פילה הלג שונאת פמיניסטיות בעזרתם הנדיבה של תסריטאי מד מן

הסברתי פה לא פעם ולא פעמיים למה וכמה הקליקה הפמיניסטית, ומה שאת אומרת על עצמך אם קיבלת פמיניזם כהגדרה עצמית, מוציאים אותי מדעתי. כבר שנים, אפילו לפני המפגש המצער שלי עם גרסתו האקדמית של הפמיניזם, שאני מסרבת להגדיר את עצמי ככזו. אני אישה מודרנית, ללא ספק, ואני מאמינה בשיוויון שלי מול החוק, כמו גם שוויון יכולת. למעשה, אני חושבת שרק לפני חודש בערך אמרו לי בפעם הראשונה בחיי שיש מישהו שאני לא יכולה לעשות כי אני אישה. All that said, אני עדיין לא מוכנה לקבל את ההגדרה, או שמשהו שאני עושה יהיה משוייך אליה.

היו לי כמה ויכוחים לאחרונה שהגיעו לטונים גבוהים שרק המחישו לי שפשוט אין עם מי לדבר. אבל תמיד תהיתי איך הגעתי תמיד לויכוחים האלה, מאיפה הסלידה? האמת, כבר נמאס לי. נמאס לי להתעצבן עליהן, נמאס לי לדוש בלמה הן מפרות את שלוותי כל כך. לא מזמן מצאתי את הדוגמה שהסבירה את זה לי, ועכשיו אני יכולה להסביר, אחת ולתמיד, והנושא ואני נעזוב זה את זו לנפשנו.

מי שעוד לא ראה את עונה 4 של מד מן ואכפת לו מספויילרים, שישמור ויחזור אח"כ.

מד מן היא סידרה אינטיליגנטית בצורה קיצונית, לא רק בצורה שבה היא דואגת להאיר את העבר בצורה הכי רלוונטית להווה, אלא בצורה שהיא בנויה כדי לפנות לקהל הרחב. לדמוגרפיה הנשית ניתנים שלושה מודלים להזדהות, כל כך רחוקים זה מזה שכל אחת בטוח תמצא מישהי: פגי, שעושה את דרכה לפסגה עם המרפקים הצידה ובהתקפה מתפרצת ("כל פעם שאני מסתובב אני מוצא את היד שלך בכיס שלי"); ג'ואן, שמצד אחד עובדת קשה כאילו אין מחר, אבל נאמנה לערכי העולם הישן – היא מתחתנת עם רופא, עוזבת כדי להיות עקרת בית, ומעמדה ב-SCDP (בעונה הרביעית, כפי שטום ולורנזו הרבו לציין, היא נוטה תמיד לעמוד בצד השותפים ומול שאר העובדים. סימנים ויזואלים זה ה-דבר.) הוא יותר תוצר של נסיבות מכל דבר אחר; ובטי, שמסורה ללהיות עקרת בית מושלמת, בלי להבין לא את הבית ולא את העולם שבחוץ. (ורק למקרה שמישהי התפספסה, עם הזמן קיבלנו גם את טרודי, שחיה לפי אותו מודל כמו בטי אבל ההפך הגמור ממנה, ובעונה הרביעית גם את פיי, אקדמאית ואשת קריירה חזקה שפגי מעריצה, סאלי מקבלת תפקיד יותר גדול, כנראה בשביל כל אלה שפגי כבר זקנה מרוטה מכדי לספק, ואפילו token lesbian יש בנמצא.)

בתור אשת קריירה של שנות האלפיים, ההזדהות שלי ברורה. אני מעודדת את פגי, אני מזלזלת בג'ואן, אני שונאת את בטי. No brainer. אבל למעט רגעים מאוחרים של חמלה כלפי ג'ואן או קירוב בין ג'ואן ופגי, למשל בפרק סוף העונה של עונה 4, הסדרה סיפקה לי רגע אחד של הזדהות מלאה עם ג'ואן ושנאה יוקדת לפגי. הוא הולך ככה:

הפרק הוא The Summer Man, פרק 8 של עונה 4. ג'ואי, מאייר עצמאי שעושה פרוייקטים בשביל משרד הפרסום מלגלג על ההסתודדויות של ג'ואן עם ליין (מנהל החשבונות) במשרד שאיש לא יודע מה קורה בהן. אני יודע, הוא אומר, שולף טושים ומצייר את מה שלדעתו מתרחש במשרד:

טאלי הו!

ג'ואן, שמגלה את התמונה מודבקת לחלון המשרד שלה בזמן שפגי נמצאת בו, מטפלת בעניין בדרכה שלה: מאחלת לכל הגברים המעורבים בעניין למות בויאטנם. פגי רצה לדרייפר, ששולח אותה לתבוע את הכבוד שהיא רוצה בעצמה, לא להיות זאת שמלשינה לאבא. היא הרי רק רצתה שדון יצעק על ג'ואי קצת. רק שכשהעניינים בידיים שלה, פגי מפטרת את ג'ואי במקום רק לצעוק עליו קצת, ומה יש לג'ואן לומר על זה?

Well, no matter how powerful we get around here, they can still just draw a cartoon. So all you’ve done is prove to them that I’m a meaningless secretary and you’re another humorless bitch.

ובמשפט אחד, ברגע אחד, ג'ואני מסכמת את כל הבעייה שלי עם ה"פמיניסטיות", אלה שבוחרות במילה בתור הגדרתן העצמית העיקרית וכל הזמן צועקות על זה שמנסים להציג אותן כנשים היסטריות. לא קל להיות אישה בעולם גברי, במקצוע גברי. לא משנה מה הבחירות יהיו, הן שגויות, וזה לא שמישהו יחסוך ממך את דעתו בעניין. התנהגות בלתי-הולמת תהיה קיימת, על כל רבדיה. אבל החוצפה של מישהי לפסול את דרך ההתמודדות שלי כל עוד לא ביקשתי ממנה – היא המרתיחה באמת.

