פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג שונאת את יום הזכרון

לפני כמעט שנה קראתי את ספרה של יהודית הנדל, הר הטועים. התחלתי אותו בתשע בערב ביום עבודה ולא קמתי מהספה עד אחת בלילה כשסיימתי אותו. לא נהנתי ממנו. יצא לי להרהר בו או לחזור אליו שוב כמה פעמים מאז, בערב יום כיפור, מועד התרחשות העלילה (למעשה, יום אחרי התרחשות העלילה), לקראת הרצאה של פרופ' חנה נוה שהייתה בעיקר על ספרה בשבי האבל, ושוב, פעם נוספת, כמה חודשים אחר כך. כל פעם קיוויתי להבין למה, בעצם, לא אהבתי את הספר. אתמול סוף-סוף הבנתי.

לפני שקראתי אותו, ע. תיארה לי את הספר בתור "הורים של חיילים מתים בבית קברות, וזהו." מבחינה עלילתית, זה תיאור יחסית מדוייק. הוא על היום שלפני ערב יום כיפור, בקרית שאול, על הורים לחללי מלחמת יום הכיפורים שמגיעים, חלקם כי הם מגיעים כל יום, וחלקם כי הם לא רוצים לבוא לאזכרה הגדולה שלמחרת. הוא מלא בגינוני אבל שמיוחדים לכל הורה, עשרות מהם. אתמול הבנתי שהסיבה שלא נהנתי מהספר היא שיש את ההרגשה המאוד ברורה שמפריעים לפרטיות של כל אותם אנשים, לאבל הפרטי שלהם. יש לי הרגשה שהתחושה הזאת היא בכוונה.

אתמול הייתי בדרך לאזכרה, שהקשר שלה ליום הזכרון הוא קלנדרי בלבד. זו השנה הראשונה שאני הולכת למשהו בערב יום הזכרון, שהעצב שלי הוא לא מבחוץ. (זה לא קשה להשרות עלי עצב, הוא שורה עלי גם ככה במשך הרבה מהזמן. רק תגידו לי שהיום צריך להיות עצובים, והופס.) עמדתי בפקק של אנשים שבורחים הביתה לפני הצפירה, והקשבתי לפסטיאבל ברדיו. תהיו עצובים, בכוח, תהיו עצובים. ואז הבנתי. העורכים של גל"צ או מאה-אף-אם, או מה שזה לא היה, מה הם מבינים? הם עורכים פלייליסט שאמור להעציב, מחווה ריקה, מסמן חיצוני. למה אנשים אחרים, אני-של-לפני-שנה כאלה, צריכים להשתתף בצערי באופן ריק? מה זה בכלל עניינם?

אף פעם לא הבנתי את הטקסים כשהייתי צעירה יותר. מישהו שר שיר עצוב על הבמה וזה אמור להזכיר לנו שמחר יום העצמאות. לא הבנתי באמת שהם אמורים להתקשר לאבל מהסוג שיש בשבעה או באזכרה. מי שיש לו סיבה להיות אבל ביום הזה עשוי לרצות את הטקסיות בשביל עצמו. הוא עשוי לרצות להיפגש עם אנשים שאבלים כמוהו, על אותו אדם או אדם אחר. אבל כשמערבים בזה את מי שזה לא נוגע לו, את מי שלא רוצה להיות שם, הדברים הולכים ומתרוקנים מתוכן. ונשאר רק הדבר הלאומי, הנאומים הפוליטיים בטקסים שההשתתפות בהם חובה, השירים שהם לא ממש שירי אבל אבל הם איטיים וזה כל מה שמותר לשים היום ברדיו. הצורך של המדינה לאחוז בשתי ידיים בדבר הזה, באבל המאולץ הזה, כדי ל…מה? לקבע אותנו, כנראה. להחדיר בנו אידאולוגיה. זה מאוד מורגש בשנים האחרונות כשהתקשורת מתרפקת על הורים ששמחים על כך שהקריבו ילדים על מזבח המולדת, ולא מתביישים לומר את זה למצלמות. אחת הדוגמאות הנפוצות כשמסבירים על אינטרפלציה אלתוסרית בארץ, היא העמידה בצפירה.

כדאי לקרוא את הר הטועים. אי הנעימות שהוא משרה דומה לזו שהייתי מרגישה כשהמצלמות היו מתפרצות להלוויות של הרוגי פיגועים. תחושה שאין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות או לומר שלא ישמע מתנשא או מבזה או ריק מתוכן או כל התשובות נכונות. אותה תחושה שגרם לי הקטע בעיין ערך: אהבה של גרוסמן שבו מומיק מגלה שהיום האחד בשנה שבו ההורים שלו מוציאים אותו מבית הספר ונוסעים לנופש הוא יום השואה.

פרופ' נוה סיפרה שב-49, מישהו בועדת הסמלים של הכנסת העלה את הרעיון המבריק של אות ההורים השכולים. הוא אמור להוקיר את ההורים ולציין בפני כל את גבורתם. מדליה. הורים ששכלו בן אחד יקבלו מדליית ארד, הורים ששכלו שני בנים יקבלו מדליית כסף, והורים ששכלו שלושה בנים או יותר יקבלו מדליית זהב.

