פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג לא זועמת.

18/06/2010
להגיב

יחסית לכל מה שקורה במדינה לאחרונה, הייתם חושבים שאני אהיה זועמת כהרגלי. גם אני חשבתי ככה. אבל הזעם שאני חשה בדרך כלל לנוכח דברים כאלה התעמעם לו למעיין יאוש עמוק וחסר כל תקווה. אם אין תקווה, למה לכעוס?

אז, מכיוון שבטח חשבתם שתקבלו מנה בריאה של עצבים וקיבלתם אפאתיה, הנה מנה בריאה של עצבים על אפאתיה:

מודעות פרסומת

פילה הלג שונאת לעבור דירה

בכלל, בחיים האמיתיים. עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים בחיי שזו חייבת להיות אחת הפעולות השנואות עלי ביותר. גם המעבר הזה, שהוא מעבר וירטואלי לגמרי, אינו נעים לי, בדיוק באותה המידה.

בלוגלי, למקרה שלא שמעתם במקום אחר, עומד לסגור את שעריו. זה עצוב מאוד, באופן כללי וגם באופן פרטי כי עם כל התלונות שלי עליו במשך השנים, אני עדיין אדם של סטטוס קוו ותמיד אעדיף את מה שאני כבר מכירה או את המקום שבו אני כבר נמצאת.

אז הבלוג עובר לבית חדש ב-wordpress.com, בכתובת https://pilaheleg.wordpress.com, ופיד ה-RSS יתעדכן ל-https://pilaheleg.wordpress.com/feed. כדאי להתעדכן בהתאם, כי אני לא יודעת אם ההפניה האוטומטית של הבלוג תעבוד בצורה חלקה, או מה יקרה לה ברגע שבלוגלי ירדו מהאוויר.

אז עיצוב חדש, בית חדש, נקווה שלא יהיו קשיי התסגלות קשים מנשוא. מעכשיו תגובות לא יאופשרו בבלוגלי יותר, ופוסטים חדשים יעלו רק בוורדפרס.

ביי ביי, בלוגלי. הייתם בית חם ואני מודה לכם.


פורסם בנאצה

מרררר.

17/05/2010
2 תגובות

מה יש בה, בהרגשה הזאת שזה בסדר שרמסו אותי ודרכו עלי, אני הייתי בסדר אז אפשר לעבור לסדר היום?


פורסם בחלאות, נאצה

פילה הלג שונאת את ערוץ 24 יותר מהרגיל

ערוץ 24, זה שפרסם את השינוי שלהם לטובה עם עזיבת קוטנר ב"פחות קליפים, יותר בשר" ועכשיו מבלה את עיקר זמנו באולפני-סתם-ככה ושיחות-עם-זמרים-מזרחיים, נמצא עכשיו בשיאו של עוררות מינית שלא ידע כמוה כבר הרבה זמן. האורגזמה תהיה בעשרים לתשע בערב, כשאביב גפן יופיע בברלין והם ישדרו בשידור חי. כדי להלהיב את כל הקהל שלהם, כבר בערך ארבע שעות שיש מרתון אביב גפן. השירים הטובים של אביב גפן, השירים הטובים שאביב גפן כתב לאנשים אחרים, ספיישל אביב גפן בכוכב נולד.

מה? אמרנו עליו משהו רע כשהוא כתב מילים אנטי-ממסדיות והצטלם לשער של עיתון עם "טוב למות בעד עצמנו" כתוב לו על החזה? חלילה! הוא לב הקונצנזוס! לעגנו לו כשהוא נתן את השירים לפרסומות לסלולרי? לא ולא! ביטלנו לו הופעות ברדיו כי הוא לא עשה צבא? מה פתאום! הוא משלנו! משלנו, שומעים! וגם על הראיונות הפרובוקטיביים שהוא נתן לעיתונים זרים כדי לקדם את המכירות שלו בחו"ל, בהם הוא מלכלך על ישראלים, ברור שאנחנו סולחים. מה, זה כאילו לא היה. הרי מדובר במשורר, במלחין מחונן, בזה שסוף-סוף הוציא לנינט דיסק!

והזקפה הלאומית עומדת קצת יותר. רק חסר לו אם הוא יפשל.


פילה הלג שונאת את יום הזכרון

19/04/2010
להגיב

לפני כמעט שנה קראתי את ספרה של יהודית הנדל, הר הטועים. התחלתי אותו בתשע בערב ביום עבודה ולא קמתי מהספה עד אחת בלילה כשסיימתי אותו. לא נהנתי ממנו. יצא לי להרהר בו או לחזור אליו שוב כמה פעמים מאז, בערב יום כיפור, מועד התרחשות העלילה (למעשה, יום אחרי התרחשות העלילה), לקראת הרצאה של פרופ' חנה נוה שהייתה בעיקר על ספרה בשבי האבל, ושוב, פעם נוספת, כמה חודשים אחר כך. כל פעם קיוויתי להבין למה, בעצם, לא אהבתי את הספר. אתמול סוף-סוף הבנתי.

לפני שקראתי אותו, ע. תיארה לי את הספר בתור "הורים של חיילים מתים בבית קברות, וזהו." מבחינה עלילתית, זה תיאור יחסית מדוייק. הוא על היום שלפני ערב יום כיפור, בקרית שאול, על הורים לחללי מלחמת יום הכיפורים שמגיעים, חלקם כי הם מגיעים כל יום, וחלקם כי הם לא רוצים לבוא לאזכרה הגדולה שלמחרת. הוא מלא בגינוני אבל שמיוחדים לכל הורה, עשרות מהם. אתמול הבנתי שהסיבה שלא נהנתי מהספר היא שיש את ההרגשה המאוד ברורה שמפריעים לפרטיות של כל אותם אנשים, לאבל הפרטי שלהם. יש לי הרגשה שהתחושה הזאת היא בכוונה.

אתמול הייתי בדרך לאזכרה, שהקשר שלה ליום הזכרון הוא קלנדרי בלבד. זו השנה הראשונה שאני הולכת למשהו בערב יום הזכרון, שהעצב שלי הוא לא מבחוץ. (זה לא קשה להשרות עלי עצב, הוא שורה עלי גם ככה במשך הרבה מהזמן. רק תגידו לי שהיום צריך להיות עצובים, והופס.) עמדתי בפקק של אנשים שבורחים הביתה לפני הצפירה, והקשבתי לפסטיאבל ברדיו. תהיו עצובים, בכוח, תהיו עצובים. ואז הבנתי. העורכים של גל"צ או מאה-אף-אם, או מה שזה לא היה, מה הם מבינים? הם עורכים פלייליסט שאמור להעציב, מחווה ריקה, מסמן חיצוני. למה אנשים אחרים, אני-של-לפני-שנה כאלה, צריכים להשתתף בצערי באופן ריק? מה זה בכלל עניינם?

