פילה הלג שונאת אנשים

פילה הלג שונאת פמיניסטיות בעזרתם הנדיבה של תסריטאי מד מן | 15/01/2011

הסברתי פה לא פעם ולא פעמיים למה וכמה הקליקה הפמיניסטית, ומה שאת אומרת על עצמך אם קיבלת פמיניזם כהגדרה עצמית, מוציאים אותי מדעתי. כבר שנים, אפילו לפני המפגש המצער שלי עם גרסתו האקדמית של הפמיניזם, שאני מסרבת להגדיר את עצמי ככזו. אני אישה מודרנית, ללא ספק, ואני מאמינה בשיוויון שלי מול החוק, כמו גם שוויון יכולת. למעשה, אני חושבת שרק לפני חודש בערך אמרו לי בפעם הראשונה בחיי שיש מישהו שאני לא יכולה לעשות כי אני אישה. All that said, אני עדיין לא מוכנה לקבל את ההגדרה, או שמשהו שאני עושה יהיה משוייך אליה.

היו לי כמה ויכוחים לאחרונה שהגיעו לטונים גבוהים שרק המחישו לי שפשוט אין עם מי לדבר. אבל תמיד תהיתי איך הגעתי תמיד לויכוחים האלה, מאיפה הסלידה? האמת, כבר נמאס לי. נמאס לי להתעצבן עליהן, נמאס לי לדוש בלמה הן מפרות את שלוותי כל כך. לא מזמן מצאתי את הדוגמה שהסבירה את זה לי, ועכשיו אני יכולה להסביר, אחת ולתמיד, והנושא ואני נעזוב זה את זו לנפשנו.

מי שעוד לא ראה את עונה 4 של מד מן ואכפת לו מספויילרים, שישמור ויחזור אח"כ.

מד מן היא סידרה אינטיליגנטית בצורה קיצונית, לא רק בצורה שבה היא דואגת להאיר את העבר בצורה הכי רלוונטית להווה, אלא בצורה שהיא בנויה כדי לפנות לקהל הרחב. לדמוגרפיה הנשית ניתנים שלושה מודלים להזדהות, כל כך רחוקים זה מזה שכל אחת בטוח תמצא מישהי: פגי, שעושה את דרכה לפסגה עם המרפקים הצידה ובהתקפה מתפרצת ("כל פעם שאני מסתובב אני מוצא את היד שלך בכיס שלי"); ג'ואן, שמצד אחד עובדת קשה כאילו אין מחר, אבל נאמנה לערכי העולם הישן – היא מתחתנת עם רופא, עוזבת כדי להיות עקרת בית, ומעמדה ב-SCDP (בעונה הרביעית, כפי שטום ולורנזו הרבו לציין, היא נוטה תמיד לעמוד בצד השותפים ומול שאר העובדים. סימנים ויזואלים זה ה-דבר.) הוא יותר תוצר של נסיבות מכל דבר אחר; ובטי, שמסורה ללהיות עקרת בית מושלמת, בלי להבין לא את הבית ולא את העולם שבחוץ. (ורק למקרה שמישהי התפספסה, עם הזמן קיבלנו גם את טרודי, שחיה לפי אותו מודל כמו בטי אבל ההפך הגמור ממנה, ובעונה הרביעית גם את פיי, אקדמאית ואשת קריירה חזקה שפגי מעריצה, סאלי מקבלת תפקיד יותר גדול, כנראה בשביל כל אלה שפגי כבר זקנה מרוטה מכדי לספק, ואפילו token lesbian יש בנמצא.)

בתור אשת קריירה של שנות האלפיים, ההזדהות שלי ברורה. אני מעודדת את פגי, אני מזלזלת בג'ואן, אני שונאת את בטי. No brainer. אבל למעט רגעים מאוחרים של חמלה כלפי ג'ואן או קירוב בין ג'ואן ופגי, למשל בפרק סוף העונה של עונה 4, הסדרה סיפקה לי רגע אחד של הזדהות מלאה עם ג'ואן ושנאה יוקדת לפגי. הוא הולך ככה:

הפרק הוא The Summer Man, פרק 8 של עונה 4. ג'ואי, מאייר עצמאי שעושה פרוייקטים בשביל משרד הפרסום מלגלג על ההסתודדויות של ג'ואן עם ליין (מנהל החשבונות) במשרד שאיש לא יודע מה קורה בהן. אני יודע, הוא אומר, שולף טושים ומצייר את מה שלדעתו מתרחש במשרד:

טאלי הו!