ונראה לי שהרבה ממה שאנחנו עושים לא הרבה פחות נורא.

יום עצמאות שמח.

---

שנאות ישנות מתעוררות

הדעות החזקות שלי על הוא-הא המשתמטים כנראה היו המניע העיקרי שלי לפתוח את הבלוג הזה מלכתחילה. אז דמיינו לכם את הפתעתי שהפרסומות עשו קאמבק על אוטובוסים של דן, ממש בשבועות האחרונים. משהו בסגנון, "משתמט, אל תתפוס עלינו טרמפ," ובקטן-קטן למטה, כוכבית "משתמט: מי שחל עליו חוק הגיוס ולא התגייס." זו, כמובן, לא ההגדרה לפי חוק של השתמטות. אבל מי סופר.

אני לא זוכרת אם הכוכבית הקטנה הזו הייתה שם במקור או לא, אבל היא זו שגרמה לי לחשוב, בעצם: למה שהקמפיין הזה יחזור, אחרי שצמרת המשעבדים בצה"ל הודיעו שהייתה הצלחה לקמפיין הקודם, ואחוזי הגיוס בקרב המגזר החילוני עלו? אה-הה, חשבתי לעצמי, זאת בעצם הנקודה: "מי שחל עליו חוק הגיוס." הקמפיין הנ"ל, שאולי ואולי לא משולם על ידי הצבא, ואולי ואולי לא משרת באופן ישיר אינטרסים של הצבא, באופן מופגן עד כמה שיכולה להיות כוכבית אחת קטנה כזו, מספיק גדולה בשביל לקרוא כשאתה עומד על המדרכה והאוטובוס עומד ברמזור, מכוון את עצמו רק למגזר החילוני. לא היה שום ספק שזה עניינו גם בסבב שעבר, עם פרסומות הטלויזיה האידיוטיות של האנשים שיושבים בהודו ומדברים על השירות הצבאי שלהם, וההוא שיושב נבוך בצד, או מה שהעוגמה הזו לא הייתה.

עכשיו, אם הקמפיין היה פונה להשתמטות כלשונה, עכשיו היה כמעט הגיוני, אוטוטו יש מחזור גיוס קרבי גדול. צריך להחדיר בילדודס את האומץ באמת ללכת ביום גיוסם ולא לברוח. שכן, זו השתמטות. אבל לא, הקמפיין הזה מכוון את עצמו כלפי תלמידי י"א-י"ב שנוסעים באוטובוס הזה לבי"ס וההורים שלהם שעומדים לידו בפקק. הוא מכוון את עצמו לאלה שיוציאו פטור מסיבות השמורות במערכת, מוצדקות או לא. וכמובן להורים שלהם, שצריכים להסביר להם כמה הם מאוכזבים מהעניין. אז למה עכשיו? צו ראשון הוא לפי יום הולדת. יש יותר ימי הולדת בחודש-חודשיים הקרובים?

או שאולי היד הנעלמה שנותנת הון כסף כדי שהקמפיין הזה יעלה, החזירה את האצבע המאשימה כלפי החילונים כי עכשיו זה זמן נוח פוליטית לעשות את זה? הרי, בעקבות פרשת הר הברכה בדיוק נחשפנו כולנו לאיזה ביזיון גדול הוא ה"הסדר": שנה וארבעה חודשים של צבא בתמורה לזכות להסתובב ולהכריז בראש חוצות שלא רק שעשו צבא, הם היו אולטרא-קרביים ביחידות המובחרות. ופתאום עתודאים שעשו שש שנים צבא תמורת שלוש שנים לימודים מתחילים לתהות למה הם לא עשו שנה וארבע, וקרביים שטחנו את התחת תוהים למה הם לא עשו שנה וארבע ואז הלכו לאוניברסיטה, במיוחד כשהרבנים טרחו כל כך להשוות את חופש הביטוי שלהם לחופש אקדמי. ואולי עכשיו, כשהציבור כל כך זועם על אותם דתיים בהסדר, כדי להסיט את תשומת הלב, צריך לצעוק, "תראו! תראו! חילונים משתמטים!" ולקוות שהעם מספיק טיפש כדי שכשהדם עולה להם לראש הם ישכחו מכל השאר.

אולי.

---

פילה הלג רוצה אוסקר

אני צריכה להכיר בזה שכנראה לא יהיה פוסט בחירות. קלוש הסיכוי שבחודשיים הקרובים משהו יצליח להוציא אותי מהאפאתיות המוחלטת לגבי פוליטיקה שהגעתי אליה. אפילו תכניות הפסאודו-סטירה, שהן לא מי יודע מה מצחיקות בפני עצמן, כבר לא מעלות בי ולו גיחוך. עד כדי כך אפאתית. לא נורא.