אף פעם לא הבנתי את הטקסים כשהייתי צעירה יותר. מישהו שר שיר עצוב על הבמה וזה אמור להזכיר לנו שמחר יום העצמאות. לא הבנתי באמת שהם אמורים להתקשר לאבל מהסוג שיש בשבעה או באזכרה. מי שיש לו סיבה להיות אבל ביום הזה עשוי לרצות את הטקסיות בשביל עצמו. הוא עשוי לרצות להיפגש עם אנשים שאבלים כמוהו, על אותו אדם או אדם אחר. אבל כשמערבים בזה את מי שזה לא נוגע לו, את מי שלא רוצה להיות שם, הדברים הולכים ומתרוקנים מתוכן. ונשאר רק הדבר הלאומי, הנאומים הפוליטיים בטקסים שההשתתפות בהם חובה, השירים שהם לא ממש שירי אבל אבל הם איטיים וזה כל מה שמותר לשים היום ברדיו. הצורך של המדינה לאחוז בשתי ידיים בדבר הזה, באבל המאולץ הזה, כדי ל…מה? לקבע אותנו, כנראה. להחדיר בנו אידאולוגיה. זה מאוד מורגש בשנים האחרונות כשהתקשורת מתרפקת על הורים ששמחים על כך שהקריבו ילדים על מזבח המולדת, ולא מתביישים לומר את זה למצלמות. אחת הדוגמאות הנפוצות כשמסבירים על אינטרפלציה אלתוסרית בארץ, היא העמידה בצפירה.

כדאי לקרוא את הר הטועים. אי הנעימות שהוא משרה דומה לזו שהייתי מרגישה כשהמצלמות היו מתפרצות להלוויות של הרוגי פיגועים. תחושה שאין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות או לומר שלא ישמע מתנשא או מבזה או ריק מתוכן או כל התשובות נכונות. אותה תחושה שגרם לי הקטע בעיין ערך: אהבה של גרוסמן שבו מומיק מגלה שהיום האחד בשנה שבו ההורים שלו מוציאים אותו מבית הספר ונוסעים לנופש הוא יום השואה.

פרופ' נוה סיפרה שב-49, מישהו בועדת הסמלים של הכנסת העלה את הרעיון המבריק של אות ההורים השכולים. הוא אמור להוקיר את ההורים ולציין בפני כל את גבורתם. מדליה. הורים ששכלו בן אחד יקבלו מדליית ארד, הורים ששכלו שני בנים יקבלו מדליית כסף, והורים ששכלו שלושה בנים או יותר יקבלו מדליית זהב.

ונראה לי שהרבה ממה שאנחנו עושים לא הרבה פחות נורא.

יום עצמאות שמח.


פילה הלג תוהה על קנקנם של כינויים

01/04/2010
3 תגובות

לא מזמן כל כך, תחרות סיפורים אחת ביקשה ממני להגיש את הסיפור בעילום שם. עילום שם זה אינו עילום שם מוחלט, אלא ביקשו שאבחר לי כינוי שאי אפשר לזהות אותי דרכו. אז ישבתי לחפש אחד. וכל פעם מחדש (לא פעם ראשונה שאני שולחת משהו לתחרות שכזו) הדבר גורם לי לחשוב על כינויים. כי החיפוש אחר כינוי חדש, יש-מאין, הוא מפרך. וזה תמיד מפתיע אותי. הפעם ניסיתי להבין קצת למה זה.

יש שלב בחיים, הבנתי שבימינו הוא מוקדם יותר, אבל בזמני הוא היה בחטיבה, ככה, שבו אתה מגיע להחלטה הסופית איך קוראים לך, בעצם.

כשאתה ילד קטן, מי שרוצה קורא לך איך שאתה רוצה. כולם חושבים שזה שאתה ילד אומר שמותר להוסיף 'לה, 'יק, להכפיל הברות אקראיות של השם שלך, להשמיט אחרות. מה לא. וזה לא כזה משנה, כי החשיבות של השם מבחינתך היא, נו, לא כל כך. למשל, לילדה הקטנה של בת-דודתי יש את האות ר' בשם, וקשה לה לומר ר'. אז ביום הראשון של הגן היא פשוט אמרה לכולם (גם לגננת) שקוראים לה נעה. כתבו לה נעה על הציור, על המגירה, והיא הייתה מבסוטה לגמרי. ענתה כשקראו לה, הכול. אפילו אחיה שאיתה בגן שיתף פעולה לגמרי.

אחר כך יש את תחילת גיל ההתבגרות, שבו אוספים כינויים. בבית ספר, באינטרנט. אולי זה רק הדור שלי, אבל אנחנו בחרנו לעצמנו את הכינוי אינטרנט (יוזנט, מישהו?) בערך בגיל החטיבה, ורובנו נשארנו איתו עד עצם היום הזה. אולי היום זה מתבטא בשם שבו פותח המתבגר הצעיר את הפייסבוק והטוויטר שלו. אין לדעת. (והרי רוב חברי הבוגרים פתחו את הפייסבוק בשם שהם נסגרו עליו ואת הטוויטר בניק שהיה להם מאז ומעולם, בערך.) אני זוכרת את השלב הזה שבו כל מיני אנשים מתנסים קצת עם שמות. לפעמים זה גם מבחוץ. ג'ינג'י, פוצ'ו, גולדי. בגיל 14, בערך, הייתה בחורה שקראו לה ורד שהחליטה יום אחד שהיא רוצה שיקראו לה רחלי. או שזה היה להפך. היא הייתה רחלי-ורד-רחלי בפי כולם. עד שמגיע אדם לתיכון, הוא כבר יודע בדיוק איך הוא רוצה שיקראו לו. והוא מבקש שיקראו לו ככה. ולרוב, זה יהיה השם שהוא ישאר איתו לשארית חייו. זאת אחת הבחירות הבוגרות לגבי עצמנו שעולה לנו הכי מעט (פחות מבגדים ואביזרים או אוטו, זה בטוח) ומגדירה אותנו בצורה הכי חזקה.

אנשים מתנגדים קשות להיקרא בשם שהוא לא שלהם. זה שהחליט שחשוב לו להיות "דודי" לא יסכים לענות ל"דוד" ולהפך. ויש רק חריגה אחת מזה, מקום אחד שבו באמת, אבל באמת אין ברירה.

