותר רחוק מהגדה (בשני הצדדים) מסמנים גלגלים. קל, לא? ברור לגמרי. זה אומר כמובן שזהו מסלול שנועד לשמש:

* עגלות של תינוקות
* זקנים בכסאות גלגלים (עם או בלי פיליפינית)
* ילדים קטנים עם רולרבליידס ואמא שמחזיקה להם את היד
* ילדים קטנים עם אופניים עם שלושה גלגלים
* ההורים של הילדים הקטנים עם הנ"ל
* ילדים קטנים דוחפים טרקטור צעצוע צהוב
* כל החמולה של זו שדוחפת עגלה של תינוק
* אופניים עם גלגלי עזר של ילדים שנמאס להם ואבא שלהם שמחזיק אותם על הכתפיים וגורר את האופניים
* ילדים עם הפטנט המוזר ההוא של גלגלים בנעלי ספורט
* טוסטוסים
* כלב עם גלגלים במקום רגליים אחוריות
והחלק עם האנשים? בשביל הולכי רגל, כמובן.

ואופניים? לא בטוחה. אולי על הפס עצמו. בינתיים אנחנו פשוט כמעט-נתקעים בכולם.


פילה הלג אוספת את המשפטים של יום הזכרון תשס"ח

09/05/2008
6 תגובות

זה לא פוליטיקלי קורקט לשנוא את יום הזכרון. אבל מה לעשות. טוב, אולי לא שונאת. אבל אני מבריזנית טקסים סדרתית גם ככה, אז גם מהטקסים המעיקים של הצבא והתיכון הייתי מתחמקת. פעם אחת גררו אותי לטקס של בית הספר הריאלי, משהו מזעזע. לא יודעת איך לא התחמקתי גם מזה. ואי אפשר לאהוב יום כזה, אז אולי אני לא לבד.

בכל זאת, זה מעלה כל שנה (שאני בארץ בתאריך) דברים שאני מנסה רוב השנה להדחיק. ולפני כמה שנים, כבר לא זוכרת כמה, שהוא הפך מיום הזכרון ליום-הזכרון-לחללי-צה"ל-ונפגעי-פעולות-האיבה זה גרם לי למין מועקה שאני לא מסוגלת להסביר. פעם זה היה יום החיילים המתים. כמו שיום הזכרון לשואה ולגבורה היה פעם על הגבורה ולא על השואה. אז נכון, יום השואה הפך להיות על הקורבנות ולא על מרד הגטו כבר לפני עשרות שנים. לקח עוד הרבה זמן עד שגם יום הזכרון הפסיק להיות רק על ה"חיילים האמיצים" והתחיל להיות גם על אלה שפשוט היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. על אלה שהתחילו את מדיניות העורף סופג בשביל הצבא.

אז אספתי בשבילכם קצת ציטוטים נבחרים מהאנשים סביבי. הם ישארו עלומי שם.

"תצא מוקדם מהעבודה שלא תיתפס בצפירה."

"לפחות יש אחלה מוזיקה ברדיו."

"יא, איזה פקקים של לפני צפירה."

"מה, אין סופר היום בערב? זה לא בילוי, זה קרטון חלב…"

"שיט, צפירה."

"אין מסעדות. מה אני אמורה לאכול היום?"

"יא, איזה פקקים של אחרי צפירה."

"תראה, תיכוניסטיות בחולצות לבנות. למישהו יש מים?"

נ.ב. מישהו שם פעם לב שהמצלמות שמשדרות מהטקס בהר הרצל עוברות בין שוטים ועושות זום באמצע הצפירה? מי הצלמים שעושים את זה במקום לעמוד בצפירה? ויותר מזה, מי הבמאי\מפיק שצועק עליהם הוראות באמצע הצפירה?


פילה הלג לא חוגגת שישים.