אבל אתמול ראיתי שוב את ואלס עם באשיר. בפעם השלישית. ודווקא הפעם, לא עם בן הזוג, לא עם המשפחה, אלא כמעט-לבד, יחד עם מ' שישבה בערבוביית הלם-אלם במשך כל הסרט, הוא היכה בי במלוא כוחו. גם כשהחלפת הרילים של הסרט התפקששה באמצע, האפקט לא התפוגג. הוא היה קשה מכפי שהיה בפעמיים הקודמות, אולי בגלל האווירה, ואולי בגלל שכבר הספקתי להתלהב מהאנימציה ומהמוסיקה, להכיר את הקטעים הקצת-מבהילים, ככה שלא חיכיתי בעצבים למשהו שיבוא, לצחוק ממה שאמור להצחיק. כל מה שנשאר זו הזוועה. טהורה וקשה, במסווה של רק-ציורים. קשה להאמין שדוד, שמאייר ספרי ילדים, גם מצייר דברים כאלה.

במקרה, בגלל שהפעם זו היתה הקרנה מיוחדת וכנראה שזה היה העותק הפנוי, הסרט היה עם כתוביות באנגלית. אז מעבר לאיות הפונטי של כל מני שמות, והעובדה שיוני גודמן רשום גם בתור Porn Artist בקרדיטים בסוף (ועל כך סחטיין), גם שמתי לב לכתוביות תוך כדי הסרט. זה משונה לחשוב מה רואה מי שרואה את הסרט בחו"ל. ההקבלה הצורמת הזאת בין המראות והקולות, לבין המלל שמופיע למטה. גיבוב של סלנג ישראלי ודיבור צה"לי הופך פתאום למשפט קצר, פשוט, עם הסברים של המובן-מאליו שהוא בעצם לא מובן מאליו למי שלא חי פה. ופתאום, בגלל שאני לא יכולה שלא לקרוא תרגום כשהוא שם, שמתי לב כמה פעמים המילה massacre מופיעה. זה לא מפתיע, בהתחשב בנושא של הסרט, אבל בכל זאת. באוזן זה בקושי נקלט. אולי כי זורקים את המילה הזאת על ימין ועל שמאל בימינו. באנגלית היא עדיין זרה מספיק כדי להיקלט. זה כמעט מוזר לראות אותה בהקשר של, נו, טבח של ממש.

עד עכשיו, הסרט מצליח בחו"ל בכל מקום שהוא מציג. שמעתי שבקאן הוא קיבל standing ovation בסוף ההקרנה. (וזה קהל קשה, שם. קורה שהם צועקים בוז לסרט באמצע.) אפשר להבין למה. זאת אומרת, השילוב ההזוי של מלחמה ואנימציה ממש יפה, ומולו ההימלטות המוצלחת מהז'אנר המאוס של סרט בוא-שב-ילדי-ואספר-לך-כמה-מלחמה-זה-רע-ולמה. ואם זה מדד, אז שישה פרסי אופיר. ואולי עוד מעט גלובוס זהב. זה כבר באמת מדד. סביר להניח שהמלחמה תדפוק את סיכויי האוסקר, אבל בכל זאת. זה הרי כי כל האקדמיה אנטישמים פרו-פלסטינים. (אבל אם שנתיים ברצף נגיע לאוסקר בזכות לבנון, מישהו עוד עשוי לחשוב שזה רעיון טוב להיכנס לשם פעם שלישית. אתם יודעים, כדי שיהיה חומר.)

אני יודעת שאני לא נוטה להביא כאן המלצות. למעשה, הייתה בערך אחת עד עכשיו. בערך. אבל אני חייבת. אם לא ראיתם, תראו. אם אתם מפחדים מקצת אשמה שמאלנית, אז אתם כנראה בבלוג הלא נכון גם ככה. Suck it up ולכו לראות.

---

פילה הלג מתחילה להאמין בניסים

אני יודעת שאני לא נוטה לכתוב דברים כאלה, אבל אני מודה, פשוט לא יכולתי להתאפק. בכל זאת, לא כל יום רואים דברים כאלה.

אתמול (למעשה, לפני אתמול, אבל בכל זאת. אתמול זה נהיה רשמי.) השתחרר פינקי אחד אחרי 7 שנות עבדות. עוד רגע והיה צריך לרצוע את אוזנו על המזוזה. ובכל זאת, פינקי השתחרר. קצת לא יאמן, אני מודה שלא חשבתי שהוא אי פעם ישתחרר.

עכשיו נשארו רק נתי, שי ויואבי. שי משתחרר עכשיו. ויואבי לא ישתחרר גם ככה.

שחרור מצה"ל זה דבר מדהים. זאת אומרת, מהאזרחות זה נראה כמו הדבר הטבעי ביותר לעשות, למה הם לא ברחו משם קודם? אבל מבפנים… יש הרבה לומר על הפחד להשתחרר, אולי אני אקדיש לזה קצת זמן מתישהו.

אבל לאלה שנשארים לראות מישהו משתחרר זה כמו מוות. מישהו הולך, נעלם, לא יחזור אלא למילואים וגם זה רק אולי, וגם זה לא בזמן הקרוב, וגם אנשים שהם חברים טובים פתאום נעלמים ולא חוזרים. לשמור על קשר זה כבר לא כל כך פרקטי יותר. יש את אלה שגרים רחוק. יש את אלה שנוסעים לאסיה לשנה ותשעה חודשים וישובו רק כשתהיה הצטלבות שמימית של נגה, מאדים, קו הכסף ועונת שביל ישראל.

