פילה הלג שונאת אנשים

הארה מדכאת

בויכוח בין בעלי דעות מנוגדות, הפלורליסט יפסיד תמיד. כי הוא יחטא לעצמו לטעון שרק החלק שמנוגד לדעתו של השני תקף, וברגע שהוא אומר, "גם דעתך תקפה," אף אחד כבר לא שומע את "כל עוד אתה לא כופה אותה על אחרים."

לעתים אני חושבת שההורים עשו לי עוול שגידלו אותי לפלורליזם, זו עמדת נחיתות מתמדת.

פילה הלג שונאת פמיניסטיות בעזרתם הנדיבה של תסריטאי מד מן

הסברתי פה לא פעם ולא פעמיים למה וכמה הקליקה הפמיניסטית, ומה שאת אומרת על עצמך אם קיבלת פמיניזם כהגדרה עצמית, מוציאים אותי מדעתי. כבר שנים, אפילו לפני המפגש המצער שלי עם גרסתו האקדמית של הפמיניזם, שאני מסרבת להגדיר את עצמי ככזו. אני אישה מודרנית, ללא ספק, ואני מאמינה בשיוויון שלי מול החוק, כמו גם שוויון יכולת. למעשה, אני חושבת שרק לפני חודש בערך אמרו לי בפעם הראשונה בחיי שיש מישהו שאני לא יכולה לעשות כי אני אישה. All that said, אני עדיין לא מוכנה לקבל את ההגדרה, או שמשהו שאני עושה יהיה משוייך אליה.

היו לי כמה ויכוחים לאחרונה שהגיעו לטונים גבוהים שרק המחישו לי שפשוט אין עם מי לדבר. אבל תמיד תהיתי איך הגעתי תמיד לויכוחים האלה, מאיפה הסלידה? האמת, כבר נמאס לי. נמאס לי להתעצבן עליהן, נמאס לי לדוש בלמה הן מפרות את שלוותי כל כך. לא מזמן מצאתי את הדוגמה שהסבירה את זה לי, ועכשיו אני יכולה להסביר, אחת ולתמיד, והנושא ואני נעזוב זה את זו לנפשנו.

מי שעוד לא ראה את עונה 4 של מד מן ואכפת לו מספויילרים, שישמור ויחזור אח"כ.

מד מן היא סידרה אינטיליגנטית בצורה קיצונית, לא רק בצורה שבה היא דואגת להאיר את העבר בצורה הכי רלוונטית להווה, אלא בצורה שהיא בנויה כדי לפנות לקהל הרחב. לדמוגרפיה הנשית ניתנים שלושה מודלים להזדהות, כל כך רחוקים זה מזה שכל אחת בטוח תמצא מישהי: פגי, שעושה את דרכה לפסגה עם המרפקים הצידה ובהתקפה מתפרצת ("כל פעם שאני מסתובב אני מוצא את היד שלך בכיס שלי"); ג'ואן, שמצד אחד עובדת קשה כאילו אין מחר, אבל נאמנה לערכי העולם הישן – היא מתחתנת עם רופא, עוזבת כדי להיות עקרת בית, ומעמדה ב-SCDP (בעונה הרביעית, כפי שטום ולורנזו הרבו לציין, היא נוטה תמיד לעמוד בצד השותפים ומול שאר העובדים. סימנים ויזואלים זה ה-דבר.) הוא יותר תוצר של נסיבות מכל דבר אחר; ובטי, שמסורה ללהיות עקרת בית מושלמת, בלי להבין לא את הבית ולא את העולם שבחוץ. (ורק למקרה שמישהי התפספסה, עם הזמן קיבלנו גם את טרודי, שחיה לפי אותו מודל כמו בטי אבל ההפך הגמור ממנה, ובעונה הרביעית גם את פיי, אקדמאית ואשת קריירה חזקה שפגי מעריצה, סאלי מקבלת תפקיד יותר גדול, כנראה בשביל כל אלה שפגי כבר זקנה מרוטה מכדי לספק, ואפילו token lesbian יש בנמצא.)

בתור אשת קריירה של שנות האלפיים, ההזדהות שלי ברורה. אני מעודדת את פגי, אני מזלזלת בג'ואן, אני שונאת את בטי. No brainer. אבל למעט רגעים מאוחרים של חמלה כלפי ג'ואן או קירוב בין ג'ואן ופגי, למשל בפרק סוף העונה של עונה 4, הסדרה סיפקה לי רגע אחד של הזדהות מלאה עם ג'ואן ושנאה יוקדת לפגי. הוא הולך ככה:

הפרק הוא The Summer Man, פרק 8 של עונה 4. ג'ואי, מאייר עצמאי שעושה פרוייקטים בשביל משרד הפרסום מלגלג על ההסתודדויות של ג'ואן עם ליין (מנהל החשבונות) במשרד שאיש לא יודע מה קורה בהן. אני יודע, הוא אומר, שולף טושים ומצייר את מה שלדעתו מתרחש במשרד:

טאלי הו!