28/04/2008
5 תגובות

יואבי מציק לי כבר זמן מה לכתוב משהו על כל ההוא-הא שעושים מחגיגות השישים למדינה. האמת, כל הזמן דחיתי את זה בעיקר בגלל שאני מוצאת את העניין כל כך דוחה. וזה שיואבי רק שולח לי עוד ועוד "צה"ל בוחר את היחידה הכי טובה בצה"ל" וכאלה לא משפר את המצב.

מה תגיד? היהודים רוצים לחגוג אז תנו להם? זה מספר עגול אז זה מוצדק?

לפני זמן מה, (למעשה, זה לפני יותר משנה אם ויקיפדיה אומרת אמת על תאריך עליית התכנית) רביב דרוקר ועופר שלח דיברו בסוף התכנית שלהם, בחלק הזה שהאורות יורדים והמנחים מדברים בפסאודו-נונשלנטיות כדי שהצופה כאילו יחשוב ש"יא! הם המשיכו לדבר כשהמיקרופון היה אמור להיות כבוי!" הם דיברו על יום השנה המתקרב של התכנית – ותהו אם יש טעם לעשות תכנית חגיגית לרגל שנה באוויר. אחד מהם, אני ממש לא זוכרת מי, ציין ש"ג'וני קארסון עשה תכנית חגיגית לרגל 25 שנה. אתה רוצה לעשות לרגל שנה?"

אז נכון, המדינה כבר עברה 25 שנה. וגם חמישים. אני פשוט אומרת שכדאי לחכות ל-75 או למאה כדי לזרוק מאה מיליון שקל על זיקוקים ונקניקיות, ופשוט לתת לארקדי לשלם גם הפעם.

ובכלל, מישהו שם לב שכל הדירוג וחפירה שעושים בכל פיפס שקרה כאן כבר שישים ו- שנה נראה קצת כמו חיים שכאלה למדינה? זה הקטע? עושים חגיגות שישים כאלה מפוארות כי דואגים שהמדינה הולכת למות? להתפרק? להיות מושמדת על ידי האיראנים לפני יום העצמאות הבא?

אז כבר הספקנו לגלות ש"שיר השישים" זה סאבלימינל (מארח את הגבעטרון? רק מלשמוע את זה עצוב לי על הגבעטרון כמעט כמו שעצוב לי על להקת הרקע החדשה של נינט, רוקפור), מדי צה"ל הם סימן ההיכר של המדינה (זה לא מטריד-משהו? לא חדש, אבל בכל זאת), רבין ורפול היו הרמטכ"לים הכי טובים, והחינוך הוא "ההזנחה הכי פושעת" (וישר אחריו מפוני ההתנתקות.) כל אלה (ועוד, מטומטמים יותר או פחות) כאן.

אז בשבוע וחצי הקרובים ימשיכו להפציץ אותנו במצעדים של האוכל\חיל\שיר\להקה\עיר\ראש ממשלה\הכנס שטות האהוב ביותר. ובפרסומות שמלאימות לעצמן יותר סמלי מדינה מאשר תשדירי הבחירות של קדימה.

אין לי הרבה מה לתרום לפיאסקו החיים שכאלה הזה, אבל אם אנחנו כבר במסלול הזה, אני יכולה לתת מילה וחצי להספד העתידי למדינת ישראל.

"חי בך עדר של מפגרים. חבל."


פילה הלג נגד הכפיה הדתית

17/03/2008
5 תגובות

אחרי הפרסומות של "קצין וג'נטלמן" ו"קצין ודוקטור" הגיע גם תורן של פרסומות "קצין ומאמין" ברדיו. בואו לישיבה שלנו ותהיו גם קצינים בתפקיד כזה או אחר. אני חושבת שזה לא היה מטריד אותי בכלל אם הג'ינגל שלהם לא היה כל כך מעצבן. אבל בגלל שזה מטריד אותי, הייתי חייבת לתהות אם מדובר על דרך לשכנע דתיים להתגייס. אבל לא, הפרסומות הן בגלי צה"ל, לא בדיוק רדיו קול חי. מה שגרם לי לחשוב שזו דרך לשכנע דתיים לא חרדים להתגייס בצורה שתשמור אותם בתלם. "התלם" מאד חשוב אחר כך כשהחרדים הופכים לכח מאורגן לוחם. ולא, אני לא מדברת על הנח"ל החרדי.