אני מופתעת לפעמים שאני בקשר כל כך טוב עם כל כך הרבה אנשים שהשתחררו לפני. אבל אז אני יושבת לעשות חשבון אמיתי. עם רובם כבר אין לי שום קשר. רוב אלה שאני עדיין מתראה איתם כבר אזרחים בעצמם. יש משהו ביחידה שבה לא משתחררים הרבה שגורם לכל אחד שנעלם להיות חסר מהקבוצה בצורה קיצונית. וכשאנשים מתפזרים לאט-לאט הם גם מתפזרים רחוק יותר.

מצד שני, בתור זו שעומדת עכשיו בצד השני, נשאר לי רק לברך את כל מי שמגיע. פינקי, אני מקווה שאתה מעריך את מתנת האזרחות שקיבלת.

---

פילה הלג אוספת את המשפטים של יום הזכרון תשס"ח

זה לא פוליטיקלי קורקט לשנוא את יום הזכרון. אבל מה לעשות. טוב, אולי לא שונאת. אבל אני מבריזנית טקסים סדרתית גם ככה, אז גם מהטקסים המעיקים של הצבא והתיכון הייתי מתחמקת. פעם אחת גררו אותי לטקס של בית הספר הריאלי, משהו מזעזע. לא יודעת איך לא התחמקתי גם מזה. ואי אפשר לאהוב יום כזה, אז אולי אני לא לבד.

בכל זאת, זה מעלה כל שנה (שאני בארץ בתאריך) דברים שאני מנסה רוב השנה להדחיק. ולפני כמה שנים, כבר לא זוכרת כמה, שהוא הפך מיום הזכרון ליום-הזכרון-לחללי-צה"ל-ונפגעי-פעולות-האיבה זה גרם לי למין מועקה שאני לא מסוגלת להסביר. פעם זה היה יום החיילים המתים. כמו שיום הזכרון לשואה ולגבורה היה פעם על הגבורה ולא על השואה. אז נכון, יום השואה הפך להיות על הקורבנות ולא על מרד הגטו כבר לפני עשרות שנים. לקח עוד הרבה זמן עד שגם יום הזכרון הפסיק להיות רק על ה"חיילים האמיצים" והתחיל להיות גם על אלה שפשוט היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. על אלה שהתחילו את מדיניות העורף סופג בשביל הצבא.

אז אספתי בשבילכם קצת ציטוטים נבחרים מהאנשים סביבי. הם ישארו עלומי שם.

"תצא מוקדם מהעבודה שלא תיתפס בצפירה."

"לפחות יש אחלה מוזיקה ברדיו."

"יא, איזה פקקים של לפני צפירה."

"מה, אין סופר היום בערב? זה לא בילוי, זה קרטון חלב…"

"שיט, צפירה."

"אין מסעדות. מה אני אמורה לאכול היום?"

"יא, איזה פקקים של אחרי צפירה."

"תראה, תיכוניסטיות בחולצות לבנות. למישהו יש מים?"

נ.ב. מישהו שם פעם לב שהמצלמות שמשדרות מהטקס בהר הרצל עוברות בין שוטים ועושות זום באמצע הצפירה? מי הצלמים שעושים את זה במקום לעמוד בצפירה? ויותר מזה, מי הבמאי\מפיק שצועק עליהם הוראות באמצע הצפירה?

---

פילה הלג שונאת את אלעזר שטרן

ולא רק בגלל הסיפור האגדי על הבחור מהיחידה שלה שקיבל ממנו תלונה כשהוא עוד היה קצין חינוך שקר כלשהו, ולמרות שהבחור רץ כמה מהר שהוא רק יכל.

אני עובדת כמו חמור בזמן האחרון, אז הפוסט שיהיה הפוסט הבא קצת מתעקב. אבל בינתיים, היום בערב, בעודי מעלעלת בעיתון באוכלי פיצה לארוחת ערב במשרד, ראו עיני את הכתבה הבאה. למקרה שמישהו מפספס את האבסורד, הבה נחקור את הנושא יותר לעומק.

ההצעה של שטרן: לקצץ בתשלומי משפחה (תשמ"ש) לחיילים עורפיים בדירוג לפי מידת תרומתם, ולהעביר את הכסף הזה לתגמל את הקרביים, כי זה יעזור למאבק בהשתמטות.

אז ככה.

א. למה להעדיף את הקרביים על הג'ובניקים יאבק בהשתמטות? יותר מזה, איך לפגוע באנשים לפי התפקיד בו מציבים ואין להם כמעט שום שליטה עליו, יעזור במשהו? זה אמור לגרום לאנשים להוריד פרופיל פחות כדי שהם לא בטעות יקבלו פרופיל שמשחרר אותם? אם כן, אז למה לעשות את זה על גב החלשים שממילא הולכים לקרבי בשביל המשכורת הגבוהה יותר? ולמה להניח שכל מי שיש לו סעיף בפרופיל עשה את זה בכוונה בדרך לשחרור זדוני? זה אולי יגרום לאנשים לבקש להיות קרביים יותר, אבל בהשתמטות זה לא יאבק. לא משנה. זה פחות חשוב.