ג'ואן, שמגלה את התמונה מודבקת לחלון המשרד שלה בזמן שפגי נמצאת בו, מטפלת בעניין בדרכה שלה: מאחלת לכל הגברים המעורבים בעניין למות בויאטנם. פגי רצה לדרייפר, ששולח אותה לתבוע את הכבוד שהיא רוצה בעצמה, לא להיות זאת שמלשינה לאבא. היא הרי רק רצתה שדון יצעק על ג'ואי קצת. רק שכשהעניינים בידיים שלה, פגי מפטרת את ג'ואי במקום רק לצעוק עליו קצת, ומה יש לג'ואן לומר על זה?

Well, no matter how powerful we get around here, they can still just draw a cartoon. So all you’ve done is prove to them that I’m a meaningless secretary and you’re another humorless bitch.

ובמשפט אחד, ברגע אחד, ג'ואני מסכמת את כל הבעייה שלי עם ה"פמיניסטיות", אלה שבוחרות במילה בתור הגדרתן העצמית העיקרית וכל הזמן צועקות על זה שמנסים להציג אותן כנשים היסטריות. לא קל להיות אישה בעולם גברי, במקצוע גברי. לא משנה מה הבחירות יהיו, הן שגויות, וזה לא שמישהו יחסוך ממך את דעתו בעניין. התנהגות בלתי-הולמת תהיה קיימת, על כל רבדיה. אבל החוצפה של מישהי לפסול את דרך ההתמודדות שלי כל עוד לא ביקשתי ממנה – היא המרתיחה באמת.

הרי פגי – נחזור לפרק לרגע – תהייה צבועה לגמרי לומר שבדרכה למעמד הנוכחי שלה היא לא הייתה צריכה לספוג את אותן התנהגויות. כאילו היא לא שמעה מכולם שהיא פריג'ידית ומתחסדת מצד אחד ובטח הגיעה לאן שהגיעה כי היא שכבה עם דרייפר מצד שני. כמו שני פרקים קודם לכן (Waldorf Stories) כשהיא ניטרלה את השטויות של סטן על לעבוד בעירום, וכמו שלושה פרקים אחר כך (Chinese Wall) כשהוא מנסה למזמז אותה. רוצים להתערב שאלה גם לא היו הפעמים הראשונות? אפילו לא צריך לחזור אחורה עד לעונה הראשונה, כשהיא עדיין מזכירה, כדי לראות את זה. אבל את סטן היא לא מפטרת, לא לפני ולא אחרי, וגם לא רצה לדון להתלונן עליו. היא מתמודדת עם הבעיות שלה בעצמה. זו פשוט תחושת האני-פורשת-את-חסותי-על-ג'ואן שגורמת לה להתנהג ככה. צביעות. אם ג'ואן הייתה מבקשת ממנה עזרה או עצה, היה על מה לדבר, אבל ככה? ג'ואן אפילו דואגת לשחרר "Don't worry" קטן לכיוונה של פגי בסוף הנאום שלה. אז מי נתן לה את הזכות?

וזו בדיוק ההרגשה שלי בכל פעם שמישהי שכותבת עבודת מאסטר על היחסים המגדריים אצל דיקנס, או מעבירה סמינר על איך בצילומי החלוצים הרוקדים עם באר ברקע, הבאר המסמלת את הנקבה מודרת מהריקודים שלהם כפי שהאישה מודרת מן החלל הציבורי, מסבירה לי שאני לא בסדר באופן שבו אני משתפת פעולה עם הדיכוי הגברי במקום העבודה שלי, או שזה לא בסדר להשתמש בהומור אנטי-נשי כדי לנסות להשתלב, או שמטרתי היחידה כרגע צריכה להיות לשלב עוד נשים במרחב הציבורי. אני אפילו לא אשאל איזה מנגנוני התמודדות אישיים הן היו צריכות לפתח כדי להגיע למקום גבוה באקדמיה, ועד כמה האופן שהן מתנהגות סותר את הייעוץ שהן דוחפות לי בגרון. אני רק אשאל מי נתן להן את הזכות לשלול אופן התמודדות שמסתבר שעובד, כי הנה אני פה, לא מיבבת בפינה על הרצפה, לא ממש נותנת שידרכו עלי. ההחלטות שלי הן החלטות מושכלות, ומבוססות בעיקר על האמונה הבסיסית שלי ש"קידום מעמד האישה בחברה" הוא משהו שעושים, לא מדברים עליו. (נכון, לא הייתי פה בלי הגלים המוקדמים של הפמיניזם. אבל הגלים המאוחרים מתבקשים לרדת לי מהגב, וללכת לטפל בנושאים ובאנשים שבאמת דורשים את התערבותן – נפגעות אונס והטרדה מינית שנצלבות בזמן המשפט, הצורך בחקיקה טובה יותר לגבי שכר וחופשות לידה, והסיעה הלהטב"קית שנעזרת, ובצדק, בידע ובניסיון של המאבק הפמיניסטי.)