יכול להיות שזה בגלל שביליתי יותר מדי שנים מעצבות של חיי בחו"ל – אני מאמינה גדולה בכך שאיש באמונתו יחיה. הדתיים שומרים שבת ומצוות בזמנם החופשי, הכופרים יוצאים לחגוג בשישבת, והחרדים מוכרים מצלמות. כולם נחמדים אחד לשני כשהם נפגשים ואף אחד לא טס באל על כי הם יקרנים. אבל כמו שגיליתי לאחרונה, כמו ש"איש באמונתו יחיה" הוא לא באמת הפסוק המקורי, ככה גם המציאות היא לא בדיוק האידיאל.

אני מבינה את הסיבה לכך שרחובות מרכזיים בבני ברק נחסמים לתנועה בשבת. למרות שהכביש ציבורי ובלה-בלה אחר שמנסים להלחם בהם איתו, אני מבינה. אני אפילו מוכנה לוותר על הקיצור דרך הממש טוב לרמת גן דרך בני ברק כשאני נוסעת לסבתא שלי בשבת. אני מכבדת את שמירת השבת שלהם, ואת זה שהם לא רוצים להידרס בהליכת שבת או שיהיה רעש שיפריע להם ביום שמיועד למנוחה ותפילה.

אני פשוט לא מתיימרת להבין את הסיבה שתגרום לילד חובש כיפה לזרוק אבנים על רכב של יהודים שנוסע בשבת, כדי להציל אותם מעצמם ולגרום להם לשמור מצוות. אני יודעת שזה בניגוד לפסקי הלכה של רבנים וכל זה, אבל עדיין. מאיפה לדעתכם נכנס לילד הרעיון שצריך לעשות הכל, אפילו לסכן חיי אדם, כדי – לא לשמור בעצמו על השבת – אלא לשמור על השבת כאילו היא ישות שצריכה הגנה?

אז אני מוכנה לקבל את הטענה שאומרת שכמעט שני שליש מתושבי ישראל הלא-ערביים שומרים מסורת בדרך זו או אחרת, אז בשבילם נכבד את השבת. אף אחד לא יפתח מסעדה לא כשרה במרכז בני ברק, אף אחד לא יפתח את החנות שלו בשבת באמצע אלעד או בכפר חב"ד, ובחורות שהולכות בגופיות במאה שערים ומתפלאות שזורקים עליהן חיתולים מהחלונות לא ממש צריכות להתפלא.

אבל מה עם קצת התחשבות בכיוון ההפוך? ההבנה והכבוד צריכים ללכת רק בכיוון אחד, כי אני טועה והם מאמינים באמת האחת? הם צודקים וכולם צריכים להסכים? למה אני צריכה לספוג גידופים של חרדי שנעמד באמצע רחוב בוגרשוב בתל אביב, בדרך לים, וצועק עלי שאני לבושה לא צנוע? (ואתם יודעים מה? לבשתי חצאית ארוכה וחולצה ארוכה באותו זמן. פאק יו.) למה אסור להאמין באלוהים בשום דרך חוץ מזו שהם מרשים, בלי לספוג אלימות מכל סוג אפשרי? ולמה זה מפריע למישהו אם קיבוץ רוצה להפעיל את הסופר שלו בשבת? או שבתל אביב יש רשת של סופרמרקטים שאמנם לא מוכרת שרצים לכופרים, אבל כן פתוחה בשבת?