ב. אנשים שזכאים לתשלומי משפחה הם אנשים שהמצב שלהם בבית, איך לומר, לא ממש טוב. תשלומי משפחה באים לרוב יחד עם חבילה רחבה יותר של הטבות תנאי שירות (ת"ש). למעשה, לא אחת הן יבואו עם אישור עבודה לחייל ודירוג ת"ש גבוה. חיילים במצב הזה מועברים בדרך כלל לתפקידים קרובים לבית עם יציאות מרובות. (אם אני זוכרת נכון, החל מהת"ש 3 אסור אפילו להיות מרחק כלשהו ולא רחוק מדי מהבית.) מה לעשות שתפקידים כאלה הם גם פחות קרביים. ובכך, ברגע שמישהו עבר תפקיד (או הוצב בתפקיד) בגלל התנאים בבית, הוא בעצם מונע מעצמו את התשמ"ש שמגיעים לו כדי… לשפר את התנאים בבית. מה שנקרא, קח את זה שכבר קשה לו ורמוס אותו קצת להנאתך.
ג. מי שיקרא את הכתבה יותר לעומק ישים לב שמדברים על גיבוש הסכם לא לגייס כלל את כל הג'ובניקים שמגיעים להם תשמ"ש והקלות אחרות שעולות לצבא הרבה כסף "ותפקידם לא חשוב לצבא". זה אומר שהם יהיו משתמטים לסביבתם כי הצבא לא רוצה אותם והם לא עשו שירות חובה. אולי הם לא ידפקו מכל החוקים החדשים כי מישהו יחשוב לדאוג לזה, אבל מדעת הקהל הם בטוח יפגעו. למשל, יהיה להם קשה יותר למצוא עבודה, ואנחנו מדברים כבר עכשיו על אנשים שאצלם היכולת להיות מועסקים היא קריטית. על זה מישהו חשב? כן, ככה. ללחוץ עם העקב של הנעל ולסובב. עוזר עם זה עקב סטילטו.

ד. כמה מגיע לחייל עורפי תלוי בכמה הוא תורם, הא? אז כמה מגיע למישהו שקיבל קב"א נמוך כי המצב שלו בבית רע, ויש לו אסתמה, אז הציבו אותו להיות אפסנאי איפשהו למרות שהוא ביקש שריון? וכמה מגיע למישהו שעושה תפקיד חשוב וסודי ומגניב, אבל רשום כ"עובד כללי" מסיבות שלישותיות\ב"שיות? וכמה מגיע למישהו שנפצע בקרבי ומעבירים אותו ליחידה עורפית? מעכשיו מגיע לו פחות?

כמובן שחיפוש זריז בגוגל ניוז מראה לנו שלא כאן מסתיימת החזירות של האיש.

יש לנו את ההצעה לתת פרופיל גבוה לאוטיסטים ולשבץ בעלי פרופיל נפשי בתפקידים חזיתיים (עליה במספר המתאבדים, מישהו?) וההתרסה נגד ישיבות ההסדר שתעלה, כמובן, את מספר האנשים המצהירים שתורתם אמונתם, מה שיתן אחוזי השתמטות גבוהים יותר על הנייר, ועוד קרקע פוריה לרעיונות הדביליים שלו של איך לדפוק את החייל המצוי כדי שהמספרים בעיתונות ישתפרו והוא ירשם בספרי ההיסטוריה כזה שעצר את תופעת ההשתמטות מצה"ל.

אני חייבת להסכים עם טוקבק בכתבה של NRG: "מדהים כמה קרובה המילה 'אלוף' למילה 'עלוב'"…

מישהו מוכן לפטר את האיש הזה?

---

פילה הלג שונאת קצינים

לפני זמן מה, גבל שלח לי לינק לאחת הכתבות על כך שמפקד בה"ד 1 החדש טען שזה פשע לא לצאת לקורס קצינים. אין לי כח או רצון להכנס שוב לכל נושא המשתמטים. אנשים שחושבים שאם הם יצאו מפגרים בתקשורת זה יקדם את המטרה שלהם תמיד יהיו, ובנושא הספציפי הזה הרשימה כבר ארוכה מדי, ואין לי זמן או כח להיטפל לכולם. מה שכן, התחלתי לחשוב על משהו שלא חשבתי עליו כבר די הרבה זמן, ליתר דיוק מאז השחרור שלי מצה"ל: אני שונאת קצינים.

מי שמכיר אותי, גם הקצינים שביניהם, יודעים שזה נכון. יכול להיות שאתה אדם נפלא, אבל שים דרגות כתף, ופתאום מתעורר בי החשק העז לירוק עליך. (עד היום יש אנשים שאני לא מדברת איתם בלי שישימו ידיים על הכתפיים. חוץ מזה, הרבה יותר מצחיק לדבר עם מישהו כשהוא עומד עם ידיים על הכתפיים.) פעם מזמן, גם הציעו לי לצאת לקצונה. צחקתי די הרבה.