מדי פעם צצה לה מישהי כמו מ. שמגדירה את עצמה כפמיניסטית, אבל דווקא מסכימה עם זה שמחוץ לאקדמיה, בואו נקרא לזה האסכולה הפרקטית, צריך למצוא דרכי התמודדות כי העולם לא מושלם. והיא מסוגלת לנהל שיחה אינטיליגנטית, גם כשהיא להוטה לגבי הנושא, בלי להישמע כאילו היא טיקר טייפ של סיסמאות. והיא גורמת לי לתת רק עוד צ'אנס אחד לפמיניזם. לשמוע איזו הרצאה, לקנות איזה ספר. לשים לב שיש חלקים מהמחקר הפמיניסטי, בעיקר ההיסטוריים שבהם, שמעניינים אותי ברמה האינטלקטואלית. ואז קמה מישהי ומסננת משהו על העט שהוא הפין, או זורקת בתגובה למשהו בכלל לא קשור שמה זה משנה, כי 100% מהנשים חוות הטרדה מינית, ואני שוב דופקת את הראש בשולחן עד זוב דם.

זו הרי הבעייה, בסופו של דבר. מתוך חינוך מהבית, מתוך אופן הפעולה שלי עד היום, היה הגיוני שאהיה פמיניסטית. אבל מאז שפגשתי בפמיניזם האקדמי הוא היה עסוק או בלהכות בי או בלאכזב אותי. פלא שאני לא רוצה שום קשר איתו יותר?

ועוד מילה אחרונה על פגי: אפשר לומר, אם מסתכלים ככה על הפרק, שפגי לא מתפרצת פה באיזו אחוות נשים מגוננת על ג'ואן. היא סך הכל מפטרת את ג'ואי כי המרה את פיה. היא הרי שוב ושוב חוזרת על "I told you not to do that", גם כשהיא מפטרת אותו. זה עושה את זה יותר נסלח? לא יודעת. מניעים לחוד ומעשים לחוד.

פילה הלג שונאת את מבחן בכדל

לפני כמה ימים א. שלחה לי את הלינק הזה. כל הרעיון מבוסס על סטריפ הקומיקס הזה משנת '85, שמציג את "הכלל" (ונותן קרדיט לליז וואלס, שהיא כפי הנראה חברה של אליסון בכדל, על המצאתו). הכלל הוא ככה: את אמורה לא לרצות לראות סרט אם הוא לא עומד בשלושת התנאים הבאים:
1. יש בו לפחות שתי נשים שיש להן שם,
2. הן מדברות זו עם זו,
3. והן מדברות על משהו חוץ מגברים.

הסטריפ המקורי חותם בבדיחה שאמורה כנראה להוציא קצת את הרוח מהנפיחה האובר-פמיניסטית הזאת ולתת לה נופך קומי: "הסרט האחרון שיכולתי ללכת לראות הוא 'הנוסע השמיני'" (1979) וכקומיקס משעשע, אני אפילו חושבת שזה חביב. בבת אחת קיבלנו ביקורת חברתית וביקורת על מציבת הביקורת. בלי ההתנשאות, רק התוכן.

עכשיו תעבירו קדימה עשרים וחמש שנים וצפו בוידאו שבלינק הראשון. שתי דקות שמתמצתות את כל מה שרע בפמיניזם האקדמי הזועם. קודם כל הניסיון לתת ולידיות למה ש"הכלל" בודק: "זהו לא סימן שמדובר בסרט פמיניסטי או בסרט טוב, רק שזה סרט עם נוכחות נשית ושהנשים בו עוסקות ביותר מאשר גברים." אה-הה. נניח רגע לעובדה שזה אפילו לא לחלוטין נכון, ונעסוק בשני הדברים המידיים: א. אממ, כן, והחוק הראשון של מועדון הטאוטולוגיה הוא החוק הראשון של מועדון הטאוטולוגיה, ב. ועדיין לא הסברתן לי מה בכלל התוקף של התרגיל הקטנטן הזה, ולמה הוא עדיף על שלושת החוקים של מבחן הלג:
1. האם יש בסרט גבר בלי חולצה?
2. האם הוא מדבר על הרגשות שלו עם גבר אחר?
3. האם יש לו מטרות ארוכות טווח בחיים שאין להן קשר לנשק גרעיני?

ואז מגיע החלק המעליב באמת, שבו במשך בערך דקה מקרינים פוסטרים של סרטים שלא עוברים את המבחן. ברשימה: האביר האפל, טרמינייטור, ווצ'מן, שרק, רובוטריקים, שניים מסרטי בורן, ברונו, מכסחי השדים, לבובסקי, וואלי, מוכרים בלבד, שודדי הקריביים, אוסטין פאוורס, גברים בשחור, מועדון קרב, הנסיכה הקסומה, שר הטבעות… יש שם גם סרטי טרנטינו מראשית דרכו, סרט ג'יימס בונד ממש ישן… ושוב, מה הפואנטה? אם המטרה היא להראות שזו מגמה בזמן האחרון, למה יש שם סרטים משנות השבעים? אם המטרה היא להראות שזו מגמה באופן כללי, למה ברור מאוד שהמדגם הוא של סרטי אקשן עם מעט תיבול? מישהו באמת חשב, רק לרגע, שטרמינייטור וגברים בשחור מציגים נוכחות נשית? או מועדון קרב? והעובדה שברונו ואוסטין פאוארס ברשימה רק הורגת את הסיכוי שמישהו ייקח אתכן ברצינות. צריך לברור באיזושהי זהירות מה אתן תוקפות בכזאת אגרסיביות. באמת? לסרט שמבוסס על ספר מלחמה משנות ה-40 יש הטיות מגדריות? אני בשוק! זה בדיוק כמו חוקרות הספרות ששופכות עמודים על גבי עמודים של זעם פמיניסטי על ספרים מהמאה השמונה עשרה.

