פילה הלג שונאת אנשים

רגע של עברית וטכנולוגיה

30/01/2011
7 תגובות

לפני כמה ימים יצא לי לשמוע את אלכס אנסקי מדבר. תמיד החשבתי אותו כמישהו עם עברית, נו, מעל הממוצע. אך באותו יום, הזדמן לו לומר כי כתב גלי צהל ראיין אדם זה או אחר "בָּסקייפ". אני כבר מורגלת למדי לשמע סוג ספציפי זה של עילגות, והוא מציק לי בלי סוף, אבל לא ציפיתי לו ממישהו כמו אלכס אנסקי, שטורח כל כך על הטעמים ועל אותיות השימוש.

אבל בחינה קצרה של האנשים שאומרים "חיפשתי בָּגוגל" או "הפייסבוק הזכיר לי" (או "הוא דיבר בָּסקייפ") הראתה לי שלא העילגות הלשונית נמצאת כאן על הפרק. גם אנשים שיודעים שלא מיידעים שם פרטי (והרי שם חברה או אתר הוא שם פרטי) שוגים בכך, למרות שהם לא שוגים בשמותיהם של מותגים או חנויות. למעשה, גם אנשים שהעברית חשובה להם עושים זאת. אז מי הם אותם אנשים? תהיתי.

אין לי אלא להסיק שהעילגות היא עילגות טכנולוגית, בעצם. וש"הגוגל", "הפייסבוק" ו"הסקייפ" שהופכים ל"חיפשתי בָּגוגל" הם לא אחרת אלא קיצור של ביטוי ארוך, תקין לשונית, שהשתרש. כמו שדרישת שלום חמה הפכה לד"ש חם כשהקיצור השתרש. וכאן יש לנו את סימני השתרשותו של הקיצור של "נו, הפייסבוק הזה שהילדים שלי מדברים עליו."

ורק כדי שלא ישתמע מכך שאני סולחת: אם הילדים שלכם לא בני עשרים לפחות (או היו יכולים להיות, לו היו לכם ילדים) אין לכם שום זכות לדבר ככה. וגם אם כן, עדיין מומלץ שלא.

מודעות פרסומת

פילה הלג תוהה על קנקנם של כינויים

01/04/2010
3 תגובות

לא מזמן כל כך, תחרות סיפורים אחת ביקשה ממני להגיש את הסיפור בעילום שם. עילום שם זה אינו עילום שם מוחלט, אלא ביקשו שאבחר לי כינוי שאי אפשר לזהות אותי דרכו. אז ישבתי לחפש אחד. וכל פעם מחדש (לא פעם ראשונה שאני שולחת משהו לתחרות שכזו) הדבר גורם לי לחשוב על כינויים. כי החיפוש אחר כינוי חדש, יש-מאין, הוא מפרך. וזה תמיד מפתיע אותי. הפעם ניסיתי להבין קצת למה זה.

יש שלב בחיים, הבנתי שבימינו הוא מוקדם יותר, אבל בזמני הוא היה בחטיבה, ככה, שבו אתה מגיע להחלטה הסופית איך קוראים לך, בעצם.

כשאתה ילד קטן, מי שרוצה קורא לך איך שאתה רוצה. כולם חושבים שזה שאתה ילד אומר שמותר להוסיף 'לה, 'יק, להכפיל הברות אקראיות של השם שלך, להשמיט אחרות. מה לא. וזה לא כזה משנה, כי החשיבות של השם מבחינתך היא, נו, לא כל כך. למשל, לילדה הקטנה של בת-דודתי יש את האות ר' בשם, וקשה לה לומר ר'. אז ביום הראשון של הגן היא פשוט אמרה לכולם (גם לגננת) שקוראים לה נעה. כתבו לה נעה על הציור, על המגירה, והיא הייתה מבסוטה לגמרי. ענתה כשקראו לה, הכול. אפילו אחיה שאיתה בגן שיתף פעולה לגמרי.