וזה הצבא.

בצבא אין לך שום בחירה לגבי איך יקראו לך. אולי זה יהיה שם המשפחה שלך, אולי זה יהיה השם המלא (יש עד עצם היום הזה שלושה אנשים, ש.ש. ג.ג. וג.ט. שכשאומרים רק את שמם הפרטי אין לי מושג על מי מדברים.), אולי זה יהיה שם המשפחה, אולי זה יהיה עיוות כמו טטי או פינקי או גולדי. אולי פילה הלג. ואולי תשנא את זה עד אימה, אבל זה לא יעזור. זה שם. לפעמים זה שם גם אחרי שתשתחרר, לפעמים תצליח להעלים את זה. יש אנשים שלקחו את הכינוי ורצו איתו (אההמ.) ויש כאלה שדאגו שהוא ימות. זאת הייתה הפתעה מוחלטת לגלות דרך פייסבוק שרן פ. הוא בעצם רני. שאלתי אותו מה נסגר והוא אמר, בפשטות ניצחת, "תמיד הייתי רני. רק במדור לא."

יש הרבה דברים שקוראים לך שאתה לא יכול לשלוט בהם. "שמאלני", "ימני", "שוביניסט", "פמיניסטית", "בוצ'ה", "שחיפית". בשם שלך, השם עצמו, עוד יש שליטה. ואולי באובדן השליטה והעצמי המוחלט שהוא השירות הצבאי, או לפחות תחילתו, אנחנו נפתחים ומסכימים לקבל על עצמנו עוד שם או שניים, לצרף אותם להגדרת העצמי שלנו, שגם ככה מתרחבת לקבל "חייל". (והרי הכינוי העיקרי שאדם מוצא עצמו עונה לו במהלך השירות הוא "חייל!" או "קצין!" )

אבל פתאום, ככה, באמצע החיים, צריך כינוי חדש. לא דומה לאף אחד מהישנים שמלווים אותי כבר שנים ארוכות. ושום דבר שאני מנסה לא מרגיש הולם. בדיוק כמו שאני כבר לא עונה למיני הכינויים הילדותיים שהדודות עדיין מדביקות לי, אני לא מסוגלת לענות למשהו כל כך… אקראי. פעם, בתקופה שכל אמריקאי היה משבש לי את השם בדרכו האישית שלו, טענתי שאני אענה להכל, אפילו "היי, את". אבל הייתי בחטיבה. מה ידעתי אז?


פילה הלג שונאת העמדות פנים

10/03/2010
2 תגובות

היה יום האישה הבינ"ל שלשום, מסתבר. ואיכשהו אני מופתעת שלא הייתה אף שדולת נשים מחוץ לתחרות מלכת היופי, מכתירה כבשה לזכר ימים עברו. וכמובן שהחדשות הביאו את חיים אתגר, האיש שתפקידו לראות יוטיוב כל היום, כדי לדבר על נשים באינטרנט. ואיכשהו, לא שאני מופתעת, זה נגמר בלהראות קליפים של בחורות כמעט-לא לבושות. זה כנראה היה כדי לרכך את הקהל לקראת ה"חוקרת מגדר" (קרי: דוקטורנטית זועמת) שדיברה אחריו.

לכבוד יום האישה הבינ"ל, גורביץ כתב דבר-מה יפה על ליברליות והשפלת נשים. איפשהו שם הוא שם לינק ל"טור דעה".

בסוף השבוע, פרסמה "נעמי בן עמי" – אם היא אכן קיימת; השם הזה מופיע בגוגל כשמה של מנהלת "נתיב", ובעליל לא מדובר באותה אשה, אם אכן באשה מדובר – מאמר בוויינט, שבו ניסתה להגן על "קווי המהדרין". מדובר בדמות מפוקפקת, שמתיימרת לדבר בשם עמותה או אגודה שאין לה כל זכר – "שדולת הנשים העולמית למען התחבורה המוסדרת" – וב"חדרי חרדים" נטען שמדובר בהמצאה של חסידות גור, הפסיכית שבין החסידויות בכל הקשור למעמד נשים.

(לינקים מן המקור)

אז קראתי את המאמר. אולי כי הייתי חייבת לראות, או אולי כי לא האמנתי שזה יהיה כל כך גרוע. זה כן, אגב. וגם הטוקבקים, אם למישהו היה ספק.

אפילו בלי לנסות לעמוד על משמעותם של קטעים תמוהים כמו "בנוסף לכך, במידה ואכן תיווצר סיטואציה שיקשה לחרדים לנסוע בתחבורה, הציבור החרדי יחפש לעצמו אלטרנטיבה. תיווצר תופעת 'רוזה פארקס' במהדורה חרדית, ומצב התחבורה בישראל יחזור כ-15 שנה אחורנית." (ברצינות, רגע. מה הקשר בין חיפוש אלטרנטיבה לרוזה פארקס, ואיך תתנהג לה רוזה פארקס חרדית? תתעקש לשבת במאחורה של האוטובוס? ומה היה מצב התחבורה הציבורית לפני 15 שנים, חוץ מאשר יותר זול?) יש משהו בטקסט הזה שהטריד אותי מאוד.

אני רוצה דווקא להיטפל (והתנצלותי הכנה לשונאי דרידה שעוד רגע ימרטו את שערות ראשם) לדבר קטן אחר, והוא השימוש הקצת מופרע של הכותב(ת) במרכאות. ספציפית, הטרידו אותי משפטים מסוג זה: "מה שמסכן אלפי מקומות עבודה של 'חילונים' העובדים בחברות התחבורה…" כי הרי, הם "חילונים", אתם מבינים. עם נפנוף הידיים באוויר בתנועת מרכאות. זה רק בכאילו, זה לא חשוב. כל ה"חילונים" ו"חרדים" ו"דתיים" הזה, זה סתם. הרי כולכם יהודים, וזה לגמרי לא ברור לנו למה, בעצם, אתם לא עושים מה שהרבי אומר. (פעם, בנושא ההפגנות בירושלים, בהשתלשלות מייל שכללה בעל תשובה אחד, הוא הסביר לנו שמבחינת רוב החרדים העובדה שמסתובבים בעולם יהודים שלא שומרים שבת וכשרות, זה סוג של חלוקה באפס. תמיד אהבתי את התיאור הזה.)