יש סרטים שנמצאים ברשימה הזאת למרות הדמויות הנשיות שיש בהן, למשל Hackers או האלמנט החמישי, פשוט כי אין אינטראקציה בין הנשים שנמצאות בו. גם קזבלנקה לא יעבור את המבחן כי שלוש הנשים העיקריות שבו (אילזה, איבון והבולגרייה שאולי בעצם אין לה שם) נמצאות כל אחת בקו עלילה נפרד ולא מתקשרות אחת עם השנייה. זה אומר שלא צריך לראות אותו, יצירת מופת כתובה ומשוחקת היטב שכמותו? ואם כבר אפרופו קזבלנקה, יש לנו את כשהארי פגש את סאלי. נכון, רוב השיחות של סאלי עם קלייר ואליס הן על מערכות יחסים כי זה (הפתעה!) סרט על מערכות יחסים. לא משנה שהדמות של סאלי כתובה היטב ואמינה, והשיחות שלה עם הארי כלליות ומקיפות את כל הנושאים בעולם (כולל הסוף של קזבלנקה, פעמיים).

נשוב רגע לבעיה המקורית שלי בניסוח של "נציגות נשית בסרט". כי הרי אין כאן שום בדיקה לנציגות הנשית, רק לאם יש פה חונטה של נשים. סאלי אלברייט היא דמות מופת, כמו גם אילזה לנד, ג'ני מפורסט גאמפ ואיווי מונדטה. הן סוחבות על הגב סרט, שפשוט אי אפשר להגיד עליו שאין בו נציגות נשית. אבל זה בסדר, הוא נכשל במבחן אז נשים אותו על פוסטר שמתרברב באיזה ייצוג נשי גרוע יש פה. ומי עובר את המבחן העוגמתי הזה? צ'יק פליקס? אולי. אתם צודקים, אני אלך לראות רק חלק מהצ'יק פליקס כי אני הולכת לפי החוק. זה יעשה את העולם מקום טוב יותר. ואני חושבת שגם קטעי ההקדמה של רוב סרטי הפורנו מקיימים את התנאים. צ'יק פליקס ופורנו. תודה, פמיניסטיות!

ואם כבר, אז מה אומר הכלל הזה על דמות נשית שמחזיקה בסביבה גברית, מה? Hackers נמצא ברשימה שהם מראים שם, וקייט ליבי היא אולי אשת ההיי-טק האידיאלית: היא נשית מצד אחד אבל תותחית מצד שני, והיא לא חוששת אפילו לרגע לשים את הבחורים במקום. לילו מהאלמנט החמישי מכסחת את כולם, ואפילו לא ממצמצת כשהיא מסבירה לקורבן דאלאס ש-"Me fifth element, supreme being. Me protect you." אבל לא, הן לא נחשבות, כי אין סביבן אישה אחרת. (נו, תקרת הזכוכית היא לולאה שמזינה את עצמה, לא?)

אוי, והלינקים שמתחת לוידאו. אלוהים אדירים. "למה יש קונספירציה אדירה להדיר נשים מסרטים" ("Why Film Schools Teach Screenwriters Not to Pass the Bechdel Test" by Jennifer Kesler) וכאלה. הן מצאו קריטריון רעוע שמטה את הסקלה לצד אחד ובנו עליו חומה, מגדל ומגפון שצועק הדרה-הדרה, אפליה-אפליה. פיחסה. פשוט פיחסה. (למעשה: פיחסה-פיחסה.)

אז א. שלחה לי את זה והתעצבנתי ממש. ממש-ממש. ואמרתי לה שזה בסדר, לא היא הכעיסה אותי, הפמיניסטיות הכעיסו אותי. "אבל אני פמיניסטית", היא ענתה. אבל א. ואני לא כאלה. אנחנו לא רושמות ניצחון על זה ששינו את המענה הקולי של 144 שלא יגיד יותר "אנא המתן ותיענה בהקדם" ואנחנו לא נוזפות במישהו שמספר בדיחה גסה. בחורות כמוהן מוציאות לבחורות כמונו שם רע. אנחנו פרגמטיות, אנחנו חיות בעולם המדעים המדויקים שבו אנחנו לפעמים צריכות להזכיר למישהו שאנחנו לא בחורה שאפשר לנפנף. לפי הסיפורים שלה, א. התחנכה בעיקר על ידי אבא שלה שהוא מדען. אני על ידי אמא שבילתה תקופה ארוכה כאישה כמעט-יחידה בהיי-טק של פעם. שתינו למדנו איך צריך להסתדר.