אבל מה לעשות, צה"ל עדיין מלא באותם יצורים נאלחים, מבורזלי כתף ומלאים באוויר חם. בכל פעם מחדש, נוכחתי שלומר לעצמי, "זו רק הסטיגמה" לא מוכיח את עצמו. גם הנון-קצינים מוצאים את עצמם ברגעי קצונה מזוויעים, ופגשתי בחיי אולי שני אנשים עברו את בה"ד 1 בלי לעבור שינויי אישיות.

שהרי, בה"ד 1 הוא הקצנה (אולי משם המילה קצונה? לא, לא באמת. אבל צריך להיות קשר.) של הצבא כולו. ואמר פעם מישהו, לא יודעת למה יש לי הרגשה שזה היה אביב גפן, שהקונספט של צבא לא היה עובד אם היה צריך להתגייס בגיל 25 ולא בגיל 17.5. בגיל רך ותמים, עדיין יש עקרונות פטריוטיים (שלפעמים מתקבעים שם לכל החיים) ועדיין אנשים נוחים להשפעה. כך גם יציאה לקצונה. הרי, רובם הגדול של הקצינים נהיים קצינים לפני גיל 22. (אני מעלה מ-19 ל-22 כדי לכלול עתודאים פה, שלא יגידו לי שהם יצאו מקופחים) ובגיל רך זה, עוד יש סיכוי להשפיע עליך על ידי מחסור בשינה וטחינה בלתי פוסקת בשכל. ולא יעזור הרבה, פתאום מציק לך לראות מישהו עם הכפתור של הכיס פתוח. הנון-קצינים הם אלה שלפחות מסוגלים לשמור על הפה ולא להגיד את זה בקול רם.

מיוני הקצונה מלמדים אותנו שאנשים רוצים לצאת לקורס מתוך אחת מכמה סיבות. אני הרשתי לעצמי לזרוק לפח את הרשימה הצה"לית ולסדר אותה מחדש בתור רשימה שלי, עם מעט הסברים.

1. כי כופים עליהם. כמובן שאי אפשר לכפות עליך להתנדב… בשום מקום חוץ מהצבא. שם זה קורה בדרך קבע. החל מלקרוא לך "פושע" וכלה באיומים של מה יעשו לך אם לא תלך. החלק העצוב הוא שאלה בדיוק האנשים שאחר כך הם לא נון-קצינים, הם סתם קצינים גרועים. שבוזים, חסרי אכפתיות, וכמובן גרועים בתפקיד שלהם.
2. בשביל תפקיד. או כסף. כי כל אפשרויות הקידום בארגון המגעיל ההוא שמורות לבעלי דרגות כתף. כן, יש יוצאים מהכלל, אבל לא מספיק. וכמובן שאי אפשר לצ'פר אותך במשכורת בשום צורה אם אתה לא קצין. אי אפשר להוציא אותך ללימודים אם אתה לא קצין. ולא יתנו לך לעבור מהחור שאתה נמצא בו למקום אחר אם אין קורס קצינים באמצע. כאן יש לפחות אנשים שעשו את הבחירה המודעת ללכת לשם בעצמם. הם מתחילים שבוזים, אז המצב יכול רק להשתפר. חלקם יגלו את עצמם כנון-קצינים לתפארת, כי הם לא באמת רצו להיות קצינים, הם רק רצו את ההטבות של הקצונה, או אפילו רק לצאת בדרך לגיטימית מהמקום שהם נמצאים בו. חלק מהם גם ימצא את הקצין הפנימי. פיחסה.
3. כי יש להם רצון עז להיות קצינים. אלה האנשים שצריך להזהר מהם. הם יגידו לך לדגם את עצמך כשהם בכלל לא מכירים אותך, ישתמשו ביום-יום במושגים כמו "אני מאמין" ו"למשב", ויגנו בפניך על המערכת כשאתה מבואס ממנה במקום לנסות לעודד אותך. הם גם אלה שישכנעו אותך שהם רק רוצים בטובתך ויברברו לך בשכל על למה חשוב כל כך לעשות דברים בדרך המקובלת והמערכתית. הם לא יצאו לאזרחות כל עוד יש להם את ההזדמנות להשאר, כי באזרחות הם לא יהיו קצינים, הם סתם יהיו אנשים פשוטים. ואף אחד לא יצדיע להם! והם לא יוכלו להעיר לאף אחד על דיגום!
   (מילת אזהרה אישית מהפילה: התנהגות נחמדה, תחומי עניין משותפים, או סתם עניין בדברים מאאאגניבים לא מבטל את הצורך להזהר מאנשים כאלה, רק מסווה אותו, כמו נקודות על צ'יטה.)
4. כי לאמא שלהם יש רצון עז שהם יהיו קצינים. האמת, זה סוג של קצינים בכפיה, כשחושבים על זה. בכל אופן, הם בסדר, חוץ מזה שהם ילדים של אמא. בנות, אגב, יהיו קצינות כי אבא רוצה. זה כמו תסביך אדיפוס\אלקטרה, רק עם דרגות. אלה האנשים שאחר כך ילכו להיות עורך דין או רופא או מהנדס כי אמא רוצה, יהיו אומללים רוב הלימודים, וירוויחו כל כך הרבה כסף שאתם ואני נוכל רק לעמוד בצד ולהוריק מקנאה. וכן, אמא תהיה מאד מרוצה וגאה.
5. כי הם חושבים שהם יצליחו לשנות את העולם סביבם. כן, כן. עוד נשארו כמה אנשים שפשוט רוצים להפוך את העולם למקום טוב יותר. באזרחות תראו אותם בהפגנות הלא אלימות של גרינפיס או סתם ממחזרים את הבקבוקים הכחולים שאחר כך זורקים מפחי המחזור לזבל. ליציאה שלהם לקצונה יש בערך את אותה ההשפעה. נכון, אחר כך הם מפקדים נפלאים שדואגים לחיילים שלהם ואפילו מאזנים את זה עם טובת המערכת פה ושם. אבל אם תתפוס אותם ביום לא טוב, הם עדיין יעירו לך על נעליים לא מצוחצחות, כי בכל זאת האידיאליזם עושה אותם רגישים יחסית לשטיפת מוח. בכל זאת, הם הקצינים הטובים. רק חבל שהם אולי 6% מהאוכלוסיה, ושהמערכת דורכת עליהם כאילו אין מחר.
6. עתודאים. בלעחס.

