פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג מבקשת שתבחר נתיב, יא בן זונה.

אני ממש, אבל ממש צריכה סטיקר לאוטו של "תבחר נתיב, יא בן זונה." או אפילו שלט ניאון מהבהב שאפשר להדליק כשאני סוף סוף עוקפת את האנשים המעצבנים האלה. כי לנהג הישראלי אין שמץ של הערכה לחוק או כביש או כל דבר שמשלב בין השניים.

תנו לי רגע להסביר.

אתמול בבוקר טוסטוסנית אחת ניסתה להשתאהד (מלשון שאהיד) על האוטו שלי, מה שכמעט גרם לתאונת שרשרת. היום בבוקר, דביל אחד עם אוטו ליסינג ניסה לרצוח אותי. כי בניגוד למתאבדת על הטוסטוס, המזדה שלוש שלו לוקחת את הטרנטע כוסיות שלי בלי למצמץ, והוא יודע את זה.

כל כך הרבה מהכמעט-תאונות שיוצא לי להיות בסביבתן נובעות מהעובדה שלנהג הישראלי פשוט לא אכפת מכל הקונספט הזה של נתיבים. הכביש הוא שלו, הרי, כי אבא שלו בנה את המדינה\אבא שלו עובד במע"צ\יש לו כסף, אז הכל שייך לו\זאת המדינה שלו\זאת לא המדינה שלו (הקף בעיגול את המתאים ומחק את השאר), וזה אומר שהוא ינהג איך שהוא רוצה. איך שהוא רוצה כמובן אומר בלי חגורה, בנתיב השמאלי, בלי לאותת וכמובן שבלי לתת זכות קדימה. זכות קדימה זה לפראיירים, וישראלי טוב הוא כמובן לא פראייר.

אז נתחיל מהכמעט תאונה הכי נפוצה שיוצא לי להיות בה, והיא הולכת בערך ככה. אני נוסעת לי בכביש מהיר כלשהו, ומתקרבים ליציאה. הרכב ליסינג (למה זה תמיד רכב ליסינג? טוב, בעצם זו שאלה מטומטמת. זה כי לא משנה כמה הם מרסקים את המכונית, שהיא חדשה ובטיחותית גם ככה, והסיכויים שלהם לשרוד תאונה יותר טובים משלי, יעלה להם לא יותר מ-200 שקל לתקן אותה.) שנוסע בנתיב השמאלי בבערך מאה ועשרים קמ"ש, בלי שום התראה מוקדמת (איתות, נגיד?) שובר ימינה שלושה נתיבים בדיוק בזמן כדי להתברג לתוך הירידה מהכביש המהיר אחרי חציית המפרדה המצויירת. למה? כי הוא לא יהיה פראייר. עד הרגע האחרון הוא יסע בנתיב השמאלי! ומה לי יש לעשות ברגע כזה? לבלום ולקוות לטוב. היום, למשל, זה כמעט ולא הספיק. איזה מזל שהכביש היה יבש ושלאוטו שלי יש בלמים סבירים.

אבל האם הפשע הבינוני למדי הזה מוגבל למכוניות ליסינג? כמובן שלא. זה לא יהיה עבירת תנועה לשמה אם לא היו מבצעים אותה גם מתאבדים על טוסטוס. ראה ערך אתמול: אני נוסעת (שוב, לתומי) בדרך לעבודה, ועוברת בצומת בה הירידה והעליה לכביש המהיר (בין מחלף גהה לקריית אריה) מתבצעת באולי 50 מטר של כביש. מטרתי לרדת בקריית אריה. מטרת השאהידית לעלות מגהה. דרכינו מצטלבות. היא, ברגע שהקו הופך מלבן למקוקו, מסובבת את הראש, מסתכלת ישר עלי ושוברת שמאלה. אני, בתורי, מרביצה את ברקס חיי, מה שגרם לזה שנוסע מאחורי לבלום בטירוף. אם, במקרה, הוא היה פוגע בי, הייתי מספיק קרובה לאישה שכח המכה היה שולח אותי אליה בכל הכוח. ואתם יודעים מה? זה היה מגיע לה. כי מה שקורה עכשיו זה שהיא ממשיכה לנהוג, ואני מרגישה רע כי כמעט הרגתי אותה.

חוץ מזה, יש את הרגע האהוב עלי בכל פקק שהוא, בין אם הוא באורך חמש מכוניות או מאתיים, והוא הרגע שבו מגיעה מכונית ומנסה להדחס לאנשהו באמצע. לטוסטוסים ואופנועים אנחנו סולחים על זה, כי הם לא באמת מפריעים. למשל, הם לא חוסמים נתיב שלם של תנועה כי אף אחד בטור המזדחל של המכוניות לא נותן להם להיכנס.