סנדרה גילברט וסוזן גובאר הן שתי חוקרות פמיניסטיות שהצליחו להוציא את אולי המאמר האקדמי הפמיניסטי היחיד אי פעם שלא שלח אותי לדפוק את הראש בשולחן בזעם. והן מדברות הרבה על נשים יוצרות מהתקופה שבה לא היה כל כך טריוויאלי להפוך לאחת כזאת, וכל החשובות מביניהן היו כאלה שהיה להן אבא שטרח לחנך אותן כמו את הבנים שלו ולא כמו בחורה חסרת חשיבות. ג'יין אוסטין, האחיות ברונטה… וגם דבורה בארון, אם אנחנו כבר בנושא. אלה שהצליחו (וללא ספק ההצלחה שלהן הייתה חשובה להמשך) הצליחו בזכות העובדה שהן היו מסוגלות לקבל על עצמן גבר בתור המודל לחיקוי, ולהתגבר על הפחד שנובע מזה שהוא גבר והן לא. זה לא קרה מעצמו, זה לא ניצוץ אלוהי שהתפרץ בתוכן. זו תוצאה של חינוך, של רוחב אופקים.

אם יהיו לי ילדים, אני חושבת שהדבר העיקרי שאני אטרח להעביר אליהם הוא שמותר לבחור מודל הזדהות שאינו שתי טיפות מים כמוך. אני לא יודעת איפה הייתי היום אם לא הייתי מזדהה עם הדמות של ואל קילמר ב-"Real Genius" ולוקחת אותו כמודל לחיקוי (עוד סרט שלא עובר את המבחן המטופש, אפרופו), או את הילד ב"הסיפור שלא נגמר", או מרטי מקפליי. בסוף יתחילו להתלונן על זה שאין מספיק סרטים על לסביות שחורות עם מוגבלויות פיזיות, שהן גם לא מכורות לסמים ומושחתות מוסרית ולכן אין לילדים שלנו מודלים ראויים לחיקוי. וזה פשוט יפריע, כי אני רוצה איזה סרט מטופש וחביב שיסיח את דעתי מהפמיניסטיות המעצבנות.

TLV זאת לא העיר שלי

בזמן האחרון, באופניים בדרך הביתה, השלטים על תחנות אוטובוס מכריזים על ה"להיט" החדש שהוט מתכננים. "ביום היא מגישה קפה, בלילה היא רוצה להגיש חדשות." "אבא שלו עובד במפעל, והוא רוצה להיכנס לתעשייה."

הטלויזיה הישראלית הצליחה, עד עצם היום הזה, להחריב כל פורמט ריאליטי שניסתה ליבא. טראש קליל כמו ANTM הפך לזבל איום ונורא לצפיה כמו הדוגמניות, סדרות איכותיות כמו פרוייקט מסלול הפכו לנוראיות. (כשהם עלו שנה שעברה ניסיתי לשדל את איילת שתכתוב פה משהו על זה כי לא היה לי את הכוח לעשות את זה בעצמי וזה באמת היה ראוי לדיון) אפילו הצלחות מסחררות, גם אם אינן בדיוק הטעם שלי, כמו איידול הפכו למעין פסטיבל חגיגת הבינוניות.

המתכון הרי פשוט: קחו את הפורמט כפי שניתן לכם מן היוצרים המקוריים שלו, החליטו שהוא לא מספיק מעניין כי הוא לא מכיל מספיק משימות, אז תכניסו אתגר בונוס חדש שהורס את כל דינאמיקת המשחק המקורית (השרדות, אני מסתכלת עליכם, אתם התחלתם וכולם הלכו בעקבותיכם), שנו את החוקים אקראית, ודאו שהשופטים הרבה יותר חשובים מהמתחרים, תנו למנחה מעמד שיפוטי ויכולת להטיל וטו על השופטים למרות שאין לו שום ידע בתחום (צביקה הדר, אני מסתכלת עליך), הוסיפו הצבעת אס-אמ-אס כי תכנית לא יכולה להיות מעניינת בלי אס-אם-אסים (היפה והחנון, הדוגמניות, השרדות, כבר הזהרתי אתכם קודם)… והכי, הכי חשוב: האריכו כל פרק לפחות פי שתיים אבל הקדישו לפחות חצי מהזמן לטוקינג-הדס שחוזרים על בדיוק מה שנאמר לפני רגע, אם אפשר אז כמה שיותר באמצע האקשן במקום להראות לנו את האקשן. (רק אני שמתי לב שבכלל לא ראו את הבגדים שאנשים בפרוייקט מסלול הישראלי עיצבו?)