ברגע שקם אדם והחליט שזהו, הוא הולך להיות קצין, מתחילה הסאגה. מזדכים על האישיות ביום קליטה של ההכנה לקק"צ והופסל'ה, קופצים על פס הייצור לפוצים וקציצות. יש מיתוס שאומר שכשאתה יוצא מקורס קצינים, הפז"מ מתאפס. האמת? זה נכון. למעשה, רוב המיתוסים נכונים.

מיתוסים או לא, קצין בסופו של דבר יעבור כמה שלבים בחייו. קצת כמו זחל, רק עם דרגות.
סג"מת. כל חייל וכל חיילת מכירים את הקצין שבדיוק חזר מקורס קצינים, ולא משנה כמה סטלן או מרדן הוא היה לפני שהוא הלך, עכשיו הוא פתאום בשוק שלא הכל מתנהל בדיוק לפי פקודות מטכ"ל. אנשים הולכים הביתה לפני חמש וחצי! אנשים שוברים שמירה! רחמנא ליצלן, חיילים מסתובבים על חצי א'!

חשוב להבין שהסג"מת היא אמנם תופעה נמנעת (בעיקר על ידי בקשות של קצינים לעתיד מחבריהם, "אם תהיה לי סג"מת, תקשרו אותי לעץ ותכו בי עם מקל" וקיום על ידי החברים) אבל היא לא לחלוטין אשמת הקצין הרך. אחרי הכל, יש תקופת הסתגלות לכל דבר, והסג"מת שקולה לשוק הכניסה לצבא, רק שבמקום לא להבין איך עובדת המערכת הגדולה והמפחידה, הקצין שעבר שלושה עד שישה חודשים של שטיפת מוח פשוט לא מבין שבעולם האמיתי (עד כמה שצבא הוא עולם אמיתי) אנשים לא ממשבים אחד את השני כל הזמן ושזה לא מנומס להעיר למישהו על זה שהחולצה שלו קצת מחוץ למכנסיים, כי זה לא שטאיטו לא מחכה מעבר לפינה לתפוס אותו, והם, הם לבדם יצילו אותו מלקבל שבת.

האנשים שרצו מלכתחילה להיות קצינים, רצו להיות קצינים כי הם ראו את שלב הסג"מת מרחוק והעריכו אותו. הנה קצין, מלא בחשיבות עצמית, תראו איזה כבוד הוא מקבל, הוא דורש יחס של קצין ומקבל אותו. מצדיעים לו, מקשיבים לו, הוא שופט אנשים… קצינים, אגב, את רוב התלונות, אם הם אי פעם יחלקו כאלה, יחלקו בשלב הסג"מת. הקצינים הטובים פשוט לומדים בהמשך שאפשר להשיג כל כך יותר בלי משחקי כח מטומטמים עם החיילים שלהם.

יאוש מהמערכת. כל קצין חווה יאוש מהמערכת אחרי שנה בערך, אולי שנתיים. הקצינים הטובים עוברים את זה כי המערכת מנסה בלי הרף לדפוק את החיילים שלהם. הקצינים הגרועים עוברים את זה כי המערכת נוזפת בהם על זה שהם קצינים גרועים. העתודאים עוברים את זה כי הם לא מפקדים על אף אחד והם בני עשרים וחמש. ואלה שממש רצו להיות קצינים מתייאשים פשוט כי כולם חושבים שהם מפגרים עם סג"מת והקצונה שלהם לא מתנהלת כמו סרט אמריקאי על צבא.

עבור ברי המזל, היאוש מהמערכת מגיע בזמן שבו הם צריכים להחליט אם להאריך חתימה או לא. ואז הם משתחררים. עתודאים, כמובן, לא. אלה שעוד רחוקים מהשחרור הופכים לעתים קרובות לנון-קצינים. אלה שממש רצו להיות קצינים פשוט מתנהגים בצורה יותר מערכתית, כי זו הדרך היחידה שהם מכירים לשפר את מצבם.