הרי פגי – נחזור לפרק לרגע – תהייה צבועה לגמרי לומר שבדרכה למעמד הנוכחי שלה היא לא הייתה צריכה לספוג את אותן התנהגויות. כאילו היא לא שמעה מכולם שהיא פריג'ידית ומתחסדת מצד אחד ובטח הגיעה לאן שהגיעה כי היא שכבה עם דרייפר מצד שני. כמו שני פרקים קודם לכן (Waldorf Stories) כשהיא ניטרלה את השטויות של סטן על לעבוד בעירום, וכמו שלושה פרקים אחר כך (Chinese Wall) כשהוא מנסה למזמז אותה. רוצים להתערב שאלה גם לא היו הפעמים הראשונות? אפילו לא צריך לחזור אחורה עד לעונה הראשונה, כשהיא עדיין מזכירה, כדי לראות את זה. אבל את סטן היא לא מפטרת, לא לפני ולא אחרי, וגם לא רצה לדון להתלונן עליו. היא מתמודדת עם הבעיות שלה בעצמה. זו פשוט תחושת האני-פורשת-את-חסותי-על-ג'ואן שגורמת לה להתנהג ככה. צביעות. אם ג'ואן הייתה מבקשת ממנה עזרה או עצה, היה על מה לדבר, אבל ככה? ג'ואן אפילו דואגת לשחרר "Don't worry" קטן לכיוונה של פגי בסוף הנאום שלה. אז מי נתן לה את הזכות?

וזו בדיוק ההרגשה שלי בכל פעם שמישהי שכותבת עבודת מאסטר על היחסים המגדריים אצל דיקנס, או מעבירה סמינר על איך בצילומי החלוצים הרוקדים עם באר ברקע, הבאר המסמלת את הנקבה מודרת מהריקודים שלהם כפי שהאישה מודרת מן החלל הציבורי, מסבירה לי שאני לא בסדר באופן שבו אני משתפת פעולה עם הדיכוי הגברי במקום העבודה שלי, או שזה לא בסדר להשתמש בהומור אנטי-נשי כדי לנסות להשתלב, או שמטרתי היחידה כרגע צריכה להיות לשלב עוד נשים במרחב הציבורי. אני אפילו לא אשאל איזה מנגנוני התמודדות אישיים הן היו צריכות לפתח כדי להגיע למקום גבוה באקדמיה, ועד כמה האופן שהן מתנהגות סותר את הייעוץ שהן דוחפות לי בגרון. אני רק אשאל מי נתן להן את הזכות לשלול אופן התמודדות שמסתבר שעובד, כי הנה אני פה, לא מיבבת בפינה על הרצפה, לא ממש נותנת שידרכו עלי. ההחלטות שלי הן החלטות מושכלות, ומבוססות בעיקר על האמונה הבסיסית שלי ש"קידום מעמד האישה בחברה" הוא משהו שעושים, לא מדברים עליו. (נכון, לא הייתי פה בלי הגלים המוקדמים של הפמיניזם. אבל הגלים המאוחרים מתבקשים לרדת לי מהגב, וללכת לטפל בנושאים ובאנשים שבאמת דורשים את התערבותן – נפגעות אונס והטרדה מינית שנצלבות בזמן המשפט, הצורך בחקיקה טובה יותר לגבי שכר וחופשות לידה, והסיעה הלהטב"קית שנעזרת, ובצדק, בידע ובניסיון של המאבק הפמיניסטי.)

מדי פעם צצה לה מישהי כמו מ. שמגדירה את עצמה כפמיניסטית, אבל דווקא מסכימה עם זה שמחוץ לאקדמיה, בואו נקרא לזה האסכולה הפרקטית, צריך למצוא דרכי התמודדות כי העולם לא מושלם. והיא מסוגלת לנהל שיחה אינטיליגנטית, גם כשהיא להוטה לגבי הנושא, בלי להישמע כאילו היא טיקר טייפ של סיסמאות. והיא גורמת לי לתת רק עוד צ'אנס אחד לפמיניזם. לשמוע איזו הרצאה, לקנות איזה ספר. לשים לב שיש חלקים מהמחקר הפמיניסטי, בעיקר ההיסטוריים שבהם, שמעניינים אותי ברמה האינטלקטואלית. ואז קמה מישהי ומסננת משהו על העט שהוא הפין, או זורקת בתגובה למשהו בכלל לא קשור שמה זה משנה, כי 100% מהנשים חוות הטרדה מינית, ואני שוב דופקת את הראש בשולחן עד זוב דם.

זו הרי הבעייה, בסופו של דבר. מתוך חינוך מהבית, מתוך אופן הפעולה שלי עד היום, היה הגיוני שאהיה פמיניסטית. אבל מאז שפגשתי בפמיניזם האקדמי הוא היה עסוק או בלהכות בי או בלאכזב אותי. פלא שאני לא רוצה שום קשר איתו יותר?

ועוד מילה אחרונה על פגי: אפשר לומר, אם מסתכלים ככה על הפרק, שפגי לא מתפרצת פה באיזו אחוות נשים מגוננת על ג'ואן. היא סך הכל מפטרת את ג'ואי כי המרה את פיה. היא הרי שוב ושוב חוזרת על "I told you not to do that", גם כשהיא מפטרת אותו. זה עושה את זה יותר נסלח? לא יודעת. מניעים לחוד ומעשים לחוד.

---

פורסם בטלויזיה, תרבות