אבל לא. הם צריכים את החופש לעשות את מה שהם מאמינים. אנחנו צריכים את החופש לעשות גם את מה שהם מאמינים. (תאמינו לי, אם תהיה מדינה בעולם שבה חלק מהשלטון היה מחליט שצריך לכפות על יהודים לעשות משהו לפי אמונת התושבים, נניח לגלח את הזקנים או להוריד את הכיפה כשהם הולכים ברחוב, כי הדבר עשוי לפגוע ברגשות תושבי ארץ שקרכלשהו האדוקים, היתה קמה כזו זעקה בקהילה היהודית בכל העולם שלא היתה נרגעת עד שזה היה מפסיק… ולפני שאתם מעלים את צרפת, המחלוקת שם היא בבתי ספר ציבוריים. כמה אתם רוצים להתערב שגם ככה כל מי שהיה איכפת לו כבר לומד בבית ספר פרטי, עם סבירות בינונית לבית ספר יהודי?)

ומה קורה אם הם לא מקבלים את מה שהם רוצים? בני הישיבות חדורי המוטיבציה, כל אלה שב"תלם" שמתווים הרבנים, מתגייסים בהמוניהם (לא לצה"ל, חלילה), והופכים לכח החרדי הלוחם, כמובן.


ויאמר הרב, "חברת שקר פוגעת בנו, כי היא פועלת בשבת, למרות שלא באיזורנו או מנסה למכור לנו את מוצריה. ארור יהיה בעל החברה!"

ויאמרו חסידיו, "אמן!"

ויאמר הרב לבעל החברה, "עצור בך מעסקיך בשבת, יהודי אתה."

ויאמר בעל החברה, "עזבו אותי באמאש'כם."

ויאמרו חסידי הרב, "אבוי! הנעשה בו כבפושע נבזה?"

ויאמר הרב, "טוב."

ויפרסמו חסידי הרב את שמות כל עסקי האיש, וכל עסקי משפחתו, וכל ספקיו וחבריו, ויעשו חרם כמו בכיתה ב', וימוטטו את האיש כלכלית.


מוסר ההשכל? תקנו ב-AM-PM, ולא רק כשנגמר החלב בשבת, ותתדלקו בדור-אלון, ולא רק כי יש להם הנחת חבר, ותקנו באלונית, ובעדן טבע מרקט, ובמגה, ובשפע שוק. ולא רק כי מדובר בחנויות טובות מלכתחילה. כי אלא אם אני טועה, ומר וייסמן ניסה לפתוח סניף של AM:PM במרכז בני ברק (למרות שיש אחד ברמת גן, בז'בוטינסקי, אז אולי הוא חורה להם עד מאד) אז אף אחד לא עשה להם שום דבר. אף אחד לא מחלל את השבת שלהם, רק של עצמו. ואני הולכת להילחם על הזכות לחלל את השבת של עצמי כמה שאני רוצה, בדיוק כמו שהייתי מכבדת את הזכות של אחרים לשמור את השבת שלהם.


פילה הלג שונאת את הפסיכומטרי

בדיוק בזמן שאני בשיאו של משבר פסיכומטרי אישי, מציצה לה שוב הידיעה הזו, עליה שמעתי מהבלוג של יעקב דן.

זה מחזיר אותי חזרה לסביבות כיתה ז', שיעור על אפליה ב-Social Studies בקליפורניה. מדברים על כמה אסור להפלות בכניסה לעבודה, מוסדות לימוד, וכו'. כולם כמובן ילדים טובים עם חינוך טוב למודעות פוליטיקלי קורקט, וכולם לוקחים בדיון את הצד שאסור להפלות אף אחד בשום מקום. צריך להחזיק ידיים ולשיר קומבייה. ואז המורה שואלת שאלה מעניינת:

"בכניסה לאוניברסיטה, מותר להפלות על בסיס איי-קיו?"

כמובן שבמקור, הדוגמה היתה מיועדת כדי לקחת אותנו לפאזה אחרת של הדיון, למשל אפליה על בסיס מראה חיצוני למשרות מכירות, או על בסיס אתלטיות בקבלה לקבוצות ספורט, אבל כרגע אני חייבת לתהות אם לשם באמת מכוונת הצעת החוק הנ"ל.