עכשיו, אולי בגלל שמחוברות (פורמט ישראלי מקורי) הצליח, רצים עכשיו בהוט אחרי ז'אנר ה"ריאליטי דרמה", ומיבאים את הנמוך שבנמוכים: The Hills. בניגוד לשני סוגי הריאליטי העוטפים את הפורמט הזה כמו סנדוויץ': מעליה נמצאים פורמטים של מעקב יום-יומי של ריאליטי אחרי אנשים מפורסמים ומעניינים, כמו "משפחת אוזבורן", "השפנפנות של יו", "המאסטרו" הישראלית ואפילו Keeping Up With The Kardashians כי מאיזושהי סיבה האחיות קרדשיאן היו מפורסמות עוד לפני למרות שאף אחד לא יודע למה. מתחתיה נמצאות סדרות שעוקבות אחרי אנשים רגילים בחייהם, כמו שהיה The Real World, הריאליטי המקורי, או John and Kate Plus 8 או Sixteen and Pregnant או מחוברות. ושם, באמצע הסנדוויץ, יחד עם The Jersey Shore, נמצאות להן The Hills ואחותה The City, סדרות שכל מטרתן ליצר אינסטנט-סלבס כדי שיהיה לחדשות הבידור על מה לדווח, תופעה שהחמירה כל כך שהצופים של ערוץ E! דרשו מחדשות הבידור להפסיק לדווח על הכוכבים של הסדרה.

בישראל, שחמש עשרה הדקות נמשכות בה משהו כמו שנתיים וחצי, והמטרה הרשמית של ילדים היא כבר מזמן "להיות מפורסם", זה הולך להיות אפילו יותר גרוע. ארבעה אנשים ששואפים להשתלב בעולם הבידור עוברים לתל אביב ומקבלים עבודות בפרוטקציה ככה שכל מי שהם עובדים איתו ישנא אותם והולכים לראיין סלבס-ריאליטי אחרים שבעצמם מראיינים סלבס-ריאליטי בתכניות הבוקר שהם קיבלו בניסיון של הערוץ ליצור הייפ לעונות החדשות של התכנית. הסיכוי שהסדרה הזאת תהיה סבירה, אפילו קרובה לסבירה, כל כך נמוך שאני נדהמת מעצם היומרה של הניסיון הזה. או שאולי פשוט חדשות הבידור של ערוץ 3 כל כך התדרדרו מאז שגיא פינס עזב לערוץ 10 שאם הם לא ייצרו להם מהר כמה כוכבני ריאליטי משל עצמם, שמבטיחים ראיונות אקסקלוסיביים רק להם, לא תהיה לתכנית עתיד.

ואם כבר: TLV? זה הדבר הכי טוב שהצלחתם לחשוב עליו? בטח גם הייתה ישיבת קריאייטיב ארוכה ממש כדי לעלות על זה. לא יכולתם פשוט לקרוא לזה "העיר" ברפרנס ל-The City ולגמור עניין?

עד עכשיו הייתי מרוצה יחסית מהמקומות אליהם הכסף של ערוץ 3 להפקות מקור הולך. עכשיו פחות.

פילה הלג נזכרת קצת למה היא שונאת ישראלים

אומג, לאונרד כהן אמר משפט בעברית!!! הוא שולתתתתת!!! זו חוויה של פעם בחיים!!! יש תרגום לשירים בעברית!!! הוא אמר אני היהודי הקטן שכתב את התנ"ך!!!! מה זה השיר הזה? טוב, כמה זמן אפשר? תהיה הפסקה? כי צריך לעשן את הסמים שהבאנו מתישהו. שנייה, אני צריכה לעשות טלפון. מה זה, אי אפשר לשמוע! הרעש מפריע לי! דבר יותר חזק! מה? אתה צריך לראות איזה יופי פה! חוויה של פעם בחיים! מה? מה? אה!!! הוא אמר תל אביב בשיר!!! לאונרד כהן שולתתתתת!!!!

פילה הלג שונאת להיות צודקת לפעמים

אני יודעת, לא שמעתם ממני כבר מיליון שנה. לא נורא. טוב, קצת נורא. יש לי איזה חמש טיוטות חצי-כתובות, שלא בוער לי לסיים אותן. לא ברור לי למה. זה לא שאני לא זועפת על כל העולם ואחותו.

לפני יותר משנה, כתבתי פה משהו שהתייחסתי אליו כהערה חצי-צינית כשכתבתי אותו במקור. השבוע זכיתי לראות אותו מתגשם. שליין מראיין את נינט על צאת אלבומה החדש, זה שברוך הפיק לה. ראיון שאמור להסתיים, כמובן, בהופעת הבכורה של הסינגל מהאלבום בטלויזיה. כי, נו, נינט היא רוקרית עכשיו. יארג.

אז שליין שולח אותה לצד השני של הבמה, שם היא אמורה להופיע, באמירת "יאללה, הלהקה שלך מחכה לך." אני תוהה אם היא שכרה לה הרכב, או שזה הלקה של שליין מנגנת לה ברקע. אבל כבר ברגעים הראשונים ראיתי מעבר לכתף שלה את בס הריקנבקר של מרק, והתעצבתי. מי שלא מכיר, בכלל לא היה יודע שזה רוקפור שעומדים מאחוריה, בחושך. ספוט על נינט, שהרי היא נינט.