אחר כך יש את תחילת גיל ההתבגרות, שבו אוספים כינויים. בבית ספר, באינטרנט. אולי זה רק הדור שלי, אבל אנחנו בחרנו לעצמנו את הכינוי אינטרנט (יוזנט, מישהו?) בערך בגיל החטיבה, ורובנו נשארנו איתו עד עצם היום הזה. אולי היום זה מתבטא בשם שבו פותח המתבגר הצעיר את הפייסבוק והטוויטר שלו. אין לדעת. (והרי רוב חברי הבוגרים פתחו את הפייסבוק בשם שהם נסגרו עליו ואת הטוויטר בניק שהיה להם מאז ומעולם, בערך.) אני זוכרת את השלב הזה שבו כל מיני אנשים מתנסים קצת עם שמות. לפעמים זה גם מבחוץ. ג'ינג'י, פוצ'ו, גולדי. בגיל 14, בערך, הייתה בחורה שקראו לה ורד שהחליטה יום אחד שהיא רוצה שיקראו לה רחלי. או שזה היה להפך. היא הייתה רחלי-ורד-רחלי בפי כולם. עד שמגיע אדם לתיכון, הוא כבר יודע בדיוק איך הוא רוצה שיקראו לו. והוא מבקש שיקראו לו ככה. ולרוב, זה יהיה השם שהוא ישאר איתו לשארית חייו. זאת אחת הבחירות הבוגרות לגבי עצמנו שעולה לנו הכי מעט (פחות מבגדים ואביזרים או אוטו, זה בטוח) ומגדירה אותנו בצורה הכי חזקה.

אנשים מתנגדים קשות להיקרא בשם שהוא לא שלהם. זה שהחליט שחשוב לו להיות "דודי" לא יסכים לענות ל"דוד" ולהפך. ויש רק חריגה אחת מזה, מקום אחד שבו באמת, אבל באמת אין ברירה.

וזה הצבא.

בצבא אין לך שום בחירה לגבי איך יקראו לך. אולי זה יהיה שם המשפחה שלך, אולי זה יהיה השם המלא (יש עד עצם היום הזה שלושה אנשים, ש.ש. ג.ג. וג.ט. שכשאומרים רק את שמם הפרטי אין לי מושג על מי מדברים.), אולי זה יהיה שם המשפחה, אולי זה יהיה עיוות כמו טטי או פינקי או גולדי. אולי פילה הלג. ואולי תשנא את זה עד אימה, אבל זה לא יעזור. זה שם. לפעמים זה שם גם אחרי שתשתחרר, לפעמים תצליח להעלים את זה. יש אנשים שלקחו את הכינוי ורצו איתו (אההמ.) ויש כאלה שדאגו שהוא ימות. זאת הייתה הפתעה מוחלטת לגלות דרך פייסבוק שרן פ. הוא בעצם רני. שאלתי אותו מה נסגר והוא אמר, בפשטות ניצחת, "תמיד הייתי רני. רק במדור לא."

יש הרבה דברים שקוראים לך שאתה לא יכול לשלוט בהם. "שמאלני", "ימני", "שוביניסט", "פמיניסטית", "בוצ'ה", "שחיפית". בשם שלך, השם עצמו, עוד יש שליטה. ואולי באובדן השליטה והעצמי המוחלט שהוא השירות הצבאי, או לפחות תחילתו, אנחנו נפתחים ומסכימים לקבל על עצמנו עוד שם או שניים, לצרף אותם להגדרת העצמי שלנו, שגם ככה מתרחבת לקבל "חייל". (והרי הכינוי העיקרי שאדם מוצא עצמו עונה לו במהלך השירות הוא "חייל!" או "קצין!" )

אבל פתאום, ככה, באמצע החיים, צריך כינוי חדש. לא דומה לאף אחד מהישנים שמלווים אותי כבר שנים ארוכות. ושום דבר שאני מנסה לא מרגיש הולם. בדיוק כמו שאני כבר לא עונה למיני הכינויים הילדותיים שהדודות עדיין מדביקות לי, אני לא מסוגלת לענות למשהו כל כך… אקראי. פעם, בתקופה שכל אמריקאי היה משבש לי את השם בדרכו האישית שלו, טענתי שאני אענה להכל, אפילו "היי, את". אבל הייתי בחטיבה. מה ידעתי אז?