הרי, בסופו של דבר זה הגיוני שמוסדות אקדמיים ירצו לראות מבחן שמבחינתם הוא סטנדרטי בכניסה, בין אם הוא סטנדרטי-ארצי או סטנדרטי שלהם שכולם צריכים לעבור, כמו שהיה לפני הפסיכומטרי. הבגרות היא לא סטנדרטית משנה לשנה, היא מושא ליותר מדי פוליטיקה והעתקות. הפסיכומטרי הוא פחות או יותר סטנדרטי. אולי הוא לא בדיוק מה שהם היו רוצים לבדוק, אבל הוא כנראה מספיק להם.
יש המון ביקורת, לבטל את הפסיכומטרי, או לא לבטל. לשנות, להקשות, להקל, מה לא. פה ושם מועלה הרי הטיעון שגם למושא ההעתקה הגדול, ארצות הברית הנערצת שלנו, יש את ה-SAT, בחינה פסיכומטרית לכשעצמה. אבל כרגיל, ישראל לא מצליחה להעתיק שום דבר כמו שצריך.

בואו נוודא (שלא תגידו שאני מלכלכת סתם):

  • להיבחן ב-SAT עולה $43. עם הדולר היום זה בערך 150 ש"ח. פחות אם מתחשבים בערך הכסף, יותר אם נבחנים מחו"ל. החברה הבוחנת גם מאפשרת בחינות בחינם לתלמידים בעלי הכנסה נמוכה. להיבחן בפסיכומטרי עולה בערך 500 ש"ח, אם נרשמים בזמן. פלוס 80 ש"ח ערכת רישום. אז לאלה שמקווים לקבל איזה מלגה מעפנה של 1000 ש"ח אם הם ישפרו את הפסיכומטרי, זו לגמרי לא השקעה שמחזירה את עצמה.
  • ה-SAT כולל שלושה חלקים: מתמטיקה (לא "כמותי", מתמטיקה.), הבנת הנקרא, וכתיבה. הפסיכומטרי כולל שלושה חלקים גם הוא: חשבון פשוט במהירות הבזק ללא מחשבון, שינון מילון אבן שושן, ואנגלית למטרות פטור באוניברסיטה.
  • לבחינת ה-SAT ישנם טפסים נוספים שנועדו לבדוק רמה סטנדרטית במקצועות שאינם כלולים בבחינה הרגילה, למשל פיסיקה או שפות זרות. בבחינת הפסיכומטרי יש שלושה קטעים סטנדרטיים. אם אתה רוצה ללמוד ספרות וה"כמותי" שלך על הפנים, לך להזדיין, זו בעייה שלך. האמת? לא ממש. כי הציון פסיכומטרי הדרוש ללמוד ספרות אומר שגם קוף היה מתקבל, במקום שידרשו ציון גבוה בחלק המילולי ולא יהיה להם עד כדי כך אכפת מהציון הכמותי.
  • ניתן להיבחן בפסיכומטרי אינסוף פעמים, כל עוד עומדים בתקופת הצינון של ארבעה חודשים שקבע המרכז הארצי לבחינות. שאחריה אפשר לגשת שוב. המרכז יעביר תמיד את הציון התקף הגבוה ביותר, וזהו. (למעשה, שמעתי אי שם שגם בחלק מהמוסדות הציון לפטור באנגלית הוא הגבוה מבין הציונים באנגלית, בלי קשר לגבוה לציון הגבוה בכלל.) פוטנציאלית מי שיכול להרשות לעצמו יכול להיבחן שוב ושוב, כי בכל זאת נתונים מראים שמשפרים ציון מבחינה לבחינה ב-20-30 נקודות. מצד שני, את ה-SAT ממליצים לעשות כמה פעמים (בכל זאת, זה עולה פחות מ-$50), כי בתי ספר יסתכלו על הציון הגבוה ביותר, אבל הם גם יראו את כל הציונים, ובמיוחד יסתכלו על כמה פעמים נבחנת. ההמלצה הרווחת היא לא להיבחן יותר מ-3 פעמים, אחרת עשוי להתעורר חשד אצל המוסד האקדמי המבוקש.

אבל ההבדל הכי גדול הוא שה-SAT אינו חובה. הוא, כמו מבחנים סטנדרטיים אחרים, הם תוספת נחמדה לערכת ההרשמה, שכוללת ציוני תיכון, (לא סטנדרטיים, ולכן גם איזה תיכון זה נחשב) פירוט התנדבות ופעילויות אחרות שהסטודנט-לעתיד ביצע כדי ליפות לעצמו את קורות החיים, ומאמר בנושא לבחירת האוניברסיטה. אחר כך, נקבע גם ראיון כדי לוודא שכל הנ"ל באמת מעידים על אדם אינטיליגנטי ולא סיפור כיסוי אחד גדול. למעשה, יש אוניברסיטאות שלא מקבלות את ה-SAT כמבחן קבלה בכלל. או שהן מקבלות מבחן סטנדרטי אחר, או שהן מתבססות על שאר נתוני המועמד.

היתה תקופה שבה הפסיכומטרי היה אופציונלי. השמועה אומרת שזה בוטל מהר מאד כשגילו שהמרוויחים העיקריים הם מהמגזר הערבי, שם כביכול יש העתקה גבוהה מאד בבגרויות בשילוב עם הצלחה נמוכה בפסיכומטרי. ושוב חזר הפסיכומטרי, חזק מתמיד, מלווה בקורסים, בשוברים מהצבא, בהבטחות של שיפור ציון ובמסלולי הגאונים המבטיחים ציונים בעשירון העליון. החיים בכניסה לאקדמיה מעולם לא נראו ורודים יותר. (האמת, אדומים. שטר של 200 הוא אדום.)

אז נכון, יש אינספור בעיות עם הפסיכומטרי. זה כנראה נכון לכל מבחן שמתיימר "לנבא את סיכויי ההצלחה האקדמיים" של מישהו, זה גם נכון ל-SAT המהולל ובגלל זה הוא משתנה כל הזמן. שם זה לא משנה כי לאף אחד כמעט אין שש שנים בין המבחן לקבלה לאוניברסיטה. זה מיידי. יש הגיון בלקבל ציון למול הנבחנים בשנתון שלך, הם גם אלה שמתמודדים מולך על המקום באוניברסיטה.  במציאות שלנו של פסיכומטרי בי"ב ואוניברסיטה אחרי טיול אחרי צבא, הפסיכומטרי הגיוני הרבה פחות. זה לא מפתיע שכל פעם מחדש מנסים להשמיד אותו.

הבעייה היא שמנסים פשוט לבטל אותו במקום להחליף אותו או להשתלט עליו. למשל, קשה לי להאמין שהמרכז הארצי לבחינות הוא באמת עמותה שלא למטרות רווח. 500 שקל לבחינה זה מוגזם בכל קנה מידה, ביחוד בהתחשב במספר המועדים ומיקומים המצומצם. ומה עם הרחבה של המבחן כדי לבדוק משהו מעבר לכמה תרגלו אותי בקורס בחילוק ארוך זריז? אולי כתיבה? או בחינה אמיתית של הבנת הנקרא?

אבל אני משערת שהפסיכומטרי ישאר לעמוד על תילו. הוא ברווז צהוב מוצלח לכל מי שקם ומחליט לעשות קצת פופוליזם ולירות לכיוונו. הוא גם ימשיך להיות המבחן למי יכול לזרוק יותר כסף על קבלה לאוניברסיטה, כי אחרת הוא עשוי להכניס לאקדמיה כל מני מגזרים בזויים כמו ערבים או תלויי מלגה מהפריפריה.

אז ח"כ אפללו וחברים ינסו לבטל אותו ויכשלו, ויעברו הלאה למהלך הבא. זה לא קיבל מספיק סיקור עיתונאי גם ככה. אז מה באמת השלב הבא? הצעת חוק ביטול הספים האתלטיים למלגות ספורטאי מצטיין?


« העמוד הקודםהעמוד הבא »