ג'ואן, שמגלה את התמונה מודבקת לחלון המשרד שלה בזמן שפגי נמצאת בו, מטפלת בעניין בדרכה שלה: מאחלת לכל הגברים המעורבים בעניין למות בויאטנם. פגי רצה לדרייפר, ששולח אותה לתבוע את הכבוד שהיא רוצה בעצמה, לא להיות זאת שמלשינה לאבא. היא הרי רק רצתה שדון יצעק על ג'ואי קצת. רק שכשהעניינים בידיים שלה, פגי מפטרת את ג'ואי במקום רק לצעוק עליו קצת, ומה יש לג'ואן לומר על זה?

Well, no matter how powerful we get around here, they can still just draw a cartoon. So all you’ve done is prove to them that I’m a meaningless secretary and you’re another humorless bitch.

ובמשפט אחד, ברגע אחד, ג'ואני מסכמת את כל הבעייה שלי עם ה"פמיניסטיות", אלה שבוחרות במילה בתור הגדרתן העצמית העיקרית וכל הזמן צועקות על זה שמנסים להציג אותן כנשים היסטריות. לא קל להיות אישה בעולם גברי, במקצוע גברי. לא משנה מה הבחירות יהיו, הן שגויות, וזה לא שמישהו יחסוך ממך את דעתו בעניין. התנהגות בלתי-הולמת תהיה קיימת, על כל רבדיה. אבל החוצפה של מישהי לפסול את דרך ההתמודדות שלי כל עוד לא ביקשתי ממנה – היא המרתיחה באמת.

הרי פגי – נחזור לפרק לרגע – תהייה צבועה לגמרי לומר שבדרכה למעמד הנוכחי שלה היא לא הייתה צריכה לספוג את אותן התנהגויות. כאילו היא לא שמעה מכולם שהיא פריג'ידית ומתחסדת מצד אחד ובטח הגיעה לאן שהגיעה כי היא שכבה עם דרייפר מצד שני. כמו שני פרקים קודם לכן (Waldorf Stories) כשהיא ניטרלה את השטויות של סטן על לעבוד בעירום, וכמו שלושה פרקים אחר כך (Chinese Wall) כשהוא מנסה למזמז אותה. רוצים להתערב שאלה גם לא היו הפעמים הראשונות? אפילו לא צריך לחזור אחורה עד לעונה הראשונה, כשהיא עדיין מזכירה, כדי לראות את זה. אבל את סטן היא לא מפטרת, לא לפני ולא אחרי, וגם לא רצה לדון להתלונן עליו. היא מתמודדת עם הבעיות שלה בעצמה. זו פשוט תחושת האני-פורשת-את-חסותי-על-ג'ואן שגורמת לה להתנהג ככה. צביעות. אם ג'ואן הייתה מבקשת ממנה עזרה או עצה, היה על מה לדבר, אבל ככה? ג'ואן אפילו דואגת לשחרר "Don't worry" קטן לכיוונה של פגי בסוף הנאום שלה. אז מי נתן לה את הזכות?