יציבות. היציבות מגיעה ככל הקטע של לפקד על אנשים הופך לדבר קל וטבעי. קצינים גרועים מעולם לא מגיעים ליציבות, כי הם לא מוצלחים מדי במה שהם עושים. הנון-קצינים מגיעים לשם הכי מהר, כי הם לא באמת "מפקדים" על אנשים, הם לוקחים אחריות במקום לזרוק פקודות ואיומים. העתודאים… אי שם בסביבות הסרן, כנראה. ואלה שממש רצו להיות קצינים לא מרשים לעצמם להגיע ליציבות. אם קל להם, הם יקחו חייל בעייתי וינסו "לתקן" אותו. כמו להעלות את המשקל שאתה מרים בחדר כושר.

היציבות היא הסיבה מספר אחת להשארות של קצינים בצבא. יש לך חיילים, נוח לך עם הפיקוד עליהם… וכל עוד השלב הזה מגיע אחרי היאוש מהמערכת ולא לפניו, הכל טוב. הקצין יחליט שטוב לו בצה"ל.

הטרום-סא"לת. עד דרגת רס"ן קצין יגיע בלי בכלל למצמץ. המעבר מרס"ן לסא"ל הוא תלוי מינוי. לכן, כשרב סרן מחליט שהוא רוצה להיות סגן אלוף, הוא צריך להתחיל לאותת שהוא מוכן ורוצה. איך עושים דבר כזה? פשוט. מתחילים להתנהג רע לחיילים. כמו במירוץ למשרה פוליטית, צריך להפגין שאתה קשוח במשמעת ורציני לגבי חינוך. הסא"ל המיוחל יתחיל להתנהג כמו קצין קשוח גם אם הוא לא מאמין בכך. משפט פה, כלא לחייל שם, פקודות חדשות לגבי זה שאסור ללכת לשירותים על חצי א' או לעבוד במשרד על ב', ומישהו כבר ישים לב אליו. זה, הם יגידו, זה סא"ל!

סא"לת. דומה מאד לסג"מת בכך שהיא מסמלת את תחילת ההתדרדרות. שוב ההרגשה של כח, שוב קורס (יש קורס סא"לים בפו"ם) ושוב צץ קציצינו ומסתכל על הצבא בעיניים חדשות אחרי חודש בקורס עם כל סא"לי העתיד שמתחרים על "אני יכול להיות יותר סא"ל ממך" או גרוע יותר, "אני אהיה אל"מ קודם". שוב כולם ממשבים אחד את השני ורצים בר-אור וזה נורמלי לגמרי. אבל, בניגוד לעמיתו היוצא הטרי של בה"ד 1, קצין שהגיע לכאן לא ילך הביתה בלי קבילה או מלחמה. זאת אומרת שאם הוא נחמד ישקוט האגף ארבעים שנה, ואם הוא עתודאי אז יעבדו קשה, ואם הוא חלילה מן אותם קצינים שרוצים להיות קצינים, אז יחזרו לעבוד מול מחשבים במדי אל"ף מלאים ולהצדיע לו כשהוא נכנס לחדר. גם זה קורה פעם ב-.

שחרור. לא יעזור, כולם חוץ מטאיטו משתחררים יום אחד. פעם הבין צה"ל לליבם של האנשים האלה ושחרר אותם מקסימום בגיל 45. חישוב זריז: גיוס בגיל 18, קק"צ בגיל 19.5, דרגות לקראת גיל 20. עשרים וחמש שנה של קצונה ברגע השחרור. זה כבר הרבה יותר מדי (אני בטוחה שרבים מכם אמרו "אוי ואבוי" כשהמספר הסופי נגלה) אבל עם שנה או שנתיים הסתגלות בבית על חשבון הפנסיה הצבאית, רובם עברו לקריירה שנייה מתפקדת באזרחות עד גיל חמישים. אני מכירה את הנושא מקרוב, גרתי שנים בעיר שיש לה שכונה שלמה של סא"לים בפנסיה. היום נדחה גיל הפנסיה הצבאי ל-55. שלושים וחמש שנה של קצונה, בלי זמן לקריירה נוספת עד גיל 65. זה אומר שקצין קריירה הוא קצין לנצח. הנכדים שלו יגדלו ויצדיעו לסבא. והוא לא יראה את הצורך להתאושש מהקצונה כדי למצוא עוד עבודה, אז אפילו האיש במכולת ידרש להראות לו כבוד, כי הוא לא סתם קצין, הוא קצין בכיר! מה, אתם לא מכירים אותי?! עצוב.

איזה מזל שהאנשים הטובים באמת נרמסים על ידי המערכת מספיק מהר ובורחים בגיל 23 לאוניברסיטה.

אז אל תצאו לקצונה, ילדים. אולי יקראו לכם "פושעים" לחמש דקות עד שהסערה הפוליטית הנוכחית תעבור, אבל בתמורה אתם מרוויחים את כל החיים שלכם חזרה. זה לא יסולא בפז.

---