אני יודעת שהמון פעמים אמרתי עליה דברים טובים. או לפחות שללתי דברים רעים שנאמרו עליה. כי בעיני היא לא פגעה באיש, וזה לא הגיע לה. עכשיו? עכשיו היא דורכת על האנשים המאד-מאד מוכשרים שהרימו אותה על הכתפיים. עכשיו אני כועסת.

פילה הלג רוצה אוסקר

אני צריכה להכיר בזה שכנראה לא יהיה פוסט בחירות. קלוש הסיכוי שבחודשיים הקרובים משהו יצליח להוציא אותי מהאפאתיות המוחלטת לגבי פוליטיקה שהגעתי אליה. אפילו תכניות הפסאודו-סטירה, שהן לא מי יודע מה מצחיקות בפני עצמן, כבר לא מעלות בי ולו גיחוך. עד כדי כך אפאתית. לא נורא.

אבל אתמול ראיתי שוב את ואלס עם באשיר. בפעם השלישית. ודווקא הפעם, לא עם בן הזוג, לא עם המשפחה, אלא כמעט-לבד, יחד עם מ' שישבה בערבוביית הלם-אלם במשך כל הסרט, הוא היכה בי במלוא כוחו. גם כשהחלפת הרילים של הסרט התפקששה באמצע, האפקט לא התפוגג. הוא היה קשה מכפי שהיה בפעמיים הקודמות, אולי בגלל האווירה, ואולי בגלל שכבר הספקתי להתלהב מהאנימציה ומהמוסיקה, להכיר את הקטעים הקצת-מבהילים, ככה שלא חיכיתי בעצבים למשהו שיבוא, לצחוק ממה שאמור להצחיק. כל מה שנשאר זו הזוועה. טהורה וקשה, במסווה של רק-ציורים. קשה להאמין שדוד, שמאייר ספרי ילדים, גם מצייר דברים כאלה.

במקרה, בגלל שהפעם זו היתה הקרנה מיוחדת וכנראה שזה היה העותק הפנוי, הסרט היה עם כתוביות באנגלית. אז מעבר לאיות הפונטי של כל מני שמות, והעובדה שיוני גודמן רשום גם בתור Porn Artist בקרדיטים בסוף (ועל כך סחטיין), גם שמתי לב לכתוביות תוך כדי הסרט. זה משונה לחשוב מה רואה מי שרואה את הסרט בחו"ל. ההקבלה הצורמת הזאת בין המראות והקולות, לבין המלל שמופיע למטה. גיבוב של סלנג ישראלי ודיבור צה"לי הופך פתאום למשפט קצר, פשוט, עם הסברים של המובן-מאליו שהוא בעצם לא מובן מאליו למי שלא חי פה. ופתאום, בגלל שאני לא יכולה שלא לקרוא תרגום כשהוא שם, שמתי לב כמה פעמים המילה massacre מופיעה. זה לא מפתיע, בהתחשב בנושא של הסרט, אבל בכל זאת. באוזן זה בקושי נקלט. אולי כי זורקים את המילה הזאת על ימין ועל שמאל בימינו. באנגלית היא עדיין זרה מספיק כדי להיקלט. זה כמעט מוזר לראות אותה בהקשר של, נו, טבח של ממש.

עד עכשיו, הסרט מצליח בחו"ל בכל מקום שהוא מציג. שמעתי שבקאן הוא קיבל standing ovation בסוף ההקרנה. (וזה קהל קשה, שם. קורה שהם צועקים בוז לסרט באמצע.) אפשר להבין למה. זאת אומרת, השילוב ההזוי של מלחמה ואנימציה ממש יפה, ומולו ההימלטות המוצלחת מהז'אנר המאוס של סרט בוא-שב-ילדי-ואספר-לך-כמה-מלחמה-זה-רע-ולמה. ואם זה מדד, אז שישה פרסי אופיר. ואולי עוד מעט גלובוס זהב. זה כבר באמת מדד. סביר להניח שהמלחמה תדפוק את סיכויי האוסקר, אבל בכל זאת. זה הרי כי כל האקדמיה אנטישמים פרו-פלסטינים. (אבל אם שנתיים ברצף נגיע לאוסקר בזכות לבנון, מישהו עוד עשוי לחשוב שזה רעיון טוב להיכנס לשם פעם שלישית. אתם יודעים, כדי שיהיה חומר.)

אני יודעת שאני לא נוטה להביא כאן המלצות. למעשה, הייתה בערך אחת עד עכשיו. בערך. אבל אני חייבת. אם לא ראיתם, תראו. אם אתם מפחדים מקצת אשמה שמאלנית, אז אתם כנראה בבלוג הלא נכון גם ככה. Suck it up ולכו לראות.

פילה הלג שואלת, תרבות מה היא?

כרגע, שלא כמו אינספור אחרים, אני לא צופה בגמר הגדול של האח הגדול. מצד שני, אני גם לא הולכת לעצרת למען התרבות למרות שהיא שעה קלה ממקום המצאי כרגע. י', שמזרימה לי דיווחים שוטפים משם, טוענת שיש המון אנשים, אבל התוכן די צולע. מה שנשאר מהתרבות זה כבר לא משהו.