וזו בדיוק ההרגשה שלי בכל פעם שמישהי שכותבת עבודת מאסטר על היחסים המגדריים אצל דיקנס, או מעבירה סמינר על איך בצילומי החלוצים הרוקדים עם באר ברקע, הבאר המסמלת את הנקבה מודרת מהריקודים שלהם כפי שהאישה מודרת מן החלל הציבורי, מסבירה לי שאני לא בסדר באופן שבו אני משתפת פעולה עם הדיכוי הגברי במקום העבודה שלי, או שזה לא בסדר להשתמש בהומור אנטי-נשי כדי לנסות להשתלב, או שמטרתי היחידה כרגע צריכה להיות לשלב עוד נשים במרחב הציבורי. אני אפילו לא אשאל איזה מנגנוני התמודדות אישיים הן היו צריכות לפתח כדי להגיע למקום גבוה באקדמיה, ועד כמה האופן שהן מתנהגות סותר את הייעוץ שהן דוחפות לי בגרון. אני רק אשאל מי נתן להן את הזכות לשלול אופן התמודדות שמסתבר שעובד, כי הנה אני פה, לא מיבבת בפינה על הרצפה, לא ממש נותנת שידרכו עלי. ההחלטות שלי הן החלטות מושכלות, ומבוססות בעיקר על האמונה הבסיסית שלי ש"קידום מעמד האישה בחברה" הוא משהו שעושים, לא מדברים עליו. (נכון, לא הייתי פה בלי הגלים המוקדמים של הפמיניזם. אבל הגלים המאוחרים מתבקשים לרדת לי מהגב, וללכת לטפל בנושאים ובאנשים שבאמת דורשים את התערבותן – נפגעות אונס והטרדה מינית שנצלבות בזמן המשפט, הצורך בחקיקה טובה יותר לגבי שכר וחופשות לידה, והסיעה הלהטב"קית שנעזרת, ובצדק, בידע ובניסיון של המאבק הפמיניסטי.)

מדי פעם צצה לה מישהי כמו מ. שמגדירה את עצמה כפמיניסטית, אבל דווקא מסכימה עם זה שמחוץ לאקדמיה, בואו נקרא לזה האסכולה הפרקטית, צריך למצוא דרכי התמודדות כי העולם לא מושלם. והיא מסוגלת לנהל שיחה אינטיליגנטית, גם כשהיא להוטה לגבי הנושא, בלי להישמע כאילו היא טיקר טייפ של סיסמאות. והיא גורמת לי לתת רק עוד צ'אנס אחד לפמיניזם. לשמוע איזו הרצאה, לקנות איזה ספר. לשים לב שיש חלקים מהמחקר הפמיניסטי, בעיקר ההיסטוריים שבהם, שמעניינים אותי ברמה האינטלקטואלית. ואז קמה מישהי ומסננת משהו על העט שהוא הפין, או זורקת בתגובה למשהו בכלל לא קשור שמה זה משנה, כי 100% מהנשים חוות הטרדה מינית, ואני שוב דופקת את הראש בשולחן עד זוב דם.

זו הרי הבעייה, בסופו של דבר. מתוך חינוך מהבית, מתוך אופן הפעולה שלי עד היום, היה הגיוני שאהיה פמיניסטית. אבל מאז שפגשתי בפמיניזם האקדמי הוא היה עסוק או בלהכות בי או בלאכזב אותי. פלא שאני לא רוצה שום קשר איתו יותר?

ועוד מילה אחרונה על פגי: אפשר לומר, אם מסתכלים ככה על הפרק, שפגי לא מתפרצת פה באיזו אחוות נשים מגוננת על ג'ואן. היא סך הכל מפטרת את ג'ואי כי המרה את פיה. היא הרי שוב ושוב חוזרת על "I told you not to do that", גם כשהיא מפטרת אותו. זה עושה את זה יותר נסלח? לא יודעת. מניעים לחוד ומעשים לחוד.

Advertisements

12 תגובות »

  1. בעיקר גרמת לי לרצות לראות מד מן ביתר שאת!

    שנית, כבר אמרתי לך שאני חבל לי שהפמיניזם מאכזב אותך כי זה אחד המקומות האידיאולוגים הכי כיפיים בשבילי ובשביל אחרות (וגם אחרים!) גם כששאר העולם מתסכל אותי מאד.
    אבל גם אני מעדיפה את ג'ואן על פגי מעוד סיבה. יש הרבה יותר נשים שהן ג'ואן בעולם, היום בימינו אנו, מאשר פגי שהיא בהחלט היוצאת מן הכלל – כמו שאר הנשים היוצאות מן הכלל שמגיעות לדרגות גבוהות בחברה.
    יש הרבה יותר ג'ואן בעולם שהן עובדות קריירה, בעלות אינטרסים מעבר לעבודה ושרוצות לנהל את עצמן, חייהן והקריירות שלהן בכבוד. הבעייה היא לא בהן שהן "בצד" של הממסד, מן הסתם, אלא שה"מריטוקרטיה" עדיין בנויה על "אולד בויז קלאב" או סתם סקסיזם לא מודע (או מודע מאד, תלוי).