אני מכירה בקיומם של מצבי אין ברירה. למשל, קורה והפקק מזדחל עוד מלפני הפניה שבה אתה הגעת אל הכביש הנ"ל. אין לך ברירה אלא להשתלב באמצע שלו. במקרים כאלה אני יותר משמחה לתת למכונית האקראית להשתלב לפני. למה? קודם כל, כי אני מאמינה גדולה בכך שלחכות בתור כמו בן אדם עושה אותי אדם טוב יותר. חוץ מזה, קצת אדיבות לא הרגה אף אחד. וזה הדרך שלי להימלט מהקרב הזה על ההתמזגות (שיש בכל התמזגות מכוניות, בעצם) שנגמר תמיד כשזה שיותר מטריד אותו שהאוטו שלו ישרט מוותר. מצד שני, אני גם ידועה בלא לוותר לאלה שממש בא להם להדחף. אז יש את אלה שיחכו בסבלנות אי שם באמצע הפקק עד שמישהו יתן להם להשתלב, ויש את אלה שפשוט יסעו עד הפניה המדוברת, וידחפו שם, בחצי נתיב שהפקק לא עומד בו. או במקרה של כבישים מהירים, על המפרדה המצויירת, וגם יסעו בשוליים עד שמישהו יתן להם להשתלב. נדמה לי שזה קרה לי כל נסיעה שנסעתי בה כבר הרבה זמן. לפני שבוע או שבועיים זו היתה משאית שמובילה מכוניות שעשתה את זה וגם כמעט עלתה על איזה אוטו קטן בדרך. כי, מה זה צריך להיות? מה הוא עושה שם? זה הכביש שלי.

מה שכמובן מוביל אותי באופן טבעי לנהגי משאיות, אבל אני לא אפתח את זה. לא כאן. כי זה ארוך מספיק בפני עצמו. אני אעזוב לרגע את העובדה שהם נוסעים איך שבא להם כי לא אכפת להם, ושהפעם האחרונה שראיתי נהג משאית מאותת או מסתכל לפני שהוא עובר נתיב, היתה ממש מזמן, וכשהיתה ניידת משטרה בנתיב ליד. ושהדבר הכי מפחיד בעולם הוא לנסוע נתיב ליד משאית שמתחילה לנסוע בזיגזגים.

מה שכן, כי בנתיבים עסקינן, אני אציין (לרעה, כמובן) צומת אחד מאד, מאד ספציפי. זהו צומת הפניה שמאלה מרחוב רוקח לדרך נמיר. יש שם שלושה נתיבים, כולם פונים שמאלה. הימני ביותר גם נוסע ישר.

לא היתה פעם אחת שעברתי בצומת הזה (ואני עוברת שם כל יום לפחות פעם אחת) שלא הגיעה מכונית שניסתה לנסוע ישר מהמסלול האמצעי. זה כאילו שיש תורנות של מכוניות שנוסעות בסביבה, כדי שגם אם בשלוש בבוקר תגיע ותעמוד במסלול הימני כדי לפנות שמאלה, יהיה שם מישהו שינסה לדרוס אותך. אחרת תפספס את כל החוויה של הצומת המזעזע גם ככה.

יש בצומת מצלמת אור אדום בכיוון הזה. היא צילמה אותי כבר פעם אחת כשהייתי צריכה לבלום ממש באמצע הצומת כשמישהו נסע ישר והמשכתי לחצות את הצומת באדום. מה הסיכוי שידליקו אותה גם כשהאור ירוק, ויזמברו קצת את האנשים האלה שמסכנים כל כך הרבה אנשים, שלא לדבר על מעכבים את התנועה בשעות העומס שלה, בוקר וערב? אפס, זה הסיכוי. כי עוד לא היו שם תאונות, וגם אם היו אז בודדות. אני עוד לא ראיתי אחת וכאמור אני נוסעת שם כל יום. וגם אם היו תאונות, הן בטח הסתיימו בלי נוכחות של משטרה. כי רק בוחן תנועה יכול להמליץ על כזה דבר, והוא לא מגיע כשמשטרה לא מעורבת בתאונה.

ואחרונים חביבים, אני מגיעה לאנשים שהתחילו את הפוסט המרנין הזה, ואלה הם הפקמנים. זאת אומרת, אלה שנוסעים בדיוק באמצע על ההפרדה בין שני נתיבים. חוק מרפי אומר כמובן שהם גם יסעו ממש לאט, וכשיש רק שני נתיבים ואתה ממש, ממש ממהר. אני מודה, אף אחד מאלה עוד לא ניסה להרוג אותי, אבל תאונות כמעט והיו ולו רק בגלל שאני מתפתה להכנס בהם מאחורה מרוב זעם חלק מהזמן.

מסקנותינו להיום? אוטו ליסינג זה השטן, אנשים צריכים להבין שלפסים המצחיקים האלה על הכביש יש משמעות, צריך להעלות את מחירי ההשתתפות העצמית למכוניות חברה, והפילה צריכה להתקין משגר טילים חכמים על האוטו שלה.

---