איך מגדירים תרבות, בעצם? הרי, גם האח הגדול הוא תרבות. אולי לא תרבות גבוהה. אבל לך תגדיר תרבות גבוהה. מה, בעצם, עושה את האח הגדול נחות מ-, נאמר, הצגה של כנר על הגג? לא, אני שואלת באמת.

הרי, בטעם האסתטי שלי, גם ההפקה הכי צולעת של תיכון של כנר על הגג לוקחת. אבל מישהו שלא סובל מחזות זמר, מי אני שאכתיב לו שלשמוע אנשים פורצים בשיר באמצע המשפט סתם ככה זה יותר או פחות מלראות את שפרה ולאון מדברים על כלום? ובכלל, אני, שאין לי חיבה יתרה לסיינפלד (כן, כן. באמת. תסקלו אותי או משהו.) האם יש לי דרך להשוות בין ג'רי וג'ורג' מדברים על כלום לבין שפרה ולאון מדברים על כלום?

הרי כבר ציינתי פה בעבר שהסלידה שלי מתכניות ריאליטי היא לא מוחלטת. אז למה זאת ולא זאת? למה אני יכולה לקרוא ל-So You Think You Can Dance תרבות ולאח הגדול לא? הערך האסתטי שלי, האישי, אומר שגברים בטייטס מקפצים בצורות שנראות כואבות זה יפה, כנראה יותר יפה מהרבה דברים אחרים. אני מכירה אנשים "עם טעם טוב" שלא מסכימים. הערך האסתטי שלי גם אומר שאומנות מודרנית זה די דרעק, אז אני כנראה אמקם דוקומנטרי על אומנות מודרנית בצד של האח הגדול של הסקלה.

אבל איכשהו, בלי לחשוב על זה בכלל, הצלחנו לפתח איזושהי דעת-הכלל בנושא. סדרות ריאליטי זה רע. בעיקר אלה שכולם רואים. בעיקר-בעיקר אלה שמפיקים בארץ וכולם רואים, אבל רק כי הבן של השכנה של סבתא משתתף. תיאטרון ומחול זה משעמם, אבל זה תרבות גבוהה. אנחנו כנראה פשוט לא מתורבתים מספיק. קונצרטים, וואי-וואי. קונצרטים זה שיא התרבות. עזבו שהיינו נרדמים בזה כמו כלום. הופעות של נינט, מצד שני, זה לא תרבותי מספיק שזה מקלקל את כל מה שזה נוגע בו. גם אם היא במקרה שרה יפה שירים של מישהו שנחשב לנורא מוצלח.

אני לא יודעת מה תרבותי ומה לא. אני יודעת מה אני מעדיפה לראות ומה לא. נכון, יש רגעים של רגשי אשם כי אני רואה קצת משהו שאני אוהבת אבל מגדירה כלא איכותי. למה אני צריכה את ההגדרה הזאת? אם אני אוהבת, אז אני אוהבת. ואם בא לי מדי פעם לתת למוח לנוח עם איזו סדרת טינאייג'רים אמריקאית, אז מה? ואם לי.ג. מתחשק לקרוא רומנים למשרתות כי היא עייפה מדי לכל דבר אחר אבל היא עדיין רוצה לקרוא משהו, למה זה משהו שהיא צריכה להתבייש בו? ולמה מישהו שקורא מדע בדיוני הכי-סופר-דופר-איכותי צריך תמיד להתנצל על זה כל הזמן? (עזבו. נקודה כואבת בפני עצמה. נושא לפעם אחרת.)

נורא קל לנו להכניס את עצמנו לקטלוגים של החברה. אם אני רוצה להיות אדם תרבותי, אז אני אראה תיאטרון, גם אם הוא גרוע, כי זה תרבותי. ואני אקרא יצירות מופת, גם אם הן נוראיות, כי זה תרבותי. ואני אראה ערוץ שמונה, גם אם הם לא הביאו שום דבר איכותי כבר איזה חצי שנה רצוף, כי בתור בנאדם תרבותי זו האופציה השפוייה היחידה שנשארה לי בטלויזיה. הייתי בסרט הזה, פעם. הלכתי להצגות גרועות, וקראתי את מלחמה ושלום, וראיתי רק ערוץ שמונה וערוץ ההיסטוריה. לפחות באותה תקופה, ערוץ ההיסטוריה רק התחיל והיה בו דרעק מעניין במשך איזה שלושה-ארבעה חודשים. ומה יצא ממני? בנאדם מתורבת יותר מאשר זו שיושבת לידי בתור לקופת חולים וקוראת רם אורן ואני לא יודעת עליה שיש לה תואר שני בפילוסופיה?

לכו תגדירו, באמת.

י' (המקורית) עדכנה, ההפגנה התפזרה כבר, קצת לפני עשר. המארגנים בטח רצו להספיק הביתה לתוצאות.