    את כל זה את יודעת, מן הסתם 🙂 ואני סתם מבליחה כאן סיסמאות.

    לחיי ג'ואן ושפגי תצטרף ל-NOW (National Organisation of Women) כשיגיע זמנם.

    תגובה של מל — 16/01/2011 @ 8:17 AM

  2. מל: זה לא מה שימנע ממישהי לזרוק לך שזה שאת בצד הממסד אומר שאת רק מחזקת את ה"אולד בויז קלאב". (כאילו שהקבלה אליו, או הקרבה אליו, אם תקחי את הצד של "את חושבת שהתקבלת. אבל זה לא נכון. לא עד שסדרי עולם יתהפכו קצת", היא לא שברירית גם ככה, כמו שאני חושבת שג'ואני תגלה בעונה 5…)

    ובינינו, הסיכויים שפגי תתחבר לאיזושהי תנועה? לא סבירים.

    תגובה של פילה הלג — 17/01/2011 @ 9:51 AM

  3. אני חייבת לומר שהן לא שונות, לדעתי, מכל אדם אחר שיש לו אידיאולוגיה או התמחות.

    ברגע שאדם מתמחה במשהו, או ברגע שהוא בוחר אידיאולוגיה, הוא שופט את כל המציאות על פי ההתמחות/אידיאולוגיה הזו. כמו שאני לא מסוגלת להפסיק להיות בודקת תוכנה ו*הכל* תמיד נראה לי שגוי, כך פמיניסטית לא יכולה להפסיק להיות פמיניסטית והכל תמיד נראה לה חשוב מגדרית.

    זה סוג של משקפיים. אבל אני לא אגיד "משקפיים ורודים" כי זה משחק מילים בלתי נסלח.

    תגובה של אירית — 18/01/2011 @ 10:31 PM

  4. יש משהו בדברייך. כמובן שנדרשת פה איזו דאחקה, אבל בודקי תוכנה נסבלים בעיני (מסיבות ברורות).

    אבל למעט עורכים לשוניים שמרגישים צורך לתקן את בן שיחם כל הזמן, קשה לי לחשוב על עוד משקפיים כל כך… pushy.

    תגובה של פילה הלג — 18/01/2011 @ 10:35 PM

  5. אני חושבת שלא דיברת כבר הרבה מאוד זמן עם אדם דתי (בעיקר חוזר בתשובה ולא דתי מבית), או צמחוני (בשעת הסעודה) או אדם ירוק, מהממש ירוקים האלה שעושים לך פרצופים על כך שהעזת לעשות כביסה השנה כי זה מלא מלא מים וחשמל וכימיקלים.

    בכל פעם שאידיאולוגיה נסובה סביב משהו שקורה בחיי היומיום היא הופכת ל-pushy. כי היא תופסת כל כך הרבה מקום בחיי המאמינים בה שהיא לא יכולה שלא לקפוץ מעלה בכל פעולה שהיא.

    תגובה של אירית — 18/01/2011 @ 10:52 PM

  6. היי, בעניין הצמחונות (לגמרי אוף-טופיק): החוויה שלי כצמחונית מול אוכלי הבשר קצת דומה לחוויה של הילה מול הפמיניסטיות, אני חושבת (בגיל ההתבגרות ממש, אחר כך זה התמתן). הרבה פעמים אנשים רוצים לשכנע אותי שאני טועה, או ש"בני אדם נועדו לאכול בשר", או שואלים אותי על בדיקות הדם שלי, ואני, מה אני עשיתי? בסך הכל לא אכלתי בשר. לא ניסיתי להגיד לכם שום דבר על מה שאתם צריכים לעשות.