עכשיו, אני נוטה לחשוב על עצמי בתור אדם סובלני, יחסית. (לא, באמת.) ואני מכבדת את אמונותיהם של אנשים, גם אלה שחילוניים קיצוניים יותר ממני וגם את אלה שפחות. ונכון שרוב האנשים לא יבחרו את מידת הדבקות שלהם במצוות היהדות בתור אחד ממרכיבי הזהות העיקריים שלהם, אבל זה לא אומר שזה לא קיים. ויותר מזה, זה יהיה די נאיבי לנסות להעלים מזה עין. חוץ מזה שאני חושבת שזה פוגעני לומר שכל רגע אפרוץ בתהליך תשובה כמעט-מיידי ואורח-חיי הנוכחי הוא מין העמדת פנים או דבר-מה נמוג… חוץ מזה, זה גם יהיה מוגזם לומר שאין מודעות מתמדת לזה ביחסים בין שני אנשים. בדיוק כמו שאני יודעת של. מערבבת בשר וחלב אבל לא אוכלת חזיר, אז אם אני מזמינה אותה לבשל איתי קרבונרה זה צריך להיות עם חזה אווז, בעוד שכשהולכים עם ש. לאנשהו, צריך מקום עם תעודה. בדיוק כמו שאחת החברות שהיו לי בתיכון הייתה תמיד נמצאת אצלי בבית, אבל בפסח הייתה מציעה לי לבוא אליה כדי שהיא תוכל להמשיך להעלים עין מזה שהבית שלי לא כשר. זה עוד אחד מהדברים האלה שחייבים להיות שם כדי להיות מסוגלים לנהל את האינטראקציה, כמו לדעת שמישהו נפגע משפה בוטה, או שמישהו לא שומע כל כך טוב אז צריך לדבר בקול רם.

המרכאות הללו שוללות את האפשרות לדו קיום. הן מציבות עובדה: הכול העמדות פנים, יש רק דרך אחת אמיתית. רוצים לנחש איזו דרך היא הנכונה, ילדים וילדות? את הפתרון יש לשלוח למערכת, ובין העונים נכונה תוגרל הזכות להיסקל כאפיקורוס להכעיס.

ובנימת סיום, אציין שהחילונים שם במאמר הם "חילונים". הרפורמיות הן באמת רפורמיות. שלא נשכח רגע מי השטן שצריך להדיר מעמנו.


שנאות ישנות מתעוררות

28/01/2010
3 תגובות

הדעות החזקות שלי על הוא-הא המשתמטים כנראה היו המניע העיקרי שלי לפתוח את הבלוג הזה מלכתחילה. אז דמיינו לכם את הפתעתי שהפרסומות עשו קאמבק על אוטובוסים של דן, ממש בשבועות האחרונים. משהו בסגנון, "משתמט, אל תתפוס עלינו טרמפ," ובקטן-קטן למטה, כוכבית "משתמט: מי שחל עליו חוק הגיוס ולא התגייס." זו, כמובן, לא ההגדרה לפי חוק של השתמטות. אבל מי סופר.

אני לא זוכרת אם הכוכבית הקטנה הזו הייתה שם במקור או לא, אבל היא זו שגרמה לי לחשוב, בעצם: למה שהקמפיין הזה יחזור, אחרי שצמרת המשעבדים בצה"ל הודיעו שהייתה הצלחה לקמפיין הקודם, ואחוזי הגיוס בקרב המגזר החילוני עלו? אה-הה, חשבתי לעצמי, זאת בעצם הנקודה: "מי שחל עליו חוק הגיוס." הקמפיין הנ"ל, שאולי ואולי לא משולם על ידי הצבא, ואולי ואולי לא משרת באופן ישיר אינטרסים של הצבא, באופן מופגן עד כמה שיכולה להיות כוכבית אחת קטנה כזו, מספיק גדולה בשביל לקרוא כשאתה עומד על המדרכה והאוטובוס עומד ברמזור, מכוון את עצמו רק למגזר החילוני. לא היה שום ספק שזה עניינו גם בסבב שעבר, עם פרסומות הטלויזיה האידיוטיות של האנשים שיושבים בהודו ומדברים על השירות הצבאי שלהם, וההוא שיושב נבוך בצד, או מה שהעוגמה הזו לא הייתה.

עכשיו, אם הקמפיין היה פונה להשתמטות כלשונה, עכשיו היה כמעט הגיוני, אוטוטו יש מחזור גיוס קרבי גדול. צריך להחדיר בילדודס את האומץ באמת ללכת ביום גיוסם ולא לברוח. שכן, זו השתמטות. אבל לא, הקמפיין הזה מכוון את עצמו כלפי תלמידי י"א-י"ב שנוסעים באוטובוס הזה לבי"ס וההורים שלהם שעומדים לידו בפקק. הוא מכוון את עצמו לאלה שיוציאו פטור מסיבות השמורות במערכת, מוצדקות או לא. וכמובן להורים שלהם, שצריכים להסביר להם כמה הם מאוכזבים מהעניין. אז למה עכשיו? צו ראשון הוא לפי יום הולדת. יש יותר ימי הולדת בחודש-חודשיים הקרובים?

או שאולי היד הנעלמה שנותנת הון כסף כדי שהקמפיין הזה יעלה, החזירה את האצבע המאשימה כלפי החילונים כי עכשיו זה זמן נוח פוליטית לעשות את זה? הרי, בעקבות פרשת הר הברכה בדיוק נחשפנו כולנו לאיזה ביזיון גדול הוא ה"הסדר": שנה וארבעה חודשים של צבא בתמורה לזכות להסתובב ולהכריז בראש חוצות שלא רק שעשו צבא, הם היו אולטרא-קרביים ביחידות המובחרות. ופתאום עתודאים שעשו שש שנים צבא תמורת שלוש שנים לימודים מתחילים לתהות למה הם לא עשו שנה וארבע, וקרביים שטחנו את התחת תוהים למה הם לא עשו שנה וארבע ואז הלכו לאוניברסיטה, במיוחד כשהרבנים טרחו כל כך להשוות את חופש הביטוי שלהם לחופש אקדמי. ואולי עכשיו, כשהציבור כל כך זועם על אותם דתיים בהסדר, כדי להסיט את תשומת הלב, צריך לצעוק, "תראו! תראו! חילונים משתמטים!" ולקוות שהעם מספיק טיפש כדי שכשהדם עולה להם לראש הם ישכחו מכל השאר.

אולי.


פורסם בנאצה, צבא

פילה הלג לא שונאת את הצורר האמריקאי

26/10/2009
18 תגובות

הגילוי הנאות השייך לפוסט הזה הוא כי הפילה בילתה ארבע שנים משמעותיות מחייה, החובקות יסודי, חטיבה ותיכון, במערכת החינוך האמריקאית. התרבות האמריקאית טבועה בה היטב. ולרוב היא אפילו לא מתביישת בזה.

ארוחה חברתית-משהו שהייתי בה לאחרונה התלקחה לוויכוח סוער על "כמה האמריקאים האלה צבועים וטפשים". הביטוי הנ"ל, באינספור ווריאציות ומלווה בדוגמאות מבערך חצי שנה של נסיון, הגיע משני אנשים שחזרו לפני חודשים מספר מחצי שנה של מכירות בקניונים בארה"ב. אני מודה בקיומה של "הצביעות" האמריקאית, זו של אפס-למאה של הטון הנחמד והחיוך. אני כבר לא טובה בלתחזק אותו, את הטון המחוייך, ושיחות ארוכות כאלה מעייפות אותי היום. אבל אני חייבת לומר שאני מעדיפה אותה פי אלף מהצביעות הישראלית, זאת שבה כועסים על כולם כי הם נורא לא בסדר, כי אם הם יהיו לא בסדר, לך לא יהיה את מי לדפוק.

אבל דווקא אותם אלה שנהנים לנסוע לתרבות שומרת החוק וההולכת בתלם, כי קל כל כך לעשות בה כרצונך, לא יגנו עליה. הם יזלזלו בה. אותם אנשים שמספרים איך עמדו ושיקרו "כמו שהם לא שיקרו בחיים" לשירותי ההגירה האמריקאיים שניסו לתפוס אותם בקטנות (החארות האלה) כי היה ברור להם שאלה באו לפה לעבוד, כאשר תשאל אותם למה, בעצם, החברות האלה של העגלות בקניונים מביאות ישראלים, לפעמים עם ניירות ולפעמים בלי, כדי לעבוד, השאלה נראית להם לחלוטין לא רלוונטית, ולפעמים גם לא לעניין. ישראלים רוצים לעבוד עם ישראלים, הרי. בדיוק כמו שישראלים רוצים לטייל עם ישראלים. אז הם יביאו ישראלים כדי לעבוד איתם. או שהרי ישראלים זה דבר אקזוטי, אז הם מושכים יותר בתור הנציגות הפרונטלית של דברים כמו מוצרי ים המלח או תמונות של ציירים ישראלים.

זה לא עולה בדעתם, או יותר נכון, הם לא נותנים לזה לעלות בדעתם, שהסיבה שמביאים אותם בכמויות מסחריות, תוך סיכון של כלא וגירוש, זה כי במאכריות פשוטה, התרבות האמריקאית מפסידה לתרבות הישראלית לפני שהישראלי בכלל התחמם. שתפקידם, בעגלה הזו בקניון, היא להכניע את האמריקאי בכוח הזרוע, במלחמת מוחות. לרמות.

לפני שנים מספר, ישב לידי בטיסה מניוארק לתל אביב בחור, איני זוכרת את שמו, שבדיוק סיים שלושה חודשים של עבודה חוקית בעגלות (מסתבר שיש כזאת. מסתבר שיש גם עבודה שמספרים לישראלים שבאים לעבוד בה שהיא חוקית, ואחרי כמה שנים כשהם מנסים שוב להוציא ויזה לארה"ב מסתבר להם שהם מנועים מלהיכנס כי שירותי ההגירה יודעים שהם עבדו בלי אישור – כי בניגוד לאנשים שבאים באופן לא חוקי, הם חשבו שהם בסדר ולא היו דיסקרטיים.) והוא סיפר לי במשך הזמן עד ההמראה – אני ישנה כמו אבן בטיסות כדרך קבע – על העבודה שלו שם. הוא עשה רושם של בחור עם אינטיליגנציה בלתי-רגילה, בעיקר בגלל היכולת שלו להסתכל בצורה יחסית אובייקטיבית על כל העניין. זה מעניין, הוא אמר, בכמה שבועות הראשונים. מעניין המשחק מוחות שמלמדים אותך להשתמש בו כדי למכור. איך אתה מסובב את האמריקאים. מה הרגעים החלשים שלהם, כשהם נפתחים לגבי עצמם, או כשאתה נפתח לגבי עצמך, או כשהכסף שלהם או הכרטיס שלהם כבר אצלך ביד, הרגעים שהופכים מכירה של חמישה דולר למכירה של חמישים דולר. דברים שכשאתה מתאר אותם ככה, בשפה פשוטה, מרגישים על-סף הפלילי.

הוא סיפר לי גם על שטיפת המוח. כי כל יום העבודה אתה עם ישראלים, וגם אחרי יום העבודה, ודואגים שלא תפתח סימפתיה לאוייב. שתרגיש תמיד שמה שאתה עושה מוצדק, או במקרה הגרוע ביותר הוא כמו לדרוך על נמלה. לא נחמד אבל סתמי. הם טפשים וצבועים, וזה מצווה לנצל אותם. הרי אנחנו חיים בארץ קטנה מוקפת אוייבים ועברנו שואה. והם לא.

דבר ראשון שמלמדים אותם זה לדקלם שלאבד את האפשרות להיכנס לארה"ב, לשנה, לעשר שנים, או לכל החיים, זה בכלל לא הפסד, ואדם יחיה גם בלי לנסוע לשם אף פעם. וגם אם ימנעו ממך ויזות אחרות בגלל זה, זה בסדר. לכמעט שום מדינה שרוצים לטייל אליה לא צריך ויזה. בלי חשיבה קדימה, בלי מה-יקרה-אם של נסיעות עבודה, משפחה שתעבור לגור שם וצריך לבקר. דקלום של אז-מה. למה מי הם האמריקאים האלה בכלל שהם חושבים שכל העולם רוצה לבוא אליהם? ואם יהיה צריך יום אחד, זה רק עניין של קשרים. נמצא דרך מי להסתדר. יש אנשים שהסתדרו. כולם מכירים מישהו שמכיר מישהי שסידרו אצלה הכל אחרי מצב כזה, אחרי שהיא כבר הייתה מנועה מלהיכנס לארה"ב. שני החבר'ה שהתווכחתי איתם דיקלמו את כל זה להפליא, השלימו את המשפטים אחד של השני, ממש.

אחר כך, כמה צבועה בדיוק אותה תכונה שהם מנצלים באמריקאים: הנימוס שלא מאפשר להם לומר לך ללכת להזדיין כשאתה מתנפל על אחד משום מקום ומתחיל למרוח עליו דוגמיות של מוצרים לפני שיש לו את היכולת להסב את המבט ולהימלט. הם מסוגלים פשוט לשקר לך בפרצוף, אנשים מבוגרים ומכובדים, אמרה הבחורה. זה פשוט מחליא. היא סיפרה על אישה שהתחילה לגמגם בשלב שבו הם ניסו לסגור את המכירה, ובסוף נחתה על התירוץ הבוודאות-שקרי, "אין לי ארנק". אולי הייתם אגרסיביים קצת איתה, שאלתי. "אני?! אני נראית לך אגרסיבית?!" אבל כמה דחוקה לפינה צריכה אישה להיות שהמוצא היחיד שלה, בלי לשבור פאסון של נימוס, הוא לשקר שאין לה ארנק? כמה חבילות כבר מועמסות לה על הידיים, כשהיא לא לחלוטין מבינה איך היא בעצם הגיעה לאינטראקציה עם האנשים האלה מלכתחילה?

ורק לשם הפינאלה, כמה ירודה התרבות שלהם: הילדות שלהם בהריון, אצלם בבתי ספר מכות וגם יש גלאי מתכות בכניסה לכל בית ספר, והם טפשים כמו נעל. אנחנו, ברור שאנחנו עליונים עליהם. בגלל זה מותר לנו לבוא אליהם, להפר את החוק שלהם, ולרמות אותם. סליחה, לבוא לשם ולהתפרנס מהם. רק חסר פה איזה משפט על צוויון האל, וזה היה קולוניאליזם-עגלות.

הוויכוח הזה, שהיה סוער למדי, כשכל טיעון של הצד הפרו-אמריקאי נפל על אזניים ערלות, המשיך אחר כך באוטו עם פילי, אחותי. לה היו טיעונים אחרים, על מנטליות חברתית, על בגרות נפשית, על יחס בין-אישי. אבל רוב הדברים הללו, אפילו היא הסכימה, זרים לה היום בגלל הסוויץ' לאופן חשיבה ישראלי שהיינו שתינו חייבות לעשות בשביל להפסיק לחזור כל יום בוכות מבית הספר בגלל גסות הרוח הבלתי אפשרית של הישראלים. וכל השנים שעברו מאז, שנים רבות הרבה יותר מהשנים שבילינו בארה"ב, כבר שחקו את הנימוס והגינונים האמריקאים, אלה שהישראלי יקרא להם "צביעות" בבורות אין קץ. זה ללא ספק מפגש תרבויות כמעט בלתי אפשרי. ואת דעתה, הנובעת משנים כאן ושנים כאן, אני לחלוטין מכבדת. לא את הדעה של אלה שחוו חצי שנה של אמריקאיות בלגלוג מבחוץ. החצי שנה הראשונה היא זו שבה עדיין אמורים להנות מהנימוס והיחס המתחשב, אוטומטי ככל שיהיה לאדם המביע אותו.

אה, and just for the record: בבחירה בין האמריקאיות, על כל חטאיה כמו ההסתפקות במספיק-טוב במקום השאיפה למצויינות, בניכור שקיים בין אנשים (הידוע גם כ"לא לדחוף את האף לעניינים של אנשים אחרים אלא אם אתה מכיר אותם ממש טוב" וכ"זכות לפרטיות"), והפורמליות של כללי הנימוס הכוללת דברים כמו כתיבת פתקי תודה (דבר ששגיתי בהשמטתו לא פעם, מסתבר שזה חטא קרדינלי), לבין החברה הישראלית על כל חסרונותיה שאני טורחת לפרט פה מעת לעת, אני אקח את האפשרות שבה כשאני עומדת ברמזור ארוך ומחכה לפנות שמאלה, מספר המכוניות שמגיעות אחרי ופונות לפני הוא אפס. אני אתן לכם לנחש איזו אפשרות זו.

ואם זו מרובעות אמריקאית, אז יכול להיות שזה נכון. ואם יש לכם בעייה עם זה, אז לכו להזדיין.


פילה הלג שונאת את הסטנדרט הכפול

07/10/2009
11 תגובות

זה לא פוסט פמיניסטי. לא במובן הרגיל של המילה. בכלל, יום יבוא ואני אכתוב פוסט בסגנון "פילה הלג שונאת את הפמיניזם האקדמי". כי הפמיניזם האקדמי שונה מהמעשי בערך כמו שמתמטיקה שימושית שונה ממתמטיקה תיאורטית. אבל איכשהו, כשמדברים על פמיניזם, תמיד כל דבר שאומרים נכנס ישר לקופסה של פמיניזם אקדמי, זה שצריך לדבר בו על החתרנות של השפה, ואסור לומר למישהי שהיא נוהגת כמו אישה. אז זה לא פוסט פמיניסטי. הוא נוגע לעולם האמיתי, והוא בא מהניסיון שלי בעולם האמיתי.

יצא לי לאחרונה, יחסית, לראות שוב את מרי פופינס מהתחלה ועד הסוף, דבר שלא קרה כבר שנים. (הפוסט הזה מכיל ספויילרים לסרט, כולל הסוף. אם לא ראיתם, תתביישו לכם ולכו לראות. ברצינות, אנשים. מרי פופינס.) הסרט, מ-1964, עידן שבו הפמיניזם החדש מתעורר, מתענג על מלחמת המינים הקטנה בבית. מחד, השיר הראשון הוא Sister Suffragette של הגברת בנקס שצועדת למען זכויות נשים אבל רצה להחביא את הסרטים והפליירים כי בעלה עומד לחזור הביתה, ומאידך מיד אחריו The Life I Lead של מר בנקס, עם “It's grand to be an Englishman in 1910/King Edward's on the throne; It's the age of men” שלו.

למרות זאת, הגדרת התפקידים בבית ברורה. מרת בנקס, למרות תביעותיה לזכות הצבעה, צריכה להישאר בבית עם הילדים, אפילו שיש להם אומנת. האומנת רק מגמישה עבורה את משמעות ה"בבית". מר בנקס צריך ללכת לעבוד, והילדים הולכים לישון שתי דקות בדיוק אחרי שהוא נכנס הביתה (ר' 6:03 ב-The Life I Lead). גם כי מגיע לו קצת שקט, וגם כי הוא האב. התפקיד שלו הוא ללכת להביא פרנסה. זה מה שהוא עושה עבור הילדים שלו. הוא לא צריך, כדברי כוכבת ריאליטי אחת, "לעשות בבית".

היום ההפרדה הזו קיימת-לא-קיימת. מצד אחד, האישה כבר לא רק יושבת בבית ומטפלת בילדים. נורמטיבי לגמרי שהיא תלך לעבוד, ולא רק כי הכנסת בעלה כל כך נמוכה שהיא מחייבת תגבור, או כי היא לא-יוצלחת ואין לה בעל שיתמוך בה. אבל מצד שני, החברה (או הביולוגיה) עדיין מייצרת שטיפת מוח (או אינסטינקט, שוב, תלוי בתפיסתכם) מספיק חזקה שאחריות שלום הילדים היא לחלוטין על האם, שברגע שילדים נכנסים לתמונה, ואפילו לפני, אישה היא מכונה לייצור ילדים שבמקרה קיבלה קצת רעיונות פרוגרסיוויים והלכה לעבוד. וגבר? הוא צריך להיות אבא טוב, אבל אבא טוב זה בעיקר לפרנס, שזה לעבוד קשה, וגם כשאפשר אז לבוא פעמיים בשבוע מוקדם לרחוץ את הילדים. (מספרים לי שזה המצב בספר של מרי פופינס. מר בנקס הוא אבא אוהב וטוב, פשוט נעדר מהבית למשך כמעט כל הספר. כי הוא עובד נורא קשה. כי זה תפקידו.)

הבעיה מתחילה כשאישה מנסה ליישב את הסתירה הבולטת מאד בהגדרת התפקיד שלה. הרי החברה אומרת לה שאם יש לה ילדים היא אימא. זה תפקידה. (ולראייה, תסתכלו פעם על מגזין להורים או אפילו על קטגוריית ההורים באתרי החדשות. הם אפילו לא מנסים להעמיד פנים שזה אחרת וכותבים את כל הכתבות במין נקבה. מדי פעם יש כתבת "אז החלטת להיות אבא טוב…" ) וכאימא היא צריכה להיות עם הילדים כל היום ולדאוג לעבודות הבית. יש גן? יופי! (מה זאת אומרת שמתם אותו בגן בגיל כזה צעיר?!) יש לכם הון תועפות לשים על מטפלת? בכלל טוב! (לא הייתי רוצה שאישה זרה תהיה כל היום עם הילדים שלי… ) אבל ברגע שהסידור נגמר, ואפילו עשר דקות מראש, צריכה האם המסורה להתייצב לאסוף את ילדיה, כדי שאת שאר היום תוכל לבלות בגידולם בעצמה. וכן, היא תעשה את זה כי היא רוצה לבלות זמן עם הילדים שלה. אבל תבדקו מתישהו איך נראה היחס למישהי שיש לה סדר עדיפויות אחר.

מצד שני, מקום העבודה אומר לה שהיא עובדת. ואם היא עובדת, שתתנהג בהתאם. וזה אומר לתת שעות או להיקנס על כך. וגם אם היא תבוא נורא מוקדם – ומי שבא מוקדם מאד לעבודה מכיר את מועדון האמהות העובדות שבאות בשש וחצי כדי לצאת בשלוש וחצי – זה לא משנה, כי מה שרואים זה שהיא הולכת מוקדם, וכשזה שעובד איתה שבא מאוחר והולך מאוחר מחפש אותה, היא לא שם. זה אומר פחות גמישות בכל דבר אחר, כי הרי כבר התגמשנו איתך בגלל הילד. והרי הניסיון האינסופי לאזן, זה שמתחיל להצליח רק כשהילדים כבר גדולים, פוגע. הוא פוגע בחיי המשפחה בניסיון להציל את העבודה, והוא פוגע בעבודה נון-סטופ. במשכורת, ביחס, באפשרויות הקידום, במציאת עבודה חדשה. כי עבור מקום עבודה, "אימא" הוא אות קלון. וכשהילדים יהיו גדולים מספיק שהאיזון יראה קרוב מתמיד, יתווסף אליו התיוג "מבוגרת". אם הקריירה לא הצליחה עד אז, היא גם לא תצליח.

ולמולה עומד הגבר עם ילדים. אותו אף אחד לא שואל שאלות. וכשהוא יוצא הביתה בארבע, גם אם זה כל יום, כולם עושים "אווווו", ומדברים על איזה אבא טוב הוא, ואיך הוא משקיע במשפחה שלו ולא רק בקריירה. ואם הוא יבקש לעבוד יום בשבוע מהבית כי הילד, אז בוודאי שיגידו כן. כי הוא משקיע במשפחה שלו וזה חיובי. אם אישה הייתה מבקשת, ברור שלא. כי היא לא תעבוד, היא תתעסק עם הילד. וגבר, כמה שהוא לא "ישקיע במשפחה שלו" וילך אליהם מוקדם ויבלה איתם בבית, זה עדיין לא הרבה כמו אישה עם ילדים. חשבון פשוט. לא ברור בשום צורה, ולפעמים גם לא נכון, אבל פשוט.

נכון, אני לא בעד המצב המקורי שבו אבא הוא מעין מושג אבסטרקטי בלתי-נראה כזה. שמעתי יותר מדי סיפורים על הרגשי שילדים קטנים עושים לאבא שלהם, חלקם עוד מהתקופה שבה אבא היה מין אבסטרקט שכזה – אף אחד לא הסביר את זה לילדים שלו. לשאול אם "אבא יחזור לפני החושך הגדול?" לצייר בגן את כל המשפחה חוץ מאבא, כי אבא בעבודה. לספר על הגזר הגמדי בצלחת ארוחת ערב שהוא עצוב כי אבא שלו, הגזר הגדול, עוד לא בא הביתה. לפרוץ בבכי מר באמצע "נומי נומי ילדתי" ברגע שמגיעים ל"אבא הלך לעבודה", ולא להסכים לישון שעות אחר כך. (חידון: נחשו איזה מהסיפורים הנ"ל הם עלי ועל אבא פיל.) וכשהוא מספר את הסיפור הזה בעבודה, כולם עושים פרצוף מרחם, בייחוד אם הוא מספר את זה בדרכו החוצה בזמן שסביבו כולם בשיא הלחץ. אבל אם מוכנים להתגמש בשביל אבא של ילד, למה לא גם בשביל אמא שלו? למה כשהיא מספרת שהילדה אמרה שהיא אוהבת את המטפלת יותר מאותה, רק יגידו לה שטבעי שזה ככה כשהיא הולכת לעבוד?

למה? כי ההתגמשות הזו עם האבא מחביאה את הגישה שבלב העניין: האמונה שגבר לא יקריב את הקריירה שלו בשביל ילדים, וגם אם "מתגמשים" בשבילו עכשיו, זה רק זמני ועוד מעט נשאב אותו חזרה ובתוספת כל רגשי האשם על העבודה שהוא הפסיד כשהוא הלך הביתה להיות עם הילדים. שהרי ברור לכולם איפה עומדות העדיפויות שלו. ולעזאזל עם העובדה שכל זה כנראה נכון גם לגבי אמא שלהם. היא, הרי, פסולה מלכתחילה. כי היא אמא.

נחזור למרי פופינס, רק לרגע, רק בגלל שהוא אולי הגורם לזה שאני כותבת את כל זה. בפעם הראשונה מאז גיל יחסית צעיר ראיתי את הסרט עד הסוף, וגם הקשבתי לשיחות בין האנשים המפריחים עפיפונים. תזכורת קצרה: השותפים בבנק מפטרים את מר בנקס בגלל ההתנהגות של ילדיו, והוא מגלה אז, כמו הרבה מפוטרים, את ערכה של המשפחה. הוא הולך הביתה, מתקן את העפיפון ויוצא עם הילדים ועם אשתו, תיקון פואטי, לכאורה, להתעלמות שהם סובלים ממנו במשך כל הסרט. מראים לנו עד כמה מר בנקס הבין את חשיבות המשפחה שלו.

וכאן מגיע הקטע שלא זכרתי את קיומו, וזעזע אותי לא מעט. בעודם עומדים ומעיפים עפיפון לצלילי שיר (Let's Go Fly a Kite, באופן לא מפתיע) מספר הבן של מנהל הבנק למר בנקס שאביו מת בלילה, אבל מת מאושר, והשאיר הוראה למנות את בנקס לשותף בבנק. המנהל שם לו פרח חדש בדש המעיל, וכולם מאושרים. אני התחלחלתי. דווקא הסרט הזה, שמסריו על משפחה ואהבה, והוא כל כך מושלם בכך שאפילו הימין הקיצוני הפנאטי מכופף את כל הסטנדרטים שלו כדי לקרוא לו הסרט המושלם, זוכה לסיום נוראי במסווה. מר בנקס שבדיוק לפני חצי שעה גילה את החשיבות שבקרבה למשפחה שלו, והמשפחה שלו גילתה אותו, קיבל את קידום חייו, ועכשיו עושה רושם שיראו אותו אפילו פחות. ולאף אחד זה לא נראה משונה או בעל חשיבות כלשהי. התגמול שמגיע לו כ"סוף טוב" זה קידום. גם אם זה הורס את כל הטוב שבא לפני.

נכון, כמו שכבר אמרתי, זה סרט מ-'64. לדבר עליו בהקשר של ייצוג החברה של היום יהיה מטופש. אבל גם היום, זה לא שהמצב טוב בהרבה. קיימת מראית עין של רגישות, אולי אפילו כוונות טובות, כי ההגדרה הפורמלית של מה זה "אבא טוב" השתנתה. אבל בפועל, עדיין, אבא זה אבא, אמא זו אמא. אמא צריכה, בפועל, לעשות הכל ועדיין להצליח להביא משכורת שנייה הביתה. אבא הוא זה שצריך להשתדל לעזור, ומחיאות כפיים לו אם הוא עשה כביסה או ספונג'ה או קם אל הילד בלילה. יש, כמובן, את אלה שהחליטו להיות שותפים שווים, או יותר מזה, להיות stay at home dad. מתוך שיחות עם אנשים לאחרונה, השאלה היחידה לגבי מישהו שהחליט להיות stay at home dad שנשאלת יותר מאשר "מה לא בסדר איתו?" היא "מה לא בסדר עם אשתו?" ואני לא מדברת על החברה האמריקאית\אירופאית שכבר נהייתה קצת יותר מקבלת לגבר שהולך ברחוב ודוחף עגלה. אני מדברת על ארץ הקודש. כאן אמא צריכה להיות אמא, או שהיא לא בסדר. ואמא לא טובה זה אות קלון מהגרועים, אולי שני רק למישהי שבחרה לא לתרום לרוב הדמוגרפי. (תחשבו לרגע מה היה קורה אם מרי פופינס היה מסתיים בזה שבאים ולוחשים לגברת בנקס באוזן שיש הפגנה ממש גדולה של זכויות נשים במורד הרחוב, והיא הייתה עוזבת את בעלה והילדים בפארק ורצה לקשור את עצמה עם שרשרת למשהו. אמא רעה, בלי למצמץ. מסכן בעלה.)

ובגלל שאמא צריכה להיות אמא, היא לא יכולה להיות עובדת. ומכאן הסטנדרט הכפול. והסטנדרט הכפול הזה הוא בדיוק מה שעוצר את אותו "שוויון" אקדמי שהפמיניסטיות כותבות עליו, ואת ההזדמנויות שנשים שאין להן קשר לפמיניזם רוצות. יש שיגידו שלהגיד "אוו, הוא משקיע במשפחה" עליו ו"היא משתמטת מחובותיה" עליה זה כבר לא אותו עולם כמו לא לשכור נשים בכלל, כי אחר כך הן יצאו לחופשת לידה. אבל אלה אותם אנשים שמרחמים על גבר כי הוא "הרוג מעייפות" אחרי שהוא היה אתמול ארבע שעות לבד עם הילדים, ושואלים אישה כשהיא חוזרת מחופשת לידה למה היא נראית כל כך עייפה, היא הרי הייתה עכשיו בחופשה, לא? וחושבים שזה נורא מצחיק.

זו תופעה שהיא במקרה הטוב תוצר של חברה שבויה על ידי הסטיגמה שהגבר ייתן יותר, כי גם כשיש לו ילדים, הוא מתנהג כאילו אין לו ילדים, גם אם היא כבר לא נכונה לגבי הרבה מהגברים. ובמקרה הרע, היא גברים שמחפים על גברים אחרים שרוצים ללכת הביתה מוקדם לראות את הילדים שלהם, ובמקום שמצבם יורע קצת, ומצבם של האמהות העובדות ישתפר קצת – עוד צעד אחד לכיוון אותו איזון אידיאליסטי שכולם מדברים עליו – הם מגביהם את עצמם על גב אמהות שמנסות לעשות את מה שרק הולך ונהיה יותר ויותר בלתי אפשרי. אבל זה כבר נשמע כאילו "הפטריארכיה" היא אוסף גברים בחדר אפלולי ומלא עשן סיגריות, ואני שונאת את כל התיאוריות הפמיניסטיות האלו שנשמעות כמו תיאוריות קונספירציה. אז נלך על סטיגמה, טוב?

אההם. וזה לא מצחיק. רק שלא יהיו אי הבנות אחר כך.


« העמוד הקודםהעמוד הבא »