    נראה לי שהרבה פעמים אנשים לוקחים את עצם העובדה שיש לך עמדה אחרת מהם כאינדיקציה לכך שאתה מעוניין, או צריך, שישכנעו אותך בטעותך. בעוד שהרבה פעמים אני לפחות ממש לא מעוניינת לדבר על זה. צמחונות נראית לי מקרה טוב להדגים את זה כי באמת נראה שאין פה שום גורם אחר שיכול להסביר את זה: זה לא כמו עמדה פוליטית, שבה ההצבעה שלי יכולה להשפיע גם עליכם. זו בסך הכל השאלה מה אדם בוחר לאכול, היא לא קיצונית או חדשנית בשום מובן (אני לא שותה דם), והיא משפיעה עליי ורק עליי.

    תגובה של איילת — 20/01/2011 @ 8:12 PM

  7. א. איילת: יש לי זכרון מעומעם שעשיתי לך את זה פעם או פעמיים. אני מתנצלת.

    ב. דווקא מהכיוון השני, ז"א באינטראקציה שלי עם צמחונים\טבעונים\דתיים רובם היו מספיק סובלנים כדי לא לכפות את עצמם, אבל כן לענות על כל השאלות המתענייניות של אנשים בלי להתחיל להסביר למה רק הם צודקים. אולי זה בעיקר מעיד על הצלחה בבחירת חברים. (מל: גם מהזווית הצמחונית את הצלחה מסחררת, שתדעי. 🙂 )

    אולי במסגרת ההשוואה דווקא דברים כמו ירוקות רלוונטיים יותר להשוואה, פשוט בגלל השכנוע העמוק שאלה שלא הולכים בתלם הורסים נורא לכל אלה שמתאמצים. ודווקא סיפור שהועלה פה בתגובות מזמן על האנשים שמצקצקים בלשונם על שימושך בשקיות פלסטיק ואז נכנסים ל-SUV ונוסעים משם מרגיש לי כמו הדוגמה הקרובה ביותר. וגם אז זה חוסר ההבנה של ההבדל בין זה שאין לו את המידע כי הוא חי בתרבות שלא מוצפת באינפורמציה הזו כל הזמן ולא יודע של האופציות הקיימות, ולכן צריך שתהיה זמין לו כמקור מידע, לבין זה שיודע ואולי מה שהוא בוחר לעשות בתור חלקו זה לא הפעולה שאתה רואה כרגע. וגם אז אותם האנשים היו יכולים לחסוך מכולם את צקצוקיהם וללכת להפגין נגד תחנות כוח פחמיות, אבל הם חוזרים לחייהם הנוחים עם תחושת עליונות.

    אני שונאת אנשים, ציינתי את זה לאחרונה?

    תגובה של פילה הלג — 22/01/2011 @ 1:38 PM

  8. One of points people seldom mention is that our industry is male dominated. And even when this fact is mentioned, the impacts of our shared situation are never truly explored.

    Thank you for sharing your perspective. It's enlightening to hear about how you cope with this intricately complex situation. This quote of yours really made me think:
    "לא קל להיות אישה בעולם גברי, במקצוע גברי. לא משנה מה הבחירות יהיו, הן שגויות, וזה לא שמישהו יחסוך ממך את דעתו בעניין. "

    Thanks,
    — Justin

    תגובה של Justin Angel — 26/01/2011 @ 9:13 AM

  9. מהמעט שיצא לי להכיר אותה, גם אני לא בדיוק מחבבת את פילה הלג.

    תגובה של ליטל — 02/02/2011 @ 11:52 PM

  10. אני חוזרת לפוסט הזה כי השבוע הבנתי למה אני סולדת מהשיח הפמיניסטי ומנשים שיושבות באוניברסיטה ומגדירות עצמן פמיניסטיות.

    האקונומיסט פרסם השבוע מאמר, שאת הקישור אליו הוספתי בסוף התגובה הזו, על הפלת עוברים ממין נקבה בהודו. 600,000 בנות חסרות בקרב בני ה-6 ומטה בהודו עכשיו בגלל העדפת בנים, והודו היא לא מקרה קשה במיוחד בקרב המדינות בהן העדפת הבנים מובילה לתופעות כמו הפלה ורצח תינוקות-בנות לאחר לידתן.

    אבל האמת היא שהבעיה של נשים בעולם אינה רק הסיכוי הנמוך שיוולדו. יש תרבויות בהן ילדות לא יקבלו את חלקן ההוגן במזון, כי אח שלהן יותר חשוב. הן לא יקבלו טיפול רפואי, כי הוא עולה כסף. הן לא יקבלו חינוך יסודי, כי הן לא צריכות אותו; ילדה היא פרדה, ופרדה צריכה לעבוד, לא לשבת כל היום בבית הספר ולהשכיל. יש תרבויות בהן ילדות נמכרות לעבדות וזנות כדי לסבסד את המשפחה, ובכלל זה השכלת הבנים, רפואת הבנים ומזון הבנים. אם אבא שלהן ימות לפני שהן יספיקו להתחתן הן יהיו תלויות בטוב ליבם של האחים, ואם אין אחים שיטפלו בהן הן ירדו לזנות או לקיבוץ נדבות, כי אין להן אופציה אחרת.

    ועל מה מדברות הפמניסטיות באוניברסיטאות בישראל? על הטיות פעלים בעברית ועל התודעה הכוזבת שלי, זו שמאפשרת לי לחשוב שהן לא רלוונטיות לעולם, הן לא מה שישנה את החיים של מיליוני נשים שמדורגות חברתית בין חיות המשק, והן לא לוחמות הצדק שהן היו רוצות להיות.

    http://www.economist.com/node/18530101?fsrc=scn/fb/wl/ar/addsugarandspice

    תגובה של אירית — 08/04/2011 @ 11:52 PM

  11. מסכימה.

    אף על פי כן, לאחרונה, במיסגרת לימודי (הרחוקים ממדעי הרוח) ב"פאב עץ", אני נתקלת ביותר ויותר התנהגויות והערות כלפיי שיש בהן יותר מידי אמירה שנשים זה סוג ב'. או סתם שיש דברים שאני לא אמורה לעשות כי יש לי ציצי.
    פמיניזם זה חשוב, אבל כאשר מתאספות ומתאספים הרבה אנשים מתוך דסציפלינה מסויימת קל לראות קולות "קיצוניים". הם הכי בולטים וצבעוניים והכי דורסניים – בלי קשר לכמה האידיאולוגיה נכונה או לא.

    תגובה של ponetium — 22/09/2011 @ 4:37 PM

  12. פמיניזם זה נורא חשוב. אחת הסיבות שהוא כל כך חשוב היא שהוא מאפשר לך לדעת שאת לא לבד, שלא מגיע לך יחס כזה, ושיש לך גב. כמובן, עד שמגיעות אלה שיתנו לך גב רק כשאת עושה מה שהן אומרות, ושכל דרך לעמוד על שלך שלא נראית להן היא לא לגיטימית. וכמובן שגם להתעלם זה לא לגיטימי. או להחליט שהפעם עדיף לסגת.

    בגלל זה אני טורחת להפריד את הפמיניזם האקדמי-לוחמני-זהותי מזה היומיומי והפרקטי, זה שהוא הגב של כל כך הרבה נשים בעולם המודרני רק מעצם החינוך שלהן. אמא שלי הייתה צריכה לקבל את הטיפ לעולם לא לקום להכין קפה לאנשים בישיבה כי זה יוריד אותה לדרג מזכירה לכל הישיבות הבאות. אני כבר הנחתי מראש שאם מישהו רוצה קפה, אפילו שאני האישה היחידה בחדר, הוא יכין אותו לבד. (למעשה, ננזפתי פעם בצבא על ידי סא"לית על כך שלא הכנתי קפה לחברי הצוות שלי כשהכנתי לעצמי.) אבל עדיין יש לא מעט שיווי משקל באופן החיים (שלי, לפחות) ואין לי כוח להתיישר מחדש אחרי שקישרתי את עצמי לדיסיפלינה שנשלטת על ידי קיצוניים מנותקים מהמציאות. סליחה, קיצוניות מנותקות מהמציאות.

    תגובה של פילה הלג — 22/09/2011 @ 5:53 PM


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: